עמוד החסד
הילד משתעשע בצעצועיו. תיבה שבורה נעשית ספינה - והוא עצמו הקברניט. ובשעה שהוא עסוק בזה, הרי הדמיון בעיניו כמציאות. עד שאמר הגרי"ס זצ"ל שהגוזל צעצוע מן התינוק, הריהו כמטביע ספינותיו ומחריב בתי חרושת של אדם מבוגר.
נראה לכאורה שהאדם לאחר שהתבגר כבר עזב את המשחקים והדמיונות, אך האמת היא שהוא רק החליף את המשחקים והדמיונות של הילדים במשחקים ודמיונות של מבוגרים. אם נתבונן בשאיפות שלנו נבחין כמה מן הדמיון יש בהם.
לדוגמא, בכל אדם יש 'רצון לקבל כבוד', וגם מי שמשוכנע שאינו רודף כבוד, מכל מקום רוצה הוא כבוד, היות והוא נהנה אם אנשי סביבתו מכירים את ערכו, ומצטער אם חשיבותו בעיניהם היא פחותה ממה שראוי לו לפי דעתו, ועל כן כאשר פוגעים בו, או מוכיחים אותו פגיעתו כמעט וודאית.
יש להתבונן בדברים, אם נכונים דברי המוכיחים, יעשה תשובה ויתקן. ואם אינם נכונים מדוע יפגע? מה יוסיף לו זה שהוא חשוב בעיני אחרים? הלא הכבוד האמִתי, היא החשיבות והמעלה בעצם. אם זו יש לו, מה אכפת לו אם חבריו יודעים ממנה או לו? ואם אין לו, מה הוא מרויח אם הם טועים שישנה בו? אין זה אלא כח הדמיון.
וכל מי שבקרב ליבו ממעט בערכו האמִתי, יותר הוא זקוק לתנחומים של כבוד בעיני זולתו, אשרי האדם המכיר את מקומו.
ויש מבני האדם שמשקיעים בפיתוח כח דמיונם ביתר שאת. והם אלו שקונים את כבודם בכסף. הכל יודעים, ולפעמים גם הם, שאין האחרים רוצים בקִרְבתם אלא את כספם, ומעמידים פנים כאילו הם רואים את מעלתם.
נמצא, שמפתים הם את עצמם להתענג מן התחליף הדמיוני הזה שהוא כבוד חיצוני, במקום הכרת החשיבות בעצם ('מכתב מאליהו' א' 99).
"כל הבורח מן הכבוד - הכבוד רודף אחריו" (ע"פ עירובין יג ע"ב ועוד).
"יש כמה מדרגות בבורח מן הכבוד. יש בני אדם שחושבים בעצמם שמגיע להם איזה כבוד מחמת מעלתם, שהם חכמים ולומדים ושאר מעלות, רק שבורחים מפני הכבוד מחמת שהם ענווים, זה אין נקרא 'בורח מן הכבוד'.
כי צריך האדם באמת להיות שפל בעצמו, לידע גנות מדותיו, ולא ימצא בעצמו שום מעלה (היות ויודע בעצמו כמה רחוק הוא משלמות), הגם שרואה שבני אדם עושים לו כבוד - צריך להיות לבו נשבר בקרבו יותר ויותר ולחשוב בעצמו שאינו כדאי לכבוד זה (מדד לענווה). וכל שכן, קל וחומר, בן בנו של קל וחומר, שלא יחשוב בעצמו שמגיע לו איזה כבוד - זה האדם הוא באמת בורח מן הכבוד. ולזה, הקדוש ברוך הוא רוצה שיהיה לו כבוד, כמאמר הכתוב (ישעיהו נז' טו'): "אֶשְׁכּוֹן [וְ]אֶת דַּכָּא", כי מי שהוא מדוכה בעיניו, ויודע באמת בעצמו שאינו ראוי לשום כבוד - אזי הכבוד הוא נמאס בעיניו, ולזה הקדוש ברוך הוא בוחר בו שיהיה לו כבוד" ('מאור ושמש' ויקרא).
אמרו חז"ל (ברכות ח.): "גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים". אם נפרש את מאמר חז"ל כפשוטו, הדברים מעוררים תמיהה, איך יתכן ש'בעל בית' - אדם העובד לפרנסתו - "הנהנה מיגיע כפו" ואולי קובע עיתים לתורה, יהיה גדול "מירא שמים", מאברך שתורתו אומנותו?
מבאר הרב דסלר זצ"ל, ש'הנהנה מיגיע כפוֹ' שדיברו בו חז"ל מדובר באדם שהתעלה למדרגה הגבוהה ממדרגת 'ירא שמים', אשר יחפוץ ויתאווה שתהיה נתינתו יתרה על נטילתו. אדם זה, בהישמרו שלא ימשך אחר 'מדת הנטילה' ויכשל, לא יתפרנס מפרי מעלות שכלו ונפשו בחכמה או באומנות, שבכל אלה, אפשר שיקבל יותר על ערך שווי נתינתו, לכן יבחר לעבוד ביגיע כפיו ובזיעת אפו, המלאכה הפשוטה והקשה המשתלמת בקוטן התשלומים. הוא ורק הוא, נאמר עליו שהוא 'יותר מירא שמים' הנכלל בהבחינה הגבוהה של 'נותן', אשר הגיע למדרגת העושה 'מאהבה', מדרגה הגדולה מזו של העושה מ'יראה' ('מכתב מאליהו' א' 44).
מדרגת האמונה והבטחון של ה'גדול הנהנה מיגיע כפו' גבוהה מאוד, היות ובכח אמונתו יכול לצאת ולעסוק במשא ומתן לשם שמים, ולא ליפול בגשמיות העולם הזה - "בכחי ועוצם ידי...". ומאידך מדרגת האמונה והבטחון של 'הירא שמים' המדובר, קטנה יחסית אליו, היות ומדובר באדם שבחר להימנע ממלאכה והשתדלות גשמית, אפילו לפרנסתו, מהחשש שמא יפול ממדרגתו בהתחככותו בגשמיות העולם הזה.
הרב דסלר זצ"ל ('מכתב מאליהו' א' 197) מבאר ומחלק לחמש מדרגות בכללות את עניין היחס שבין בטחון והשתדלות[1], אך לענייננו נתייחס רק לשתיים מהם: שתי המדרגות שהגיעו לפסגת סולם האמונה ובטחון הם המדרגות שדיברו עליהם ר' שמעון בר יוחאי ור' ישמעאל במחלוקתם, על איך ובאיזה מדרגה ראוי להנהיג את עם ישראל.
[1] עיין לקמן בהרחבה בנושא "ה' מדרגות באמונה ובטחון".
המדרגה אשר דיבר בה רבי שמעון בר יוחאי, היא הראויה לשיטתו להנהיג בה את עם ישראל והיא המדרגה הגבוהה ביותר של אמונה ובטחון, במדרגה זו הכרתו שלמה, שהנס והטבע שניהם כאחד נסים גלויים ממש, וידיעתו והשגתו מוחשית שאין ממש בטבע כלל וכל צרכיו יִנָּתְנוּ לו בנס. לאדם כזה אין עוד צורך, ואולי גם אסור להשתדל בענייני העולם הזה כי את כל זמנו הוא צריך לנצל אך בדבקות בה' יתברך ותורתו.
אמנם אדם שנמצא במדרגה אשר דיבר בה רבי ישמעאל, ולשיטתו היא הראויה להנהיג בה את עם ישראל, חייב בהשתדלות הכפופה לחוקי הטבע, שעדיין לא נִצָּל מקללת אדם הראשון - 'בזיעת אפך תאכל לחם', כלומר עדיין לא הצליח לבטל במחשבתו את הטבע בקביעות ובשלמות בכח אמונתו ובטחונו. ומשום חסרון השלמות בהכרתו, לא יתנהגו עמו משמים בדרך נס, אלא בעיקר בהנהגה טבעית, מפני שמחויב הוא עדיין לעמוד בנסיון הטבע עד שלמותו, ועדיין שייך הוא לעסוק במעשים טבעיים וללמוד בשעת מעשה שאין בטבע ממש.
נמצא, שמדרגת "גדול הנהנה מיגיע כפו", היא המדרגה שעליה דיבר רבי ישמעאל, שעדיין הוא חייב לצאת ולהשתדל בעניינים גשמים כדי שיוכל לבטלם למעשה ולהגיע למדרגה, שהטבע והנס שווים בעיניו. ועליו נאמר "יותר מירא שמים", אשר במדרגה זו ירא הוא לצאת ו"להלחם" בטבע, שמא יצא שכרו בהפסדו וענייני העולם הם יגשימו אותו.
הורגלנו לחשוב, שהנתינה היא תולדה של האהבה, היות וטבע האדם לתת לאדם שהוא אוהב, וזה נכון. אמנם האם לאותה אהבה קָדְמָה נתינה, והנתינה היא שהולידה את האהבה בראשונה?
הרב דסלר זצ"ל ('מכתב מאליהו' א' 36) הגיע למסקנה חד-משמעית, ששורש ותולדת ה'אהבה' היא הנתינה, פירוש שנאהב את מי שניתן ונשפיע לו טובות בפועל. כי כך כתוב בחז"ל (במסכת 'דרך ארץ' זוטא פר' ב'): "אם חפץ אתה להדבק באהבת חברך - הוי נושא ונותן בטובתו".
אמנם קביעה זו צריכה ביאור, לכאורה מה החידוש בדברי חז"ל, שהרי בטבע המציאות רואים שהנתינה מולידה האהבה, היות והאדם בטבעו נקשר ואוהב את פרי מעשיו?
על פי היסודות שלמדנו בספר זה[1] צריכים לחלק את הנושא לשתי מדרגות והבחנות בכללות:
[1] עיין בתחילת 'קונטרס החסד' בדיבור המתחיל "ריענון קצר". הראשונה, 'נתינה' ששורשה נובע מאהבה עצמית ואנוכיות.
השניה, 'נתינה' ששורשה נובע מנתינה המיוסדת על הכוונה ורצון להדמות לבורא יתברך.
על פי טבע, כאשר אדם עוסק בנתינה והשפעה לזולתו הוא מרגיש חיבור וקשר מיוחד לאותו אדם, ואפילו אם הנתינה תהיה לדומם, כגון בבניית בית, או לחי, כגון טיפול בחיית מחמד שבביתו, וכן לצומח, כגון טיפול בגינתו וכד', כי המשפיע יתחבר לפרי מעשיו.
מבאר הרב דסלר זצ"ל: המשפיע מרגיש כי חלק מעצמיותו נמצא בהם. זה אשר יתן לזולתו לא יאבד ממנו, אלא זו היא התפשטות עצמותו, כי ירגיש אשר חלק לו בחבירו, זה אשר נתן לו, והאדם אשר נראה לו זר, זה רק מפני שטרם נתן והיטיב עמו ('מכתב מאליהו' א' 37).
מוסיף הרב לבאר ('מכתב מאליהו' ג' 89): "שלמקום שנותן, נותן הוא עצמו, וממילא יאהב את המקבל כי הוא מוצא את עצמו כלול בו. ואם ירבה מאוד את חסדו עם רעהו, ימצא את כל עצמו כלול בו, ויאהבנו בבחינת 'כמוך' ממש, 'כמוך' בלי שום הפרש, כמו שכתב במסילת ישרים[2] שִׁוְיוֹן 'בלי שום הפרש'.
בטעם הדבר, לאחר העיון, נראה לומר, שהרב דסלר זצ"ל משתמש ביסוד הנפלא של 'השוואת הצורה', סוד ה'התדמות' שלמדנו[3] לומר, שבשיעור אותו 'חלק' 'מעצמיותו' שנכלל במקבל בשעת הנתינה, נוֹלֶדֶת האהבה ואחדות, בסוד 'השוואת הצורה', ה'התדמות' בין ה'נותן' ל'מקבל', היות ואותו 'חלק' כמוהו ממש.
[3] בנושא 'השוואת הצורה'-'התדמות', עיין שם בהרחבה.
על פי זה, בעומק העניין נראה שצריך לחלק ולומר, שכאשר מדובר באופן ש'עצמותו' של הנותן מזוהה עם אנוכיותו, עם ה'רצון לקבל' שבו, כמו נתינתם של רוב בני העולם, האנוכיות גם 'תתפשט' ע"י אותה נתינה, ואמנם תוליד אהבה, רק שהיא תהיה 'אהבה התלויה בדבר', אהבה הבנויה על מֵנִיעַ אנוכי, כטבע הנותן, באופן שאם יתבטל המֵנִיעַ "תתפרק החבילה", בבחינת "בטל דבר בטלה האהבה" (פרקי אבות ה' טז').
והאופן השני יענה על מה ששאלנו בתחילה, מה החידוש בדברי חז"ל שאמרו: "אם חפץ אתה להדבק באהבת חברך - הוי נושא ונותן בטובתו", כי על פי היסודות שלמדנו נראה שחז"ל מדברים בנתינה במדרגה גבוהה יותר הנובעת מציווי אלוקי, נתינה עם כוונה ורצון אמִתי להדמות לבורא יתברך במטרה להגיע לדבקות ולתכלית, ובאופן זה, 'עצמיותו' של הנותן 'חלק לו בחבירו', תהייה מזוהה עם מדת ההשפעה שבו, בבחינת חלק א-לוה שבו, ונתינה כזו תוליד אהבה מעל הטבע, 'אהבה שאינה תלויה בדבר'[4].
וכשיעור 'השתוות הצורה' שיעור האהבה.
תדע, אותה נתינה שנכללה ב'מקבל', בין אם הוא אדם, חי, צומח או דומם, הולידה אהבה לנותן בלבד, בסוד ההתדמות כנ"ל, אמנם כשהנתינה היא אמיתית ולבעל בחירה, אותו 'חלק', אותה הטבה ורצון טוב שנכנס לרשות 'המקבל' מעורר בו את מדת הנתינה הטבועה בו (בבחינת 'חלק א-לוה ממעל' שבו), להשיב טובה ותשלום לנותן, בבחינת "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" (משלי כז' יט'), ונמצא שגם המקבל נהפך לנותן ואוהב, והתוצאה, 'השוואת הצורה', אהבה הדדית בין ה'נותנים' הדומים[5].
[5] עיין עוד לקמן בנושא 'אהבת איש ואישה'.
שאלה נוספת, היסוד הנפלא שלימד אותנו הרב דסלר זצ"ל שלכל אהבה קדמה נתינה, כי 'הנתינה מולידה את האהבה', האם היא ברת-תוקף גם לגבי יוצאי חלצינו?
מספר הרב דסלר זצ"ל מעשה שראה, והנה הורים צעירים ראו את כל חמדת חייהם בבנם הקטן. ויהי בשעת חירום, ומלחמה פרצה במקום ההוא, ויברחו כולם משדה המלחמה, ויִקר המקרה, אשר האויבים הפרידו בין הדבקים, והאב עם בנו נשארו לצד האחד, והאם לצד השני. וכה נפרדו ביגונם וגעגועיהם כמה שנים, עד אשר שקטה המלחמה, והשלום שב אל מקומו, ויתוַעדו יחדיו בני המשפחה כולה וישמחו איש ברעהו מאוד. והנה פלא, לא יכלו לתקן את אשר חסר להם בזמנו. אהבת האב ובנו היתה יותר עמוקה ודבוקה מאהבת האם ובנה. היא הניחה אותו קטן, ותמצאהו גדול, ויהי בעיניה כאילו הוא אחר, עדיין היתה מתגעגעת אחר בנה הקטן שהניחה. אבל הן זה רק דמיון. ואיה הוא שורש הדבר? הוא, אשר האב אימן וגידל את הילד תחתיה, זהו אשר חסר, האהבה, תולדת הנתינה ('מכתב מאליהו' א' 36).
וכן החוש יעיד כיצד מתרקם קשר אהבה בין אמא ותינוקה הרך, אפילו עוד טרם שנולד, וזאת היות וכל חודשי ההיריון יחשבו כולם מסירות ונתינה אחת גדולה. ומאידך רואים שלא כך קשר האהבה של האבא עם הרך הנולד, שמכורח המציאות נתינתו קטנה מנתינת האִמא.
נמצא, שהנתינה מולידה אהבה, וכשיעור הנתינה כך שיעור האהבה, ואפילו האהבה הטבעית ביותר תלויה במדת הנתינה[6].
[6] אלא, שעם יוצאי חלצינו הנתינה היא טבעית לכן קל לפתח ולהוליד אהבה, אמנם להגיע לאהבה במדרגתה הגבוהה, ללא תנאים, גם עם נתינה לילדינו אנו צריכים להתגבר ולהשפיע מחמת ציווי הבורא שאמר: 'והלכת בדרכיו', ותתבונן בדבר על פי הנ"ל, כי ההשלכות הם טרומיות, בפרט בגיל מרד הנעורים.
במקום אחר ('מכתב מאליהו' ב' 123) מתבטא הרב דסלר זצ"ל בלשון מבוררת יותר, וכך לשונו: "האהבה תולדת הנדיבות". מובן הוא ש'נדיבות' ו'הכרח' הם שני דברים העומדים בסתירה, היות והנדיבות שייכת רק במקום שיש בחירה. והעניין הוא שרק הבוחר יגיע לידי אהבה, כי רק הוא יכול להתנדב ולתת כמידת בוראו.
התברר עוד, שהנתינה תוליד אהבה, רק ובתנאי שתבוא מתוך נדיבות ורצון טוב.
נמצא למעשה, שבמערכות יחסים, בין בני זוג או הורים וילדים וכד', צריך למעט בעשיה ו'נתינה' הבאה בעקבות כפיה לא נעימה, שלא רק שלא תוליד אהבה, אלא אפילו אפשר שתוליד מרירות, סלידה וריחוק, באשר על כן טוב בכל מערכת יחסים, למעט ככל האפשר מדרישות ובקשות, וכאשר האילוץ גובר, צריך להשתדל שיהיה בהסברה ובצורה חכמה במטרה לעורר את 'הנתינה' מתוך נדיבות.
בדומה לכך גם בקיום תורה ומצוות, שהם בחינה מסויימת של נתינה לבורא יתברך[7], חשוב מאוד שקיומם יבוא ממקום של נדיבות ושמחה, לפיכך מחובתנו לעורר את האמונה המוחשית, שהַמְּצַוֶּה הוא אבינו אב הרחמן הרוצה בטובתנו הנצחית, ושכל רצונו יתברך שנקיים מצוותיו הוא רק עבור השלמתנו ותיקוננו, כדי שנוכל לקבל את ההטבה בשלימות, כי הוא יתברך הטוב השלם, שאינו בעל חסרון ח"ו הצריך הַשְׁלָמָה, לכן כל חפצו יתברך הוא רק בבחינת: 'רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות'.
שואל הרב שמחה כהן זצ"ל, בראייה שִטחית, היה נראה לכאורה לומר שהמקבל יאהב את הנותן יותר מאשר הנותן את המקבל, היות ולרשותו של המקבל התווסף דבר, ומהנותן נחסר.
אלא מהנלמד לעיל התברר, כי הנותן קיבל מעלה רוחנית הנובעת מ'כח הנתינה' ו'השוואת הצורה', אשר נחרתה באישיותו, והיא ההתדמות לבורא יתברך הטוב והמיטיב שהיא עצם הדבקות והתכלית ('הבית היהודי' 293).
[7] עיין לקמן בנושא 'אהבת ה'.
כל נתינה אמִתית המולידה חיבור ואהבה, דורשת התגברות משמעותית על ה'רצון לקבל' - מדת העצלות והאנוכיות שבטבענו ומהותנו.
אך נשאלת השאלה, איך באמת ניתן להגיע למציאות שהנתינה תהיה בהתנדבות ורצון טהור?
וכך לשון ספר 'החינוך' (מצווה טז'): "ועתה בני, וְאִם־בִּינָה שִׁמְעָה־זֹּאת, והטה אוזנך ושמע, אלמדך להועיל בתורה ובמצוות. דע, כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם אם טוב ואם רע, ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ומתוך שלא לשמה בא לשמה, ובכח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות".
מוסיף הרמח"ל ('מסילת ישרים' שער הזריזות): "ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר: 'כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹקִים' (תהלים מב' ב'). 'צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹקִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹקִים' (שם מב' ג'). 'אֱלֹקִים אֵלִי אַתָּה אֲשַׁחֲרֶךָּ צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי...' (שם סג' ב'). ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה (ש)תִּוָּלֵד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית. אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תִּוָּלֵד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו' ג'): 'וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה'...', וכתוב (הושע יא' י'): 'אַחֲרֵי ה' יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג'...".
אמנם תנאי מעכב לדבר, כמובא ב'מכתב מאליהו' (ג' 115): שביאר הגאון רבי שמחה זיסל זצ"ל מקלם (בן דודו של הרב דסלר זצ"ל), שלא כל שלא לשמה מוביל אל לשמה. באיזה שלא לשמה יעסוק האדם? בשלא לשמה כזה, שבתוך השלא לשמה ישנה נקודת לשמה, שממנה יוכל להתפתח הלשמה.
מבואר שבמדרגה השווה לכל נפש, גילו לנו חז"ל יסוד ועצה נפלאה: 'אחרי הפעולות נמשכים הלבבות', דהיינו מעשי נתינה בפועל, אפילו מעשים חיצוניים, בתנאי שיהיו מלווים ברצון אמִתי להשתנות, בכוחם להכשיר את הלבבות לנתינה בהתנדבות.
עצה נוספת המאפשרת לנו להגיע ל'נתינה' אמִתית עם לב מתנדב, או לכל דבר טוב בעבודת ה' היא להתחזק בתורה ותפילה, במטרה להגיע לאמונה פשוטה ושמחה בעצם הנתינה, בזכות הגדולה שזכינו לעשות את רצון ה' ולשמח אותו, כי הנחת רוח הגדולה של הבורא יתברך היא בכך, שאנו מתדמים אליו יתברך, בבחינת 'והלכת בדרכיו' על מנת שיוכל להטיב לנו הטבה שלמה כחפצו.
אסור לנו לשכוח, שמהותנו וטבענו הוא ה'רצון לקבל', לכן בכל מקום נמצא אותו מזדרז להיות ראשון, ובכל הנסיונות וההתמודדויות בתהליך העליה וההזדככות נמצא אותו בא לידי ביטוי ב'רצונות' אנוכיים במדה כזו או אחרת, אך זאת נזכור, כי אין יאוש, וכלל הוא בידינו: 'הרוצה לטהר מסייעין בידו' להיטהר כפי רצונו, מעל הטבע, ולאט לאט נראה כיצד ה' נותנו בידינו.
לדוגמא, נתאר לעצמנו שבזמן נסיעתנו בבוקר לכולל או לעבודה אנו מבחינים באדם העומד ליד רכבו וזוג 'כבלים' בידו ומשווע לעזרה, בדרך כלל לא כל כך קשה לעצור ולהציע את עזרתנו, למרות שתמיד אנו מאוד ממהרים ויש הרבה סיבות 'מקלות' אשר יגרמו לנו 'לוותר בשמחה' לאדם אחר אשר יקדים אותנו למצוה, אך הפעם נתאר לעצמנו שהיה זה שכנינו, אשר לא מכבר חיתן את בנו, ולא רק 'ששכח' לשלוח לנו הזמנה, אלא גם עשה מסיבה בביתו עד השעות המאוחרות של הלילה ברעש נוראי.
באופן 'טבעי', אנוכי, לא יהיה לנו שום קושי למצוא מיד דרך חלופית, אפילו אם היא תאריך את דרכינו בצורה משמעותית. מצד שני אפשר שפעמון קטן יצלצל במוחנו, הארה מנשמתנו הטהורה, שיאמר לנו: 'מצוה באה לידך אל תחמיצנה'.
'אנשי עבודה' במקרה כזה מיד נושאים תפילה לבורא עולם ומבקשים ממנו עזרה, כוחות להתגבר על הטבע האנוכי בכדי שיוכלו לקיים מצות חסד ו'נתינה' בשמחה. אך עם כל זאת, אל לנו להתמרמר אם יתלוו למחשבותינו הטהורות גם מחשבות של נטירה ('אני עושה בשבילו, למרות שהוא לא עשה בשבילי'), גאווה ('איזה צדיק אני') וכבוד ('כולם ראו שעזרתי לו') או כל טובת הנאה אחרת, ואדרבה כל זמן שמחשבות טהורות, מעורבות במעשה הנתינה צריכים אנו להיות בשמחה גדולה כי זכינו ל'טעימה' מדבר שהוא מעל הטבע ושאנו בדרך העולה בית א-ל, בבחינת "מתוך שלא לשמה בא לשמה".
אסור לשכוח, שעיקר העבודה וההתגברות בזמן אמת היא, להחשיב ולהתמקד במעט המחשבות הטהורות שקיבלנו מהבורא יתברך, להודות עליהם ולשמוח שאבינו אב הרחמן שמח בכל התגברות, קטנה ככל שתהיה[1].
[1] עיין לקמן בנושא 'אזמרה' ו'חוט השערה'.
מהאמור לעיל נפתח לנו הפתח להבין, שבידינו ובבחירתנו להוליד אהבה ע"י מעשים של 'נתינה' ולהסיר את התמיהה הגדולה, כיצד שייך לצוות על אהבה. ומכאן הדרך סלולה לקיים מצות 'ואהבת לרעך כמוך' ומצות אהבת ה'.
הרב דסלר זצ"ל ('מכתב מאליהו' א' 142 וד' 33) מבאר על פי חז"ל שמצות 'ואהבת לרעך כמוך', היא היסוד ושורש כל מצוות התורה כולן, בין במצוות שבין אדם לחבירו ובין במצוות שבין אדם למקום, כדברי רבי עקיבא: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", זֶה כְּלַל גָּדוֹל בַּתּוֹרָה.
אפשר להבין את הקשר בין מצות 'אהבת לרעך כמוך' לבין מצוות בין אדם לחבירו, אך אינו מובן מה הקשר בין מצות 'ואהבת לרעך כמוך' למצוות שבין אדם למקום? והדבר צריך ביאור.
מאחר שהמטרה הראשונה[1] של כל קיום תורה ומצוות, בין מצוות הנוהגות בין אדם למקום ובין מצוות הנוהגות בין אדם לחבירו מטרתם לתקן את היצר הרע, את 'הרצון לקבל האנוכי' בעל מנת להשפיע, דהיינו לבנות בנו טבע חדש של אהבת הזולת ללא פניות כלל, ולהגיע למדרגת 'לשמה' ואהבת ה', כמו שאמרו חז"ל (קידושין ל:): "בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין"[2].
[1] לקמן בנושא 'עמוד התורה' הדבר יתבאר בהרחבה.
[2] עיין לקמן בנושא 'עמוד התורה' שבעומק העניין התורה לא רק אמצעי, אלא מטרה.
וכיון שכן אומר בעל 'הסולם' ('מתן תורה'): "הנה הסברה נותנת אשר אותו חלק התורה הנוהג בין אדם לחבירו, הוא היותר מסוגל להביא את האדם למטרה הנרצית, משום שהעבודה במצוות שבין אדם למקום יתברך, היא קבועה ומסוימת (וקל יותר להיכשל ב'מצות אנשים מלומדה') ואין לה תובעים (בגלוי) והאדם מתרגל אליה בנקל, וכל שעושה מחמת הרגל כבר אינו מסוגל להביא לו תועלת כנודע.
מה שאין כן חלק המצוות שבין אדם לחבירו הוא בלתי קבוע ובלתי מסוים והתובעים (בקורת חברתית) מסבבים אותו בכל אשר יפנה, וע''כ סגולתם יותר בטוחה ומטרתם יותר קרובה (להגיע ללשמה).
נמצא, שהבורא יתברך נתן לנו מצוה אחת עיקרית מעשית, לתרגל בפועל מעשי נתינה, עד שעניין הנתינה יפעל בנפשנו ויהפוך לנו לטבע שני, וממילא כל מעשה, דיבור ומחשבה יהיו לשם שמים, אפילו במצוות שבין אדם למקום. אף-על-פי שכל המצוות זה עניינם (שעשייתן בפועל מזככת את ה'רצון לקבל' ), מצות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" היא המוכשרת ביותר לדבר, ומכאן הדרך סלולה להגיע לתכלית.
אמנם, מוסיף בעל הסולם באותו המאמר ורומז, שלא נבין בטעות שמצות 'ואהבת לרעך כמוך' באה להחליף איזו מצוה ממצוות התורה, חס ושלום, אלא אדרבה, מצות 'ואהבת לרעך כמוך' זקוקה לצורך שלמותה לכל תרי"ב המצוות, וכך לשונו: "הנה עלינו להבין ששאר תרי''ב המצוות שבתורה עם כל המקראות שבתוכה אינן לא פחות ולא יותר מאשר סכום הפרטים המוכנסים ומותנים במצוה האחת הזאת של 'ואהבת לרעך כמוך' ...דהיינו שכל שאר התורה הם פירוש של המצוה האחת הזאת שאי אפשר לגמור מצות 'ואהבת לרעך כמוך' זולתם"[3].
[3] "אין חירות לאדם להחליף או לשנות שום מצוה מן התורה או מדרבנן, או אפילו קצה קצהו של מנהג שיסדו גדולי ישראל, כי כל המסכת הזו יחד (כל התרי"ג) אמורה לשנות את האדם... בכדי להגיע למצב הנישא הזה של ההתעלות מעל בית האסורים של ה'רצון לקבל' " ( הרב גוטליב שליט"א בביאור המאמר).
תרגול מעשים של 'נתינה' בפועל מתבטא גם בכך:
א - שנוכל ללמוד מאנוכיותנו את צרכי זולתנו כדי שנוכל להשלימם.
ב - שנרצה בעד חברינו כל מה שנרצה עבורנו.
ג - שמרגשות עצמנו נלמד להימנע מלפגוע ברגשות חברינו, בבחינת "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך".
נמצא על פי היסודות שלמדנו, ששורש המצוות כולן הוא 'כח הנתינה', אשר במדרגתה הגבוהה היא כוונת ה'לשמה' בכל מצוה ומצוה, שהיא כביכול 'נתינה' לבורא יתברך, 'השוואת הצורה', הדבקות בו יתברך ומדרגת ה'תכלית', ודרך העבודה בתחילה היא ע"י מצות 'ואהבת לרעך כמוך'.
בספר 'אורחות צדיקים' (שער האהבה) מצאנו מספר עצות נפלאות כיצד להגיע לאהבת כל אדם, וראוי לעיין ולהתבונן בדברים הללו, בבחינת 'הלומד על מנת לעשות' כי התועלת מרובה! וכך לשונו:
"ובאיזה דרך יגיע האדם לאהבת כל אדם?
אשכילך ואורך: הדרך הוא, שייעזר (שיעזור) בנפשו ובממונו כפי יכולתו.
העזר בנפשו הוא, שישרת לכל אדם, הן עני הן עשיר, ויטרח עבורם.
העזר בממונו הוא, שילווה לעשיר בעת הצטרכו למעות, וכן לעני ילווה בשעת דחקו, וכן יפקדהו במתנה כפי כחו, ולקצת עתים ישלח מנות ודורונות גם לעשירים. ויהא ותרן בשלו. אם יהיה לו עסק עם בני-אדם, יהיה כל משא ומתן שלו בנאמנות, ואל יקפיד בדבר מועט על חבירו.
לעולם יהיה חפץ שחבירו יהנה ממנו, ואל ישתדל הוא להנות מחבירו, ויהיו דבריו בנחת עם בני-אדם. בִיְשהו, אל יבייש, הִטְעָהוּ אדם, אל יטעהו. יסבול על צווארו עול העולם, והוא אל יכביד עליהם. ולא יתקוטט עם בני-אדם, ויקבל כל אדם בשמחה ובסבר פנים יפות, כי הסברת פנים תחזק האהבה, וישא ויתן עם חבירו בטובתו, וְיִנָּחֵם כל אדם מעצבו ומדאגתו. אם גילה לו אדם סוד, אל יגלהו, אף אם יכעיסהו. ולא ידבר על בני אדם רע, ולא ישמע שידברו רעות על אדם, ולעולם ישתדל למצוא זכות על בני-אדם במקום שאפשר להיות, וביותר יזהר בזה, ואז יהיה אהוב לכל. ויכבד כל אדם במעשיו ובדבריו. ולא יתגאה על שום אדם, אך יכנע תחת כל אדם. ובכל יכוון לשם שמים".
אותו יסוד נפלא שלימד אותנו הרב דסלר זצ"ל, ש'הנתינה מולידה אהבה'[1], עוזר לנו גם להבין וליישם את העבודה השלמה בחיי הנישואין והקשר הזוגי.
[1] בסוד 'השוואת הצורה' כנ"ל בנושא 'הנתינה מולידה אהבה' עיין שם.
'הנתינה' ההדדית בין בעל לאשתו המולידה אהבה היא בעיקר בהיותם נותנים השלמה זה לזה, היות וידוע שאין האדם שלם ללא אִשה, כדברי הגמרא (יבמות דף סג.) אמר רבי אלעזר: כל אדם שאין לו אִשה אינו אדם (שלם), שנאמר: "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם..." (בראשית ה' ב'). "ורמז עוד בפסוק הזה כי הנשמות נבראו זוגות זוגות זכר ונקבה, ובאים לעולם השפל איש ואשתו, ובחיבורן נקראים אדם, שנאמר: זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם" (ריקאנטי).
ואומר הזוהר הקדוש (פ' בהר): "אדם בלי אישה הוא חצי גוף, ואין השכינה שורה עליו".
עיקר השלמות נבחנת בהיותם 'נותנים', מעניקים וממלאים את החסר לבן הזוג בין בענייני החומר ובין בענייני הרוח, ואם זו היא שאיפתם באמת, בהכרח שהתוצאה תהיה דבקות ואהבה אמִתית בסוד ההתדמות בין 'הנותן' ל'נותנת', וזהו שדרש רבי עקיבא: איש ואשה, זכו - שכינה ביניהן... (מסכת סוטה יז.).
כאשר הנתינה וההשפעה של אחד מבני הזוג היא אמִתית - לשם שמים, היא פועלת ומעוררת בקרב רעהו את מדת הנתינה הטבעית שבו, שבעצם קיימת בכל יהודי, בבחינת החלק אלו-ה ממעל שבו, להשיב טובה לנותן. חידוש נפלא זה פועל אפילו שהנתינה היא חד צדדית, באופן שבן הזוג נשאר באנוכיותו, אך זאת בתנאי שהנתינה תהיה כל כולה לשם שמים, בכוונה טהורה לשמח את בן הזוג במילוי חסרונותיו ולקיים את מצות ה' 'והלכת בדרכיו'.
על פי זה, ראה עומק דברי שלמה המלך שאמר: "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" (משלי פרק כז' יט'), כי מעשה נתינה עם לב טהור גורם לכך שגם ה'מקבל' האנוכי ירצה לתת ולהשיב לנותן, כי אור ה'נתינה' חודר דרך מסכי האנוכיות עד עמקי נשמתו הטהורה של המקבל, וע"י כך נוצרת נתינה הדדית, אהבה ודבקות בין הדומים בסוד 'השוואת הצורה' (יסוד זה מובא במאמרו של האדמו"ר הזקן 'חייב איניש לבסומי' בספרו 'תורה אור' - חסידות מבוארת, מועדים ב').
בתחילת עבודה נפלאה זו כמעט ואי אפשר יהיה להימנע מכך שהנתינה תהיה בלולה בנגיעה אנוכית כל שהיא, ואפשר שמשום כך גם הנתינה החד צדדית לא תפעל את פעולתה בצורה שלמה, ואפילו אפשר שמשמים תיוצר התנגדות גדולה יותר ויתרבו החיכוכים בין בני הזוג, אך גם זו לטובה, כי אפשר שמשמים רוצים שנשאף לנתינה שלמה במסירות נפש[2].
[2] לא מעט עובדי ה' בתחילת העבודה 'לשמה' עומדים בנסיונות דומים, שאינם רואים תוצאות, ואפילו רואים התרחקות, ועקב כך מתייאשים.
חשוב לדעת, שאם לא נהיה מספיק ערניים לחסרונות של בן או בת הזוג ונבחר לתת ולהעניק ע"פ 'אַמַּת המִדָּה' שלנו או ע"פ הדברים האהובים עלינו, הנתינה לא תוליד אהבה ודבקות, כי סוף סוף האנוכיות שלנו היתה מעורבת באותה נתינה. לכן חשוב להשקיע מעט התבוננות על צרכי המקבל והתגברות על אנוכיותנו, כדי שהנתינה תהיה בהזדהות עם חסרון ה'מקבל' ורצונותיו.
בעומק העניין, גילו לנו חכמים שעיקר ה'רצון לקבל', החסרון של כל אִשה הוא: "תסכים איתי שקשה לי"! לכן עיקר עבודת הנתינה של הבעל לאפשר לאשתו לפרוק את אשר בליבה, להאזין לה בסבלנות ולהזדהות עימה באמת מתוך התבוננות על מקומה, ובכך להתחבר ולהתאחד עימה בסגולת הנתינה המולידה אהבה[3].
מצד שני, ה'רצון לקבל הנאה' הגדול ביותר של הבעל הוא: "תספרי לי שטוב לך"! לכן עיקר עבודת הנתינה של האִשה להתנהג בחכמה, מצד אחד להשתדל למעט בתלונות, ומאידך ולהכיר טובה לבעלה על קטן כגדול, אפילו על דברים שנתפסים אצלה שהם מחובתו, וע"י אלה תנוח דעתו שטוב לה (הרב שמחה כהן שליט"א).
הרב דסלר זצ"ל תמיד היה אומר לזוג בעת שמחת כלולותיהם: "היזהרו יקרים, שתמיד תשאפו להשביע נחת זה לזה, כאשר תרגישו בכם בשעה זו. ודעו אשר ברגע שתתחילו לדרוש דרישות זה מזה, הנה כבר אושרכם מכם והלאה" ('רצון לקבל' = 'שינוי צורה' - פירוד).
יש אנשים הקמים ומצהירים, בשם ה'קידמה' שאינם חפצים בנישואין כלל! האם הדבר נובע מעקרונות וערכים אמִתיים?
אומר הרב דסלר זצ"ל, האמת היא, שכל אלו תיאוריות שפותחו ונולדו מהמדות הרעות שהתגברו משורש 'כח הנטילה', 'האנוכיות' ואהבה עצמית, עד אשר אפילו להשפיע לבן זוג לא יחפצו.
עוד תופעה דומה מצויה בדורנו[4], שאנשים ונשים חפצים במיעוט ילדים, ובאמתחתם תירוצים מאוד משכנעים להשקיט את מצפונם, אם כי האמת היא, שלא יחפצו בריבוי ילדים מתוקף 'כח הנטילה' המונע מהם אפילו להשפיע ולתת מעצמם לילדיהם.
[4] וזה היה בדורו, ק"ו בדורנו.
ברוך א-לוהינו שהבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת.
אויערבך אומר ('אום אני חומה ח"ב חידותם משתעשעת ס' פז), שמהשיעבודים המוטלים על הבעל הוא להרגיע את אשתו מדאגותיה ומהדברים המציקים לה (כי נחשב הדבר לתועלת המתירה את סיפור הדברים, בהצטרף שאר הפרטים המובאים בהלכות לשון הרע של החפץ חיים פרק י).
חז"ל (סנהדרין קז') לימדו אותנו יסוד בכוחות הנפש: 'משביעו - רעב ומרעיבו - שבע'. ככל שירבה במילוי תַּאֲוָתו כך תרבה תַּאֲוָתו, 'אוהב כסף לא ישבע כסף', 'יש לו מנה רוצה מאתיים', ועוד רבות כאלה[1].
[1] כאשר מטרת האדם רדיפה אחר תאוות ומותרות גשמיות, אפילו אם יגיע אליהן, הרגשת השובע תהיה זמנית, בסוד 'שנוי הצורה', עד הופעת תַּאֲוָה חדשה, וכך חוזר חלילה. נמצא, שרוב ימיו חסרונות ודאגות.
הנה כי כן אדם 'רעב', המשתוקק להשביע את יצרו ע"י תאוות ומותרות, התַּאֲוָה אשר ישאף אליה תרחק ממנו ותגדל מאוד, ואפילו אם ילחם במרץ רב, לא יגיע אפילו למקצת שאיפתו הכפולה ומכופלת, 'שאין אדם יוצא מן העולם וחצי תַּאֲוָתו בידו' (קהלת רבה פ"א יג'), "ומנהגו כמנהג האש, שכל מה שתוסיף עצים על האש תוסיף המדורה ותרבה שלהבת" ('כד הקמח').
ורעה מזו, שלא רק ש'ירעב' מחסרון אותה שעה בלבד, אלא 'ירעב' אפילו מחשש חסרון העתיד, ועתיד כזה, אשר ספק גדול אם הוא יהיה אז בין החיים, וכן 'ירעב' לחשש חסרון ילדיו נכדיו וניניו, עד שיכריחנו יצרו לעבודות ויגיעות גדולות להכנת כל זאת, וגם אם יגיע לעושר גדול, ידאג ויחשוש לגניבה או אבידה של כל זאת ויקוים בו 'מרבה נכסים מרבה דאגה', עד שימות 'רעב' ויגע. וכל זאת ועוד, תוצאות 'כח הנטילה', הרצון האנוכי שבאדם, המכונה 'יצר הרע'.
הרב דסלר זצ"ל התבונן רבות בעניין ה'רעב' והשאיפה לחומריות, והעלה בזיכרונו זה המעשה וכך אמר: "לפני שנים הרבה, בנדודי דרך ארצות הצפון ראיתי עדת זאבים רעבים רצים ומחפשים מזונות, וימצאו נבלת חיה קטנה מושלכת על הדרך ויקפצו כולם עליה מבוהלים ודחופים, אבל לא יכלו לאכול טרף, כי כל אחד קפץ על גבי חבירו, וידחפנו מבלי השאיר לו מקום, וכה נשכו זה את זה וילחמו זה בזה עד אשר כולם היו פצועים ויזוב דמם לרוב, וכה נלחמו עד אשר כולם נשארו מוטלים על גבי השלג, חסרי אונים, ורק אחדים, הגיבורים בהם, המה שמו את שיניהם בנבלה. ותעבור רגע והנה גם אלה התחרו זה בזה וישובו ויכו וינשכו אחד את השני עד האחד גבר ויחטוף את הנבלה וינוס.
התבוננתי למראה וראיתי את המנצח רץ למרחוק, והנה כל דרכו מלאה דם מדמו אשר זב, מפצעיו הרבים, אשר פצעוהו חבריו.
אמרתי לליבי: עליו נאמר 'בנפשו יביא לחמו'. והנשארים, פצעיהם עוד רבים מפצעיו, דמם אבד וכוחם סר מהם ללא תועלת ממלחמתם, וירגישו חרפת מנוצחים, ורעבונם עודנו בחוזקו כבראשונה".
כך בני העולם, המנצחים - ניצחונם זמני וקצוב, עד אשר ירעבו שוב למטרה מדומה המלווה ביגיעות חדשות. ואם כך המנצחים - מה יגידו המנוצחים! לדאבון לב, רובנו מנוצחים במרוץ החיים החומריים האנוכיים במידה כזו או אחרת.
לא כן הצדיקים, וכמו שנאמר על אברהם אבינו עליו השלום: "זקן ושבע - שראה כל משאלות לבו וְשָׂבַע כל טובה... והוא ספור חסדֵי השם בצדיקים, ומדה טובה בהם שלא יתאוו במותרות" (רמב"ן בראשית כה), ולכן ההטבה שקיבלו היא הטבה מצד הקדושה, הטבה רוחנית שלמה השייכת לנצח, בסוד 'השוואת הצורה' בין הבורא ה'נותן', והצדיק ה'נותן', העושה את כל מעשיו לשם שמים.
ה'רצון לקבל', כח הנטילה, מתחלק בעיקר לשניים: 'רצון לקבל הכרחי' שיש לו קצבה, ו'רצון לקבל מותרות' שאין לו שיעור וקצבה, והיא רעה גדולה, כגון: תַּאֲוָה לממון ולקניינים חומריים, תַּאֲוָה לנשים, כבוד וכד'. התַּאֲוָה ל'מותרות' מושלת על האדם בתַּאֲוָה מתחדשת, דמיונית מלאכותית, במטרה להרחיב את תחומו עד בלי די ולקחת לעצמו דבר שהוא חוצה לו, מפני שהוא 'חוצה לו'! כדוגמת הביטוי 'הדשא של השכן ירוק יותר'.
כלל גדול הוא בכוחות הנפש, שלא מפני צורך או חשיבות עצם העניין ישאף אליהם השואף, אלא אך ורק מפני הסיבה שהוא 'חוצה לו' ועדיין לא נכנס לרשות 'המקבל' שבו.
בהשיג האדם את אשר שאף אליו שוב לא ישווה בעיניו כבתחילה, ולא ישביע תַּאֲוָתו, היות ואיננו 'חוצה לו' והתברר למפרע שהיה זה צורך דמיוני בלבד.
'כח הנטילה' מוליד ומפתח באדם צרכים דמיוניים מתחדשים אשר בכוחם 'להוליך את האדם שולל' כל ימי חייו, מבלי שיתעורר לשאול על 'התכלית'.
הגמרא (סוף נדרים) מביאה מעשה באדם שנחשד בניאוף עם אשת איש, אותו אדם היה נחבא מאימת הבעל ששב לביתו במפתיע וממקום מִסתרו הבחין שהבעל שולח ידו לאכול מתבשיל אשר נחש הטיל בו את ארסו, צעק אותו אדם והצילו, למרות שבכך נתגלתה תרמיתו.
רבא סבר שהחשוד בפועל לא נאף, שאם היה נואף היה חפץ במות הבעל, וכך היה יכול לשאת את האשה בהיתר.
מקשה הגמרא פשיטא? כלומר, פשוט הוא שאנו משערים שלא נאף מטעם זה, ומה חידש רבא? מתרצת הגמרא שבאמת זה לא פשוט, שהרי אפשר היה לטעות ולומר, שאכן בפועל נאף, והסיבה שמנע את מיתת הבעל היתה, כדי שתהיה האשה בעיניו, בבחינת "מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם" (משלי ט' יז'), דהיינו שהנואף יעדיף את מתיקות איסור אשת איש יותר מאשר תהיה מזומנת לו תדיר. עד כאן הגמרא.
'תוספות' במקום שואלים: מדוע באמת הגמרא אינה נוקטת שאכן נואף היה, מהטעם של "מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם", הרי הטענה היא אמִתית, ואפשר שהיה רצונו שיחיה הבעל כדי להגדיל תַּאֲוָתו?
מתרצים בעלי ה'תוספות', שסברת "מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ" היא אמִתית, אמנם החידוש הוא, שבעל התַּאֲוָה אינו מודע לכך שדחיפת תַּאֲוָתו נובעת באמת מזה שמבוקשו נמנע ממנו לפי שעה, דהיינו שהדבר 'חוצה לו' כנ"ל, ולתומו טעה לחשוב שרגשות אמִתיים מעורבים באותה מערכת יחסים. אך האמת היא שבמוקדם או במאוחר האמת תראה דרכה, ולאחר שה'רצון לקבל' ישיג את מבוקשו ומילויו בהיתר ובקלות, יקטן תענוגו, ושאיפה ומטרה דמיונית חדשה תופיע לפניו.
זהו כח יצר הרע, ה'רצון לקבל האנוכי' המשתלט על כח הדמיון, ומדמה לאדם שכל אושרו וסיפוקו תלוי בהשגת מבוקשו שנמנע ממנו.
דבר נוסף למדנו, שיש בכח עבירה ותַּאֲוָה אסורה לתת לזוג הרגשה שהם אוהבים, אך כאשר יקבלו את אותה הנאה בהיתר ובקלות, האמת תתגלה ויתברר להם למפרע, שהכל היה הבל ושווא נתעה.
נמצא, שאם אדם לא יעבוד באמת לקנות את כח ההשפעה בעמל התורה, בתפילה ובשבירת היצר, כל ימיו ירדוף אחר שאיפות גשמיות דמיוניות הניזונות מכח ה'רצון לקבל האנוכי'.
יסוד זה הוא מפלאות הנהגת הבורא יתברך בבריאה, ומתן הבחירה, כי בהתבוננות פשוטה יכול האדם ללמוד מהעבר, שזמן קצר לאחר שהשיג את מבוקשו וְשָׂבַע, תפוג ההנאה, ורעבון מטרה חדשה יניעו אותו ליגיעה חדשה, ולמרות זאת, רוב ככל העולם שבויים ביד יצרם.
קיימת תופעה מוזרה בדורנו, בחברה שאינה שומרת תורה ומצוות, שבני זוג שחיו יחדיו מספר שנים, ומסיבה כלשהי נמנעו מלהתחתן, זמן קצר לאחר שנכנסו בברית נישואין - התגרשו.
ע"פ היסוד הנ"ל אפשר לבאר בפשיטות, היות וחששם להיכנס בברית נישואין מגלה שהקשר ביניהם היה מיוסד על חוסר מחויבות כלשהו, בבחינת 'חוצה להם' כנ"ל. ולכן הקשר ביניהם האריך ימים, כי "הרגישו" אוהבים, אך לאחר שהתקשרו בברית נשואים ונכנסו ביתר מחויבות, וכבר אין את בחינת ה'חוצה להם', הקשר הרגשי ביניהם נחלש ודמיון ה'אהבה' נמוג.
אשרי מי ששאיפתו היא לקנות קניינים רוחניים אמִתיים בנפשו, כגון קנייני תורה ומצוות, מדות טובות וקשר זוגי אמִתי על פי התורה הקדושה, שאין סיבה בזה העולם החולף אשר תוכל לגזול ממנו קניינים אלו של נצח, והוא המאושר ובטוח בעולם הזה ובבא.
'השוואת הצורה' לבורא יתברך, הרצון להשפיע, אשר הפך לטבע באדם השלם, נובע משלמות, ולא מחסרון כשאר השאיפות והרצונות של בני האדם אשר שורשם ב'כח הנטילה', שהרי לכאורה כל 'רצון אנושי' נובע מחסרון, והיה אפשר לטעות שגם 'רצון להשפיע' נובע מחסרון כלשהו. אמנם, כשם שלא שייך חסרון בבורא יתברך ח"ו, ונתינתו טהורה, כך באדם השלם, שהגיע לדבקות בו יתברך, לא שייך חסרון, ורצונו להשפיע בא ממקום טהור 'אל אנושי', מתנה מאִתו יתברך.
אדם שביטל את ה'רצון לקבל לעצמו' בסייעתא דשמיא, וכל דבר גשמי אינו שווה בעיניו, אלא ככלי לעבודתו יתברך, הוא האדם השמח בחלקו, אשר רואה את חסדי ה' יתברך בכל צעד ושעל ומכיר טובה על קטן כגדול, זוהי ברכת ה' הגדולה, בבחינת "ואכלת ושבעת", תכונת האדם השלם, אשר קנה את מדרגת "...אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן" (ישעיה יד' יד') וכל המותרות והשאיפות הגשמיות אינם חשובות בעיניו, כי מלא וגדוש הוא באמונה ובטחון שאת המציאות ה' 'תפר לו לפי מדותיו' לטובתו הנצחית.
אדם כזה נמשל לנהר אשר מימיו עולים על גדותם, כי השמח 'משפיע', וכגודל שמחתו ירחב לבבו להשפיע לכל סביבתו, וכך יבחין ויראה את חסדי ה' המופלאים, ואת טובותיו אשר אין להם קץ, ותגדל שמחתו באותן המתנות, ויהיו חייו מאושרים תמיד בעולם הזה ובבא ('מכתב מאליהו' א' 44 וה' 78).
מדרגת ה'שמח בחלקו' מתחלקת לשניים:
א - התגברות על מותרות גשמיות.
ב - התגברות על שאיפות והישגים רוחניים, ולא שתחסר לו ח"ו השאיפה לעליה רוחנית, אלא שלא יהיה האדם רודף אחר תורה ומצוות 'כסוס שוטף במלחמה' ללא התבוננות כלל, באשר על כן חשוב שהעלייה הרוחנית תהיה בצורה חכמה ומבוקרת, כלומר מצד אחד ישקיע האדם את כל כוחותיו להגיע לתכלית בדרכים המקובלות ובהדרכת החכמים, ומאידך יישאר בשליטה, הסתפקות באמונה, שגם המניעות שבדרך הינם ממנו יתברך, הטוב ומיטיב לתכלית הטוב.
אם ניקח לדוגמא אברך ממוצע ירא שמים, החפץ בכל מאודו לשמור את זמני וסדרי הכולל ולנצלם לעלייה, שנקלע למצב שֶׁחִיֵּב אותו לקחת את אחד מילדיו לבדיקה רפואית. בדרך כלל ההרגשה הכללית תהיה הרגשה של חוסר סבלנות, לחץ ותסכול, על כך שהוא מתבטל מתלמוד תורה ועל סיבות כאלה ואחרות שגרמו לו להתעכב מלחזור לכולל במהרה וכן על זה הדרך, אך ההשקפה הנכונה היא לדעת שמטרתנו להגיע למדרגה שנוכל לקיים את רצון ה' בכל המצבים, עם הגמרא ובלעדיה, בבחינת "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ..." (משלי ג' ו').
מסופר על אחד הרבנים הגדולים, שנקלע לתקופה לחוצה בביתו, ועקב כך מצא את עצמו במטבח עם אשתו מקלף תפוחי אדמה. לאחר התבוננות קצרה התעורר לשמחה עצומה על שזכה לעבוד את ה' יתברך 'גם' בקילוף תפוחי אדמה.
מובא בספר "פרי הארץ" ששורש המחשבות הזרות הבאות בעת התפילה הוא, כשאדם שואף לעלייה למעלה ממדרגתו, דהיינו מדרגה שאיננו יכול להשיגה בכח בחירתו, שאיפה זו גורמת לו שלא יהיה שמח במצוות שהוא עושה לפי מדרגתו, והעדר שמחה הוא הגורם למחשבות זרות, ואם ישמח ויודה לה' יתברך במה שנתן ונותן לו ועל הזכות לעשות מצוות בכל רגע ורגע בחייו, אז השמחה תשמור ערך פנימיות עבודתו, ובזה כבר אין שייך עניין מחשבות זרות[1].
[1] 'מכתב מאליהו' כרך 'אלול - ראש השנה'.
ענף לעניין זה מובא בליקוטי מוהר"ן (תניינא מד') וכך לשונו: "...כי כל אלו החכמות של העולם שיש להנכנסין ומתחילין קצת בעבודת השם, אינם חכמות כלל והם רק דמיונות ושטותים ובלבולים גדולים, ואלו החכמות מפילין מאוד את האדם מעבודת השם, דהיינו מה שחושב וחוקר ומדקדק ביותר, אם הוא יוצא כראוי במה שעושה, כי בשר ודם אי אפשר לו שיצא ידי חובתו בשלמות ואין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו[2] (עבודה זרה ג') ולא ניתנה תורה למלאכי השרת (קדושין נד'), ועל אלו המדקדקים ומחמירים בחומרות יתרות (בבחינת חומרא שמביאה לידי קולא) עליהם נאמר (ויקרא י'ח' ה'): "...וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה' ", ולא שימות בהם (יומא פה:), כי אין להם שום חיות כלל ותמיד הם במרה שחורה מחמת שנדמה להם שאינם יוצאים ידי חובתם בהמצוות שעושין ואין להם שום חיות משום מצוה מחמת הדקדוקים והמרה שחרות (שחורה) שלהם... והעיקר הוא, כי רחמנא ליבא בעי ("כי ה' רוצה את הלב" - סנהדרין קו: זהר תצא דף רפא:)".
[2] "כּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכחֲךָ עֲשֵׂה..." (קהלת ט' י') והיינו, שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו וכפי מה שיש בכח האדם לעשות - יעשה" (חפץ חיים - אגרות ומאמרים סימן ז).
עבודת 'ההסתפקות' המלווה בהשתדלות ראויה מצד אחד, ומאידך בשליטה רגועה באמונה שהכל מה' ולטובה, שכרה בצידה בעולם הזה ובעולם הבא, עבודה זו בכחה לגרש את הלחץ, הכעס, העצבות והדאגות של בעל 'המרוץ', ולתת יותר מקום וחשיבות לאיכות ופנימיות.
העובד בלי הסתפקות ושמחה לא את ה' יתברך הוא עובד, כי אם את עצמו. היות ואין אדם אשר קנה קניין ולא ישמח בו, אלא בהכרח, בזה שאיננו שמח במצוות שזכה לעשות ובכל העובר עליו, זה האות שאיננו מרגיש שקיבל מתנות, ושהדבר עליו כעול, וכל ציפיותיו לשמוח ב'הצלחת עצמו'.
כאשר אנו מוכנים לשעבד את רצוננו לעשות את רצון הבורא יתברך בשמחה ללא תנאים, הרי אנו בבחינת משפיעים לו יתברך, ובכך דבקים בו יתברך, בבחינת 'השוואת הצורה'. לכן כל זמן שאין האדם שלם ושמח במצבו בהווה[3] עדיין חסר הוא משלמות מדרגת המשפיע ("ה' שמעתי שמעך" מועדים - מאמר פד').
[3] וכמו שידוע שעיקר מלחמת היצר ותחבולותיו הוא לגנוב לנו את עבודת ה'הווה', דהיינו תפקידו לגרום לנו להתמקד בהנאות מזיכרונות העבר או מעתיד דמיוני מזהיר, ובלבד שבהווה לא נהיה בשמחה.
דמיוננו[1], הנובע 'מכח הנטילה', מציע לנו תדיר: "אם תמלא תאוותך - אניח לך", חז"ל הקדושים (סנהדרין קז.) אומרים: ההיפך הוא הנכון! 'משביעו רעב, ומרעיבו שבע'[2], כלומר הרעב את יִצְרְךָ, וְיִבָּדֵל ממך. רפואת הרעבון - ברעבון עצמו, דהיינו ככל שתימָנע ממילוי תאוותך, כך כוח ה'רצון לקבל' יֵחלש.
[1] למעט כח הדמיון של הצדיקים שכולו קודש.
נמצא, שעדיף לסבול מעט 'רעב' שכחו הולך ונחלש עם הזמן, מאשר להרוס את אושר חיינו בזה ובבא ('מכתב מאליהו' א' 46).
בעל 'הסולם' זצ"ל מגדיר זאת כ'עבודת היראה' ועשיית 'מסך', כלומר העבודה היא ליצור 'מסכים' ומחיצות מכח היראה והאמונה, שימנעו מ'הרצון לקבל' למשוך לתחומו 'מותרות'[3], בבחינת סור מרע, ובכך להתדמות לבורא יתברך, שאינו שייך בקבלה כלל[4].
[3] באופן יחסי למדרגת כל אחד ואחד, שהרי מותרות של אחד, אפשר שיהיו צורך הכרחי של האחר, כמו שנפסק בהלכות מתנות עניים - פרק שביעי הלכה ג' ברמב"ם: "...אפילו היה דרכו של זה העני לרכוב על הסוס ועבד רץ לפניו, והעני וירד מנכסיו, קונין לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, שנאמר: (דברים טו' ח') ''כִּֽי־פָתֹ֧חַ תִּפְתַּ֛ח אֶת־יָדְךָ֖ ל֑וֹ וְהַעֲבֵט֙ תַּעֲבִיטֶ֔נּוּ דֵּ֚י מַחְסֹר֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יֶחְסַ֖ר לֽוֹ''.
[4] 'אי קבלה' היא התדמות באופן שלילי. וה'נתינה' באופן החיובי (עיין לעיל 'השוואת הצורה' - 'מושגים').
בשלב ראשוני, המטרה היא לעשות 'מסך' שיחצוץ מהנאות שמקורן דבר האסור על פי הלכה, שלא יכנסו לתחומנו.
ובשלב מתקדם, אפשר בהדרגה לתת מקום לעבודת 'המסך' כנגד המוֹתרות, בבחינת 'קדש עצמך במותר לך', ולחזק את מדת ה'הסתפקות במועט'.
עיקר העבודה מתרכזת בכללות בעשיית 'מסך' על תאוות הממון, תאוות אכילה ותאוות נשים, כל אחד לפי ערכו ומדרגתו[5].
עבודת ה'מסך' צריכה להיות משולבת ברצון אמִתי להתדמות לבורא יתברך. וכן שאיפה כללית, להגיע למדרגת 'התכלית', דהיינו שכל דיבור, מעשה ומחשבה יהיו בבחינת 'השפעה'.
צריך לדעת, שכאשר באים זמנים שנפרצים 'המסכים', כלומר בשעות שבהם לא הצלחנו להתגבר על התאוות וההנאות המרחיקות אותנו מהבורא יתברך, אסור לנו לְהִמָּשֵׁךְ אחר הנפילה בהרגשת יאוש, אלא לעצור את ההתדרדרות, לקום, להילחם ולהתחיל מחדש, אפילו מאה פעמים ביום, עד שהמרחם הוא ירחם ויתן יצרנו בידינו, כי 'אלמלא ה' עוזרו - אינו יכול לו'.
כתוצאה מפעולת 'המסך', דהיינו ההתגברות 'לא לקבל', ומהשאיפה להגיע לתורה ומצוות לשם שמים, נולדים בסייעתא דשמיא, בבחינת מתנת שמים, 'כלים' חדשים - רצונות טהורים להשפיע לזולתנו בפועל.
פעולות ההתגברות בכוחם למשוך למתגבר אור אלוקי קדוש, מתיקות וסיפוק בעבודת ה', בבחינת 'לפום צערא אגרא', דהיינו כגודל הצער והקושי בהתגברות לא 'לקבל', גודל השכר - 'האור האלוקי' שיאיר בתוכנו.
עבודה זאת נקראת גם עבודת 'שונא מתנות יחיה', עבודה שמטרתה להגיע להרגשת שנאה ל'קבלה לעצמנו', כל זמן שאין לנו בו צורך אמִתי המקרב אותנו לה', וכל שכן כאשר מדובר במותרות המרחיקות אותנו ממקור החיים, בסוד 'שינוי הצורה'.
לפיכך עובדי ה' שהגיעו לזו המדרגה חוֹוִים תמיד 'שנאה' ל'קבלה לעצמם', המפרידה אותם ב'שינוי הצורה' מהבורא יתברך.
גם במדרגתנו אפשר מידי פעם להשיב אל לבנו, כי חולי 'כח הנטילה' הורס את חיינו הגשמיים והרוחניים, ושאנו צריכים להשתדל מאוד להימנע ממותרות מצד אחד, ומאידך לנסות לעבוד על מדת ההסתפקות[6].
[6] "אבל המתלמד במדת ההסתפקות ומסתפק במועט, כל ימיו טובים, ואותו המותר, שמוציא לבטלה והולך לאבוד, אם היה נותנו לצדקה מה טוב חלקו ומה טוב חליפתו... ונוסף גם הוא בעניין האכילה, שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שכל מה שאוכל בימי החול יותר על כדי צרכו להיות בריא לעבודת השם יתברך, מוסיף כח בסיטרא אחרא וביצר הרע להחטיאו ומאבד הזמן יקר הערך להרוויח יותר, וזמן אחר לאכול יותר, וזמן אחר להוציא יותר. וכמה טורח צריך כדי להרוויח וטורח לתקן וטורח להוציא מן הגוף, וכל ההנאות ותענוגי העולם הזה הכל הבל ורעות רוח, הבל הבלים שאין בהם ממש, הטעיות היצר הרע וסמיות עיניים" ('פלא יועץ' -מותרות).
אדם אשר כל שאיפתו להגיע לפסגת ה'סולם' - לנתינה ללא פניות כלל, הוא המוגדר כעובד ה', למרות שבפועל אפשר, שרוב ככל היום יהיה נתון תחת שרביט 'כח הנטילה' המבטל כל התגברות ו'מסך', אך עם כל זאת, כל זמן שבפועל הוא משתדל ו'לוחם', עדיין נכלל במערכת הקדושה, ובבחינה של דבקות.
תוצאות השתדלותנו הן מתנות שמים, ועל כן אין לאדם לחשוב חשבונות כמה יבנה, יגמור ויתקן, אלא העיקר הוא לעשות השתדלות על פי מדרגתו במטרה להדבק בה'[7].
האדם החושב לעשות - מוטב. אבל החושב לגמור מלאכתו - זו אפיקורסות. 'לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להִבטל ממנה' (פרקי אבות ב' טז' - 'מכתב מאליהו' ה' 264).
כך הוא סדר העבודה: 'לפני הנסיון', צריך להאמין שכל המציאות תלויה בכח השתדלותנו ובחירתנו, בבחינת 'אם אין אני לי - מי לי?' (פרקי אבות א' יד'). ו'לאחר הנסיון' צריך להאמין שהכל מה' והכל לטובה, בבחינת 'כשאני לעצמי מה אני' (ספר 'הסולם' - מאת הרב גוטליב שליט"א, כי כך מקובל מה'בעל שם טוב' זצוק"ל).
במדה והשתדלותנו הניבה פרות, נתחזק באמונה שמה' היתה זאת, וע"י כך נינצל ממדת הגאווה ומבחינת "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". ומאידך אם השתדלותנו נחלה כישלון, נתחזק באמונה שגם זה מה' יתברך לטובתנו הנצחית, וע"י כך נינצל מיאוש ועצבות.
אך אם לפני הנסיון נשתמש בטעות בבחינה של 'כשאני לעצמי מה אני', החלישות והרפיון ישתלטו וכח ההתגברות לעמוד בנסיון יחלש.
מצד שני אם לאחר הנסיון נשתמש בבחינה של 'אם אין אני לי מי לי', ההצלחה תְּלֻוֶּה בגאווה, או שהכשלון יְלֻוֶּה ביאוש והלקאה עצמית.
וכל האמור אינו עומד בסתירה לכך שצריך לפשפש ולמשמש, לנסות להבין מה ה' רומז לנו בכל שלב ושלב, ולתקן את המעוות כמו הבחינה של 'לפני הנסיון' כנ"ל.
יש מדרש מעניין בנושא "והלכת בדרכיו" המלמד שאם אדם חי ודבק במדת קונו וכל שאיפתו לעבודתו יתברך, נחשב שהוא כחייל בצבאו של מקום המסולק מכל פרטיות עצמית, עד כי גם אכילתו ומשתהו אינם אלא עבודת ה' לבד, ואז ממילא יהיה 'קורא בשם השם', ועליו אומר המדרש: והיה כל אשר יקרא בשם ה' ימלט...
משל ליהודי שפגשוהו חיילים רומאים בדרך וביקשו להורגו והיה בסכנת מוות ממשית, אמר להם: 'אני מנתיניו של השליט הרומאי' ושחררו אותו. אומרים חז"ל: ומה אם נתלה בבשר ודם ניצל, במי שאמר והיה העולם לא כל שכן.
קריאה בשם ה' מתפרשת בשני אופנים:
א - לפרסם שם שמים ולהשפיע בפועל על סביבתו שיהיו כולם עובדי ה' ובכך לעשות נחת רוח לבורא יתברך.
ב - "קריאה" - תפילה אמִתית ומתוקנת עם כח ה'השפעה'.
החוליה המקשרת והמשותפת לשני האופנים הללו היא הבחינה של "והלכת בדרכיו", דהיינו נתינה ושאיפה להשפעה נקייה מנגיעות.
הרב דסלר זצ"ל מלמד ומדגיש, שלא נטעה לומר שכל 'דרשן' או 'מרצה' יכול לקבל את התואר של 'קורא בשם השם', ושכח ההשפעה על השומעים תלוי באיכות ורמת הדרשה, אלא האמת היא, שלדרשות אין כח בעצם לבקוע דרך רצונותיו המנוגדים של השומע, הלא כתוב בתורה הקדושה: "השוחד יעוור עיני חכמים...", הרצונות והתאוות האנוכיות משחדות את השומע ומעוורות אותו מלראות ולקבל את דברי הדרשן, אולם מעשי חסד אמִתיים, בבחינת "והלכת בדרכיו", רצונות טהורים לקרב רחוקים הנקיים ממדת הנטילה ואהבת עצמו, באלה הוא כח ההשפעה האמִתי.
רק מי שהוא מצבא בוראו, אשר כל שאיפתו להרבות כבוד שמים ולהתחסד עם קונו, אשר יעבוד בכח הנתינה ממש וימסור נפשו לעבודתו, מבלי להתחשב עם פרטיותו, כבודו, פרנסתו ושאר עניני העולם הזה שלו, רק הוא יכול להשפיע באמת.
הרב דסלר זצ"ל מעיד: "בעינינו ראינו בני אדם, 'לומדים' (למדנים) גדולים ובעלי כישרון נשגבים, שומרי תורה ומצוה ובעלי מחשבה מעולה, ואף על פי כן לא ישפיעו בישיבה להכניס רוח בן-תורה בתלמידים כדבעי (כמו שצריך), והוא משום שיעסקו בישיבה לשם משרה, פרנסה וכבוד. כאלה לא יפעלו מאומה, ועניין זה הוא שגדרו חז"ל: 'דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב', דהיינו כאשר השומע חש בהרגש פנימי, חסד אמִתי, אין בכח שום נגיעה לעמוד נגדה, כי במקום אשר אור ה'אמת' מגיע, ירגיש החושך התבטלותו לגמרי" ('מכתב מאליהו' א' 138).
במקום אחר משלים הרב דסלר זצ"ל את העניין, וכך לשונו: "אך לכאורה נראה בחוש סתירה לכך, שהרי הרבה זכו לחנך בני תורה מצוינים לאלפים, אף שלא זכו שיהיה עמלם של המחנכים מזוקק לשמה. ואיך הצליחו באופן מצוין כל כך?
הביאור בזה הוא כך, אם נקודת בחירתו של התלמיד נמוכה מאוד והרב צריך להעלותו בִּזְכוּתוֹ, באופן זה, בלי 'לשם שמים' ממש לא יוכל לפעול, כנ"ל. אך יש אשר נקודת בחירת התלמיד גבוהה יחסית, אם מפאת חינוכו או מפאת מדות נפשו, שיש לו בטבע קצת מעין טהרת הלב והתקרבות לרוחניות[1], אלא שלא היה לתלמיד מי שיגלה אזנו לדברי תורה... ואז אין רבו אלא כלי עבורו לבאר לְשִׂכְלוֹ את אשר חסר לו בידיעות. אז בודאי יצליח הרב ללמדו דברי תורה, אף אם יעשה 'שלא לשמה', והרבה פעמים אנו מוצאים שהתלמיד מתעלה לבסוף הרבה למעלה מן הרב" ('מכתב מאליהו' ד' 272).
[1] או בעלי תשובה שקיבלו לזמן מסוים במתנה לב בוער לה'.
העניין השני של 'קורא בשם השם' היא התפילה המתוקנת:
תפילה של האדם ה'נוטל' בדרך כלל סובבת סביב הנאותיו ורצונותיו הפרטיים גרידא, ורחוקה מהתפילה המתוקנת להרבות כבוד שמים. אמנם התפילה המתוקנת עניינה כוונה טהורה לעשות נחת רוח ליוצרנו ולעשות רצון בוראנו, השפעה, נתינה והתחסדות עם הזולת, ובכלל זה גם נתינה לעצמו, אך למען התכלית הרוחנית להרבות כבוד שמים.
המדרש אומר בעניין זכות אבות: "אם ראית זכות אבות שמטה, וזכות אימהות שנתמוטטה, לך והטפל בחסדים. הדא הוא דכתיב (ישעיה נד' י'): "כִּי הֶהָרִים (האבות) יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת (האימהות) תְּמוּטֶנָה (ואח"כ) וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ..." וביארו חז"ל (כיצד 'חסדי מאתך לא ימוש'?) מדה כנגד מדה, שבחסד קונים חסדו יתברך ('מכתב מאליהו' א' 140).
מהו עניין זכות האבות?
מבאר הרב דסלר זצ"ל ('מכתב מאליהו' א' 8) ע"פ ר' חיים מוולאז'ין ('רוח חיים' ה' ג'): "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם... ירצה בזה על פי מה שכתוב (משלי כ' ז'): 'מִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ צַדִּיק אַשְׁרֵי בָנָיו אַחֲרָיו', כי כמה מדות שהצדיק טרח ויגע להשיגם, לבניו אחריו המה כמו טבע מוטבע, ובקצת יגיעה יגיעו לזה. כמו שנראה בחוש, שרבים מעמי הארץ מהיהודים מוסרים את עצמם על קידוש ה', והוא מוטבע בנו מאבינו אברהם שמסר נפשו לאור כשדים על אמונתו, וכן כל העשרה נסיונות היו להישיר הדרך לפנינו, וכן ההתעוררות לאדם פתאום לילך לארץ הקודש הוא מנסיון 'לך לך'. וקבלת כל דעבדין משמיא לטב (קבלת האמונה שכל מה שעושים משמים לטובה), מנסיון הרעב שלא הרהר אחר מדות ה' יתברך ...".
ידוע שבעל ה'שפת אמת' עלה לכס האדמו"רות בגיל צעיר מאוד בזכות ולא בחסד, אך היו כאלה שהתנגדו. רבי העניך מאלכסנדר זצ"ל אמר: משל למה הדבר דומה? לאדם שהיה בקי גדול בטיפוס הרים, ופעם אחת באחת הפסגות הגבוהות שכבש נדהם לראות ילד קטן משחק בחול, ניגש אליו בחרדת כבוד ושאל אותו: "ילד חמוד איך הצלחת לטפס על הר כל כך גבוה? ענה לו הילד, "אבי הוא זה שטיפס, אני נולדתי כאן".
המתנה הגדולה שאדם יכול להנחיל לילדיו זוהי 'מדרגת נקודת הבחירה' דהיינו, הנחלת אפשרות להתחיל את עבודת ה' מנקודה גבוהה יותר.
נמצא, שיש כח רוחני-סגולי הנקרא 'זכות אבות' שבכוחו להנחיל ולהוריש תכונות רוחניות מהאבות הקדושים לעם היהודי בבחינת ב'כח' (ובמקרים מיוחדים אפילו בפועל, כמו זכות ברית המילה, יבואר לקמן), כלומר להנחיל לילדי ישראל את קניין מידותיהם הטובות אשר הגיעו עד שורש מחצב נשמות ישראל בעבודת ה' במסירות נפש - לשם שמים. כי כל הנשמות שבכל הדורות מאוחדות הן דרך פנימיותן בשלמות המצוות ובשמחתן.
לתוספת ביאור נרחיב מעט.
ישנם בכללות שני אופנים עיקריים בעניין ירושת האבות:
א - דרך השתדלות חינוכית ודוגמא אישית.
ב - דרך סגולית.
חינוך ע"י דוגמא אישית מובן ומאוד מסתבר, אך ירושת האבות בדרך הסגולית צריכה ביאור.
בהקדים תחילה, מובא בספרים הקדושים שכל נשמות ישראל שבכל הדורות מאוחדות בשורשן, במחצב הנשמות ודבוקות תדיר בבורא יתברך, בבחינת קודשא בריך הוא, ישראל ואורייתא חד הם (הקדוש ברוך הוא ונשמות ישראל והתורה דבוקים באחדות). אך בעולמנו הגשמי מציאות זאת נסתרת היא ולא ניכרת דבקותן בשרשן, וזאת מחמת הגוף, התאוות הגשמיות הנותנות תחושה של מציאות שלכאורה נפרדת ממנו יתברך, אמנם לאחר זיכוך הגוף - ה'רצון לקבל', ע"י תורה ומצוות לשם שמים, עניין דבקות הנשמות בשורשן מתגלה מכח הבחירה.
מגלה לנו הרב דסלר זצ"ל, שבכל הדורות כאשר היה חסרון במדרגתם של כלל ישראל מבחינה רוחנית, ה' יתברך עורר כנגדם עלילות ושמדות שמטרתם העיקרית הייתה לעוררם לתשובה ולתקן את הדבר, כך גם היה בזמן החשמונאים שלמדרגתם הכללית של ישראל הייתה חסרה נקודה אחת בלשמה של תורה ומצוות, בבחינת 'התרשלו בעבודה', דבר שגרם לרבים מבני ישראל להתיוון, וכנגדם התעוררה גזירת שמד רוחני - "וחשך על פני תהום - זו מלכות יָוָן שהחשיכו עיניהם של ישראל בגזרותיהם". היוונים ניסו בכל מאודם להטיל בישראל מזוהמתם ולהחשיך אור תורת ישראל על ידי חכמתם.
אמנם החשמונאים במסירות נפשם זכו לגלות שנקודת אור התורה הפנימית אין לה ביטול לעולם, ובתשובתם השלמה עלו למדרגת לשמה גמור, וזאת הייתה הסיבה האמיתית הרוחנית שמחמתה זכו להתגבר בניסים גדולים על היוונים, מכיוון שהגיעו לנקודת פנים דפנים אשר שם מתחברות הנשמות בשורש כנ"ל, ועל ידי החיבור הרוחני של כל נשמות ישראל יחד – זכות אבות, הבנים קיבלו במתנה את עניין התשובה ואת אור התורה שאין לו ביטול לעולם, ואור זה מתגלה לנבראים מזמן הנס ועד היום בזמן חג החנוכה.
זהו עומק קביעת זכר לדורות, כי בפנים הנפש נקבעה אז התשועה ולימודה מאבותינו הקדושים, והגיעה לנקודת פנים דפנים, ועל ידי זה נתאחדה ונתעצמה באחוד כל נשמות ישראל עד סוף כל הדורות.
נקודה אחת מהכרתם הפנימית של הדור שחיו בזמן הנס נמצאת גם עתה בתוך כל אחד מישראל, בבחינת בכח, ועל ידי מעשה מצות הדלקת נר חנוכה ומצוות החג מתעורר אותו אור שוב להשפיע, בבחינת 'פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם' (שה"ש רבה ה' ג') להוציא מפנים הנפש את האור שנקנה בנפש כל אחד מישראל מהדורות שחיו בזמן הנס ('מכתב מאליהו' ב' 112).
וכך גם בעניין מצות ברית המילה, "תניא רשב"ג אומר כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה כגון: מילה דכתיב: 'שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב' (תהילים קיט' פסוק קסב'), עדיין עושין אותה בשמחה" (שבת קל.). כלומר את מה שקיבלו עליהם (האבות) בשמחת שלמות המצוה "עדיין" עושים הם (הבנים) בשמחה.
במצות ברית המילה יש סוד נפלא, מסירות נפשם של עם ישראל בכל הדורות לקיים את מצות ברית המילה הגיע עד פנימיות כל נשמות ישראל בצורה עמוקה ביותר, שהתבטא אפילו בפועל, עד שאפילו הרחוקים מקיום תורה ומצוות, עד היום מקיימים בתמימות את ברית המילה לילדיהם בזכות האבות, למרות שמבחינה טבעית הגיונית אין שום סיבה לסכן תינוק בן שמונת ימים בניתוח מסוכן ללא הרדמה, ועוד במקום הכי רגיש בגוף.
אבל כבר הנביא זכריה הכין אותנו שכך יראו הדברים באחרית הימים וכמה גדולה זכות אבות לעניין הגאולה וכך לשונו: "גַּם אַתְּ בְּדַם בְּרִיתֵךְ שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ מִבּוֹר אֵין מַיִם בּוֹ" (זכריה ט' יא') מבאר הרמב"ן: "רמז בכאן על עקבות משיח שיהיה הדור כולו חייב ותשתכח תורה מישראל ותרבה החוצפה והעזות, ולא ישאר בידם רק זכות מצות מילה" (בפירושו לשיר השירים) וזאת בכח זכות מסירת נפשם של האבות על המצוה.
על פי הנ"ל ניתן יהיה להבין את סוד יום הכיפורים, בבחינת 'עיצומו של יום מכפר', וכך לשון הרב דסלר זצ"ל: "והנה ביום הכיפורים מתגלה בנשמות ישראל אור עליון מבחינה זו, ועל ידו מתגלה דבקות כלל נשמות ישראל אלו באלו... ומבחינת התחברותם לאבות הקדושים שבהם נכללו כל ישראל" דהיינו כנ"ל, אותה בחינת התאחדות עם נשמות האבות הקדושים, אך לא מכח הבחירה ועבודת האדם כבחנוכה וכו' אלא בסגולת 'עיצומו של יום מכפר'" ('מכתב מאליהו' ב' 112).
על פי ביאורנו לעיל בפרקים העוסקים במושגים ובשורש פנימיות הדברים יהיה מובן גם עניין 'זכות אבות':
היות והדבקות הרוחנית לא תצויר, אלא על ידי 'השוואת הצורה', וכאשר יהודי דבק במדת האבות, משפיע ונותן ללא פניות ומקיים תורה ומצוות לשם שמים, הרי הוא מתחבר ומידבק בדומה לו, ב'אבות' מעל למקום והזמן[1].
[1] כשיעור ה'לשמה' - ההתדמות, כך שיעור הדבקות.
ע"פ יסוד זה, מבאר הרב דסלר זצ"ל, את הגמרא (בשבת נה.) המביאה לכאורה שיש מחלוקת, האם תמה זכות אבות, ומתרץ שבאמת אין מחלוקת, אלא הביאור הוא:
שלדבקים במדת האבות, 'זכות אבות' 'לא תמה' ומתעוררת בנפשנו כפי שיעור 'השוואת הצורה' וההתדמות למדתם, ולאלה שלא דבקים במדת האבות, תמה 'זכות אבות' בסוד הפירוד ו'שינוי הצורה'. ולא פליגי בגמרא, אלו ואלו דברי אלוקים חיים, הכל בסוד 'השוואת הצורה' וההתדמות שהיא עצם הדבקות הרוחנית[2].
[2] ועיין גם בתוס' שבת (נה).
הבה נאחוז אנו במדת האבות, שהם ירושה טבעית בנשמתנו שאינה בטלה לעולם.
מבואר, שניתן לנו הכח להדבק באבותינו הקדושים, באופן מופלא, מעל המקום והזמן, להדבק במדותיהם ובתכונות נפשם התרומיות לעבודתו יתברך, כי הקניינים הרוחניים של אבותינו נכללו בנצח, בשורש נשמות ישראל ובנשמת כל יהודי, בבחינת ב'כח', וע"י תורה ומצוות ועבודת מדות נקיה מנגיעות, בבחינת 'מדת האבות', אנו יכולים לעורר את אותם מדות מפנימיותינו ושורשנו ולדבוק בהם מכח 'השוואת הצורה' ('מכתב מאליהו' א' 8-14)[3].
[3] ועיין עוד ב'מכתב מאליהו' ב' 232 בדברי מהר"ל, מדוע אמר יוסף למצריים שימולו.
על פי היסודות הללו ניתן להבין בחינה נוספת של דבקות והתחברות לצדיקים מכח ההתדמות ו'השוואת הצורה', וכך לשון הגמרא (יבמות צו:- צז.): "...דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב (תהילים סא' ה') 'אָגוּרָה בְאָהָלְךָ עוֹלָמִים...', וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים (בעולם הזה ובבא באותו זמן)? אלא אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר.
אמר ר' יצחק בן זעירא ואיתימא שמעון נזירא מאי קראה (שיר השירים ז' י') 'וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים', ככומָר של ענבים. מה כומָר של ענבים[4] כיון שמניח אדם אצבעו עליו מיד דובב, אף תלמידי חכמים כיון שאומרים דבר שמועה מפיהם בעולם הזה שפתותיהם דובבות בקבר".
[4] תורה תמימה (שם סט') - כומר הוא כלי שמניחין בו ענבים עד שמתחממים, ויינו נוח לזוב, וזה כעין שפתיים רוחשות ויסודו לשון דיבור (רש"י).
ובמסכת 'שקלים' (ז:) מוסיפה הגמרא: "רב גידל אמר, האומר שמועה בשם אומרה יראה בעל שמועה כאילו עומד לנגדו. שנאמר (תהילים לט' ז'): 'אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ'...".
ועוד בליקוטי מוהר"ן (קצב'): "...ויש עצה לזה לצייר לפניו דמות דיוקנו של החכם בשעת הלימוד כשלומדין דבריו כמובא בירושלמי (שקלים פ"ב הלכה ה') שצריך לצייר בשעת הלמוד כאלו התנא עומד לפניו, כי בהספר של החכם נרשם ונצטייר שם דמות החכם, כי אלו הדבורים והאותיות הנרשמין ומציירין בהספר הם שֵכל החכם ונשמתו ובחינות פניו, נמצא ששכלו ונשמתו ופניו שהוא דמותו ממש הוא באלו האותיות והתיבות...".
"אפילו צדיקים שכבר הלכו לעולמם, וכשאנו לומדין תורותיהן, על ידי זה נתדבק(ת) רוחם ברוחנו כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (יבמות צז.): 'שפתותיהם דובבות בקבר' וזה על ידי בחינת נשיקה... (בחינת דבקות) כשאדם כשר לומד תורת התנא אזי התנא נושק אותו והוא נושק התנא וגורם תענוג גדול להתנא כמו שכתוב: 'שפתותיו דובבות בקבר' וכו' ...בחינת אתדבקות רוחא ברוחא ואז מתעורר זווגא דגופא בגופא, שהשכינה בין תרין צדיקיא יתבא (והדבקות, משום שהשכינה יושבת בין שני הצדיקים) בין צדיק עליון (בחינת 'לשמה' - משפיע) שהוא התנא שחידש זאת התורה ועכשיו משפיע בה, ובין צדיק התחתון (גם משפיע, שלומד 'לשמה' בסוד ההתדמות) הלומד להתורה ומעלה להשכינה מיין נוקבין כדי שתתדבק, וזה (שיר השירים ה' יג'): 'שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים' על ידי בחינת נשיקין 'נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר' לשון מעבר לעבר, היינו שנוטף להשכינה ריח טוב משני עברים, מצדיק עליון ומצדיק תחתון וזה (שיר השירים ז' יד'): 'הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ...', ששני דודים, היינו שני הצדיקים נתנו ריח... (ליקוטי מוהר"ן יב')[5].
[5] ועיין עוד ב'מכתב מאליהו' ד' 368 מכתב לח'.
מוסיף ה'בן יהוידע' (בכורות לא:): "נראה הטעם, כי אותו הבל של דברי תורה שאומר החכם משמו בבית המדרש הולך ונעשה רוח חיים לשכון על עצמותיו בקבר ונעשה בו חיות לפי שעה, ומאחר והשפתיים הם הראשונים בפה והם מבחוץ, אז חונה זה הבל הנעשה רוח חיים על השפתיים ונותן בהם חיות להיות דובבות[6]. וגם עוד זוכה השפתיים לזה, כי 'שפה' בגימטריה 'שכינה', וזה הלימוד היה 'לשמה' - לשם (אות) ה"א, סוד השכינה[7]".
[6] ה'ערוך לנר' יבמות צו: מבאר שהכוונה לשפתיים של נפשו.
[7] התדמות לאותו צדיק. עיין לעיל בנושא 'השוואת הצורה' - התדמות.
על פי היסודות הנ"ל ניתן להבין גם את עניין הדבקות בחכמים בעולמנו כמו שמבאר בעל ה'סולם' וכך לשונו: "...יעצו לנו חז"ל 'עשה לך רב וקנה לך חבר', דהיינו שהאדם יבחר לעצמו אדם חשוב ומפורסם שיהיה לו לרב, שממנו (כשישמש אותו) יוכל לבוא לעסק תורה ומצוות על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו... ואחר שהתרגל בעסק ההשפעה (לשם שמים) אצל רבו הוא יכול להעבירו גם לעסק תורה ומצוות 'לשמה', כלפי הקב"ה, כי הרגל נעשה טבע (והתנהג ע"פ זה בכל התחומים)... ונמצא בכל פעם שמשווה צורתו לרבו (משמשו לשם שמים וכד') הוא מתדבק בו לשעתו, ומתוך כך הוא משיג ידיעותיו ומחשבותיו של רבו, לפי מדת דביקותו, כמו שבארנו במשל האיבר הנחתך מהגוף וחזר ונתדבק בו, עיין שם היטב[8]. ועל כן התלמיד יכול להשתמש מהשגת רוממות השי"ת של רבו... ואז יוכל גם התלמיד לעסוק בתורה ומצוות 'לשמה' בכל לבבו ונפשו ומאודו, שהיא הסגולה המביאה לדביקות נצחית בהקב"ה (בסוד 'השוואת הצורה').
[8] "אמנם אם קרה ואיזה איבר נחתך מן הגוף, אז הם נעשים לשתי רשויות נפרדות וכללות הגוף כבר אינו יודע צרכיו של אותו האיבר הנפרד. והאיבר אינו יודע עוד מחשבותיו של הגוף שיוכל לשמש אותו ולהועיל לו. ואם יבוא הרופא ויחבר את האיבר לגוף כמקודם לכן, הנה חוזר האיבר לדעת מחשבותיו וצרכיו של כללות הגוף, וכללות הגוף חוזר לדעת צרכיו של האיבר".
ובזה תבין (בפנימיות) מה שאמרו חז"ל (ברכות ז:): 'גדולה שימושה של תורה יותר מלמודה, שנאמר (מלכים ב- ג' יא'): ...אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט אֲשֶׁר יָצַק מַיִם עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ, למד לא נאמר, אלא יצק', לכאורה תמוה איך מעשים פשוטים יהיו גדולים מלימוד החכמה והדעת? ובאמור מובן היטב כי השימוש ששימש לרבו בגופו ומאודו על מנת לעשות נחת רוח לרבו מביאהו לדביקות ברבו, דהיינו ל'השוואת הצורה' ומקבל ע"י זה ידיעותיו ומחשבותיו של רבו, בסוד 'פה אל פה' שהיא דביקות רוחא ברוחא... אמנם כל זה אמור אם השימוש הוא על מנת להשפיע אליו נחת רוח, אבל אם השימוש הוא לתועלת עצמו, ששימוש מעין זה אינו מסוגל להביאו לדביקות ברבו (משום 'שינוי צורה'), ודאי שהלימוד אצל רבו חשוב יותר משימושו" ('מתן תורה' - בעל 'הסולם').
ע"פ אלו הדברים אפשר גם להבין מדוע באופן ייחודי נבחר יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן להמשיך את דרכו של משה רבינו ולזכות לנבואה, וכך אומר המדרש (במדבר רבה (וילנא) פרשת נשא פרשה יב') :
"נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ וְשֹׁמֵר אֲדֹנָיו יְכֻבָּד'... וכן אירע ליהושע, שלא יָרְשׁוּ בניו של משה מקומו (למרות שהיו ראויים) אלא יהושע יָרש מקומו, כמה דתימא (במדבר כז' יח') "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו", 'וְשֹׁמֵר אֲדֹנָיו יְכֻבָּד' זה יהושע שהיה משמש את משה ביום ובלילה, כמה דתימא: (שמות לג' יא') "...וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא ימִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל...", ולפי שֶׁשִּׁמֵּשׁ אדוניו זכה לרוח הקודש שנאמר: (יהושע א' א') "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד ה' וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה". שאין תלמוד לומר "מְשָׁרֵת מֹשֶׁה", למה נאמר? לומר לך לפי שהיה 'מְשָׁרֵת מֹשֶׁה' זכה לנבואה, הוי 'יְכֻבָּד'"
לאחר החידוש הנפלא, שניתן להדבק בצדיקים מעל למקום והזמן, בסוד "השוואת הצורה' ולהתחבר למעלתם, רבי נתן מברסלב ('לקוטי הלכות' שבת ו' ג') נותן לנו עצה ודרך 'למעשה', וכך לשונו: "...כי כל אדם צריך להגיע לזה, לתכלית הפרישות והקדושה באמת (ביטול הרצון לקבל לעצמו), וזה עיקר תכליתו לנצח, אבל לאו כל אדם זוכה לזה, וזעירין אינון דזכין (מעטים אלו שזוכים) לזה בשלמות באמת, על כן עיקר התיקון של שאר כל אדם הוא על ידי ההתקרבות לצדיקים אמִתיים, להם ולתלמידיהם וכו'... כי עיקר התורה אין יודעין כי אם צדיקי אמת שפרשו את עצמם מתאוות עולם הזה לגמרי לגמרי... אבל מחמת שלאו כל אדם יודע היכן הם הצדיקים האלו, ואיך זוכין להאמין בהם ולהתקרב אליהם באמת, על כן העצה לזה הוא נֵדר, שידור איזה נדר ויקיים מיד, כי נדרים סייג לפרישות... ועל כן על ידי זה עולה ומקשר את עצמו ('השוואת הצורה' וההתדמות) להצדיקים אמִתיים שזכו לתכלית הפרישות באמת...".
גם במדרגתנו ניתן להשתמש בעצתו של רבי נתן זצ"ל ולקבל קבלות קטנות של פרישות (בלי נדר) בעניינים שונים, כל אחד לפי ערכו, בבחינת "יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ..." (משלי יב' י'), כדי שנוכל להתדמות לצדיקים ולהדבק בהם מעל למקום והזמן ויקוים בנו: "...הדבק בתלמידים ובחכמים, ומעלה אני עליך כאילו נדבקת בו" (רש"י דב' יא').
עצה נוספת למעשה נותן לנו גם הרב שריה דבליצקי זצ"ל בספרו 'לנפש תדרשנו' וכך לשונו: "כשאנחנו נוסעים כעת בס"ד למקומות קדושים כאלה של איתני ארץ ועמודי עולם, אנחנו צריכים על כל פנים להידבק במקצת במידותיהם... וע"י זה נקיים במקצת מן המקצת מה שכתבו המקובלים, דכשהולכים להשתטח על קברי הצדיקים צריך להדבק רוחא ברוחא... ע"י הרצון של השתוות במקצת מן המקצת בדרכיהם והנהגותיהם הקדושים, זה יהיה בערכנו בחינת הדבקות רוחא ברוחא לפי ערכנו.
למדנו לעיל[1] ש'השוואת הצורה' למדותיו יתברך, בבחינת "והלכת בדרכיו" היא עצם הדבקות בו יתברך ותכלית עבודתנו, על פי זה נבאר את מדת האמת.
[1] עיין בנושא 'השוואת הצורה - התדמות' וכן בנושא 'והלכת בדרכיו והדבקות'.
אומר רבינו יונה (פרקי אבות א' יח'): "על שלשה דברים העולם עומד: על הדין ועל האמת ועל השלום, שנאמר: אמת ומשפט שלום, שפטו בשעריכם".
פירוש: "ועל האמת" - שיש לאדם ללכת בדרכי הקב"ה שהוא אמת ותורתו אמת, והולך בדרכי אמת גם כן ילך באותו הדרך. שנאמר: "והלכת בדרכיו" (השוואת הצורה).
מוסיף המהר"ל ('תפארת ישראל'): "משפטי ה' אמת, צדקו יחדיו. דבר זה עוד יותר על הכל, שעל ידי התורה מתדמה אל ה' יתברך, במה שאפשר להתדמות אל בוראו, כי חותמו של הקב"ה הוא אמת (שבת נה.). ומשפטי התורה ודרכיה אמת.
את הפסוק "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע" (שמות כג' ז'). מבאר 'ספר החינוך' (מצוה עד'): "ידוע, כי השקר נתעב ונאלח בעיני הכל, אין דבר מאוס ממנו, והמארה והקללה בבית כל אוהביו, מפני שהשם יתברך אל אמת וכל אשר אִתּוֹ אמת, ואין הברכה מצויה וחלה, אלא במתדמים אליו במעשיהם (דבקות ו'השוואת הצורה'), להיותם אמִתיים כמו שהוא אל אמת, ולהיותם מרחמים כמו שידוע שהוא 'רחום', ולהיותם גומלי חסדים כמו שהוא 'רב החסד'. אבל כל מי שמעשיו בהיפך מדותיו הטובות והם בעלי השקר שהם בהיפך מדותיו ממש, כמו כן תנוח עליהם לעולם מה שהוא היפך מדותיו, והיפך מדת הברכה שהיא בו, היא המארה והקללה, והיפך השמחה והשלום והתענוג שהם אִתּוֹ, הוא הדאגה והקטטה והצער (שינוי צורה, בבחינת רשעים בחייהם קרויים מתים). כל אלה: זֶה חֵלֶק אָדָם רָשָׁע מֵאֱלֹהִים וְנַחֲלַת אִמְרוֹ מֵאֵל" (איוב כ' כט'). ועל כן הזהירתנו התורה להרחיק מן השקר הרבה כמו שכתוב מדבר שקר תרחק. והנה הזכירה בו לשון רִחוּק לרוב מיאוסו מה שלא הזכירה כן בכל שאר האזהרות. ומצד הרחוק הזהירתנו שלא נטה אוזנינו כלל לשום דבר שנחשב שהוא שקר, ואף על פי שאין אנו יודעין בברור שיהא אותו הדבר שקר, וכעין מה שאמרו זיכרונם לברכה: (חולין מד:) הרחק מן הכעור ומן הדומה לו..."
ע"פ היסודות שלמדנו בעניין ההתדמות לבורא יתברך שהיא עצם הדבקות ו'התכלית', נמצא שבעל 'החינוך' קיפל דברים נשגבים בהגדרתו את עניין 'אמת ושקר' עד שדבריו נוגעים בביאור 'תכלית הבריאה', כי אחת ממדותיו יתברך ''אמת'', והדבק במדת האמת דבק בו יתברך ובברכה (ויתבאר עוד לקמן).
מספרת הגמרא (סנהדרין צז.) בעניין מדת האמת, על אחד הצדיקים שלא היה משנה דיבורו לשקר, אפילו יתנו לו כל הון שבעולם, וכל כך למה?
מפני שפעם אחת הוא נקלע למקום ששמו 'קושטא' ('אמת' בלשון ארמית), ואנשי אותו מקום לא היו משנים דיבורם לשקר, ולא היה אדם מת טרם זמנו, נשא אישה מהם, והיו לו ממנה שני בנים. יום אחד היתה יושבת אשתו לחפוף ראשה ובאה שכנתה ודפקה בדלת, ומשום דרך ארץ אמר לה שאינה בבית, לאחר זה המעשה מתו שני בניו.
באו אנשי המקום לשאול איך אירע הדבר, סיפר להם המעשה שארע. אמרו לו בבקשה ממך, צא ממקומנו, ואל תגרה בנו את המוות.
ביאור העניין על פי יסודות שלמדנו, ידוע שאחת מיג' מדות הרחמים של הקב"ה היא מדת האמת, וכשאדם דבק במדת האמת, שעליה אומרת הגמרא בשבת (נה.) שהיא חותמו של הקב"ה, הוא דבק בחי החיים[2] בסוד 'השוואת הצורה' וההתדמות לבורא יתברך, לפי ערכו ומדרגתו, ועליו נאמר: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בה' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד' ד'). אולם כאשר אדם דובר שקר הוא מנתק את הא' - אלופו של עולם, מהמילה אמת, בסוד שינוי הצורה, ונשאר מת.
[2] "כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹקים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי" (דברים ה' כב') : וכן "וַה' אֱלֹקים אֱמֶת הוּא אֱלֹקִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם מִקִּצְפּוֹ תִּרְעַשׁ הָאָרֶץ וְלֹא יָכִלוּ גוֹיִם זַעְמו" (ירמיה י' י').
הגמרא במסכת ראש השנה (יז:) מקשה סתירה, לכאורה הרי ביג' מדות הרחמים, במדה אחת כתוב: "רב חסד", דהיינו הנהגת ה' המורה על חסד לפנים משורת הדין, ועל מדה אחרת כתוב "אמת", דהיינו דין, אמת ללא רחמים.
מתרצת הגמרא (רש"י) בתחילה "אמת", דהיינו על פי הדין, ראה שאינו יכול לעמוד בדין, משתנה הנהגתו יתברך ל"רב חסד", דהיינו לפנים משורת הדין ורחמים.
צריך להבין, כיצד מדת האמת - דין, קשורה ושייכת לי"ג מדות של רחמים[3]?
[3] עיין 'נודע ביהודה' אהבת ציון דרוש ד'.
התורה הקדושה מתחילה בפסוק המפורסם: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א' א').
אומר רש"י - ברא אלקים (מדת הדין). ולא אמר ברא י-ה-ו-ה (מדת הרחמים), שבתחילה עלה במחשבה לבראותו במדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים, והקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין, והיינו דכתיב: "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת י-ה-ו-ה אֱלֹהִים (שיתוף רחמים ודין) אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" (בראשית ב' ד')[4].
[4] כך מופיע אצלנו הלשון במדרש (רבה יב'): "לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ כּוֹסוֹת רֵיקִים, אָמַר הַמֶּלֶךְ אִם אֲנִי נוֹתֵן לְתוֹכָן חַמִּין, הֵם מִתְבַּקְּעִין. צוֹנֵן, הֵם מַקְרִיסִין, וּמֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ עֵרַב חֲמִין בְּצוֹנֵן וְנָתַן בָּהֶם וְעָמָדוּ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִם בּוֹרֵא אֲנִי אֶת הָעוֹלָם בְּמִדַּת הָרַחֲמִים, הֲוֵי חֶטְיָיה סַגִּיאִין (יהיו חוטאים הרבה). בְּמִדַּת הַדִּין, הָאֵיךְ הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד? אֶלָּא הֲרֵי אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ בְּמִדַּת הַדִּין וּבְמִדַּת הָרַחֲמִים, וְהַלְּוַאי יַעֲמֹד.
מבאר הרב דסלר זצ"ל ('מכתב מאליהו' ג' מעמ' 224) את עניין הקשר בין מדת האמת - דין ליג' מדות של רחמים:
תדע, יש דין שנובע מרחמים, כי עיקר הנהגת הדין אשר עלתה במחשבה תחילה לברוא בה את העולם היתה למען החסד, כמו שנאמר: "כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה..." (תהילים פט' ג').
פירוש, ה' יתברך הוא טוב ודרך הטוב להיטיב, וכדי שההטבה תהיה שלמה ללא נהמא דכיסופא - בושה, ברא את העולם הזה על מנת לתת אפשרות לאדם לזכות בהטבה השלמה ע"י עבודתו בתורה ומצוות, ולא כמקבל מתנת חינם.
נמצא שהחסד הגדול, הבחינה של להיטיב לנבראיו תוכל להתקיים דווקא ע"י הנהגה של דין, אמת ולא ע"י חסד ורחמים שבאלו עדיין תישאר הבחינה של נהמא דכיסופא, דהיינו בחינת הבושה הנובעת מקבלת הטבה שאינה עולה בקנה אחד עם העבודה[5].
[5] עיין לעיל באריכות בנושא 'התפתחות הדרגתית'.
מזו הסיבה מדת האמת - דין כלולה ביג' מדות של רחמים, היות ובשורשה היא רחמים.
על כן גדולי עולם, בתשוקתם אל שלמות העבודה, שאפו לזכות בעבודתם על פי מדת הדין, וזה שאמר יעקב אבינו ע"ה: "... וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹקִים" (בראשית כח' כא'), מבאר הספורנו: "הנני מקבל עלי מעתה שהאל יתברך המרחם יהיה לי לאלקים ויתנהג עמי במדת הדין".
ואם תקשה, והרי אמרו ז"ל שאוצר מתנת חינם, מוכן הוא רק בשביל הנשמות היותר גדולות בעולם, כמו נשמתו של משה רבינו שהוא ביקש - "ואתחנן", מאוצר מתנת חינם - ולא בדין וכו'?
מתרץ בעל הסולם זצ"ל[6] ש'התכלית' היא לקבל את הטבת הבורא יתברך ללא בושה, וכשהצדיק מקבל מאוצר מתנת חינם אינו מרגיש בושה, שכן הבושה נובעת מ'קבלה לעצמו' - מ'שינוי צורה' מתכונת הבורא יתברך (עיין לעיל בנושא 'שורש הנהמא דכיסופא'), אבל הצדיק, אשר הגיע להתדמות לבוראו במדת ההשפעה וְהָעֲנָוָה[7], שמרגיש בכל אבריו וגידיו שכל זכויותיו ומעלותיו מתנות חינם, ובזכות עצמו אין לו דבר, כי ה' עשה עושה ויעשה את כל המעשים, וכאשר צדיק כזה מתפלל לבורא יתברך להורדת השפעות, תפילתו אינה לעצמו, אלא אך ורק על מנת להשפיע, ועל כן אינו מרגיש בושה, כי בקבלה מתוקנת בהשפעה אין שינוי צורה ואין בושה.
[7] עיין בנושא 'ענוה והכרת הטוב' עניין הקשר בין נתינה וענוה.
אמנם עדיין נשאר קשה, אם כן איך אנו, רוב ככול נשמות ישראל שעדיין לא הגיעו לשלמות ההשפעה, ומאידך גם איננו יכולים לעמוד בדין, נינצל מהנהמא דכיסופא?
מספר דרכים לפנינו, הדרך הראשונה והיא הרצויה היא קיום תורה ומצוות בכל כֹּחוֹתֵינוּ להגיע לשם שמים, ובמקביל להדבק באותם חכמים השלמים, בבחינת הרוצה להדבק בשכינה "הִדַּבֵּק בחכמים ותלמידיהם", דהיינו ולהתייחד עמהם, ולהתמיד בישיבתם, ולהשתתף עמהם בכל אופן מאופני החברה במאכל ובמשתה ובעסק, כדי שיגיע לנו בזה להדמות במעשיהם ולהאמין הדעות האמתיות מדבריהם[8] וע"י כך להדמות למדותיו יתברך, בבחינת והלכת בדרכיו לדובקה בו[9] (כנ"ל בנושא 'השוואת הצורה' - 'התדמות'). וכן נמצא בכל פעם שמשווה צורתו לרבו (משמשו לשם שמים וכד') הוא מתדבק בו לשעתו, ומתוך כך הוא משיג ידיעותיו ומחשבותיו של רבו, לפי מדת דביקותו (עיין לעייל בנושא 'זכות אבות').
[8] רמב"ם ספר המצוות - מצוה ו'.
[9] ביאור נוסף הוא כמו שביארנו בנושא 'זכות אבות' עיין שם מספר אופנים בדבקות בצדיקים. ותדע שהמכנה המשותף לכל אופני הדבקות הוא עניין ה'התדמות' ו'השוואת הצורה'.
הדרך השנייה להגיע לתיקון, קבלת ייסורי העולם הזה והעולם הבא ובכללם סוד גלגול הנשמות ('מכתב מאליהו' ד' 120), שתפקידם לזכך את הרצון לקבל השלילי שבנו, כדי שנוכל כולנו להגיע לתיקון השלם, בבחינת "...וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח" (שמואל ב' פרק יד').
בעניין 'מדת האמת' המיוחסת ליעקב אבינו, תחילה מבאר הרב דסלר זצ"ל ('מכתב מאליהו' ב' 160) שמדת אברהם אבינו עליו השלום - מדת 'החסד' ועבודת הימין. ומדתו של יצחק - מדת ה'גבורה' ועבודת השמאל. ומדתו של יעקב - מדת ה'תפארת' או מדת ה'אמת' שהיא עבודת התכללות שני הקצוות, שהיא השלמות[10].
[10] תדע, שלא רק יעקב אבינו הגיע לשלמות, אלא גם אברהם ויצחק הגיעו לשלמות עצמית ולהשלמת חלקם בבריאה, דהיינו לשיעור ולמיזוג המדויק של חסד, גבורה ותפארת, בהתייחסות ל'מדתו' העיקרית של כל אחד, ובעניין יעקב חז"ל גילו לנו, שכדי להוציא ולהוליד עם קדוש שיביא את כל הבריאה לתיקונה, הניפוי והברור חייב להיות בתכלית הדקדוק, שהרי מאברהם אבינו יצא גם ישמעאל, מיצחק יצא גם עֵשָׂו, בעוד שמיעקב יצאו שנים עשר שבטים קדושים ללא פסולת כלל.
מדת יעקב, מדת 'האמת' מאחדת את מדת 'החסד' ו'הגבורה', כאחד בשאיפה למצוא את נקודת האמת - את רצון ה', מעבר לנגיעות.
יעקב אבינו הוכתר בתורה הקדושה בתואר 'איש תם' וכבעל מדת האמת בשלימותה - "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב..." (מיכה פרק ז' כ').
אך לכאורה הדבר תמוה, היות וכמעט כל מעשיו של יעקב אבינו ע"ה המוזכרים בתורה, לא רק שנראים היפך מדת האמת, אלא נראים אפילו שנעשו מתוך שקר ותרמית ח"ו. כמו לדוגמא, הדרך שזכה יעקב בבכורה ובברכות אביו, התנהלותו בבית לבן וכו'.
תדע, כלל גדול הוא: כל מדה באה אל שלימותה רק כשאדם עומד בנסיון של ההפך שלה.
פירוש, יעקב אבינו בא לידי שלמות מדת האמת, רק על ידי כך שזימנו לו משמים נסיונות שצורתם החיצונית היתה נראית כהיפך האמת, ויעקב אבינו מכח קדושתו וטהרתו הכניס בהם כוונה טהורה לעשות הטוב בעיני ה', רק למען האמת הצרופה - רצון ה'[11], ובכך זכה לקדש בעבודתו גם את המקומות שבתחום מדת האמת הנושקים את מידת השקר, דהיינו שנראים כשקר, עד שזכה לשלימות מדת האמת, ובכך הגיע ל'השוואת הצורה' ולדבקות בבורא יתברך ש'חותמו אמת' ולדבקות בשורש נשמות ישראל, ועל ידי כך הצליח להנחיל אותה לזרעו לדורותיו[12], בבחינת "שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב..." (צפניה ג' יג').
[11] כמו לדוגמא, כאשר רבקה ביקשה מיעקב להתחפש לעֵשָׂו והוא סירב, אמרה לו, כך קבלתי בנבואה (תרגום אונקלוס בראשית כז' יג'). מוכח שרצון ה' היה שיעקב יקבל את הברכות, ועיין עוד בילקוט תולדות קטו'.
[12] עיין לעיל בנושא 'זכות אבות'.
הגמרא (מסכת בבא בתרא קכג.) מספרת: אמר יעקב לרחל "האם תנשאי לי", אמרה לו: "כן", אבל אבי רמאי הוא ולא תוכל לו... אמר לה "אחיו אני ברמאות", אמרה לו "וכי מותר לצדיקים להלך ברמאות?", אמר לה כן, "עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל" (שמואל ב - כב' כז').
מותר לצדיקים לעשות תחבולות, להזהר ולהנצל מהרמאים, אבל לרמות אותם בדבר אחר אסור (ריטב"א).
יעקב עשה ערמה, אך בעל כרחו, בוכה ואנוס על פי הדיבור, לא כיוון לרצונות עצמו כלל, רק להוציא לפועל את התכלית הנרצית מה', ושקר לשם אמת כזו, הוא אמת.
אמת הוא מה שמביא לטוב ולרצון הבורא, ושקר הוא מה שנותן הצלחה לעסקיו של שר השקר, הסיטרא אחרא ('מכתב מאליהו' א' 94).
מי שעיקר שאיפתו לאמת בכל העניינים, וכל שכן בלימוד התורה הקדושה ובתפילה, ומחפש ומבקש לדעת את האמת - את רצון ה', בכל מצב ונסיון, מובטח לו לדעת את המיזוג הנכון בין החסד והגבורה - מדת האמת ביתר שלמות, בסיעתא דשמיא ולהדבק בבורא יתברך שחותמו אמת[13], בסוד 'השוואת הצורה'.
[13] היה אפשר לומר, שכאשר אדם לומד 'שור שנגח את הפרה', לכאורה אין ביכולתו להגיע להרגש ה' ברמה הגבוהה, כי כל מחשבותיו אחוזות בענייני עולם העשיה. אמנם על פי הנ"ל בהתברר, שבלימוד תורה 'עד השגת נקודת האמת' אפשר להגיע ל'השוואת הצורה' ולדבקות, דהיינו לתורה במדרגה הגבוהה ביותר, אפילו בזמן הלימוד בנושא ענייני עולם הזה, כי הדבוק במדת האמת, הרי הוא ב'השוואת הצורה', שהיא עצם הדבקות בו יתברך, בבחינת 'והלכת בדרכיו'.
מובא במדרש (בראשית רבה ח' ה'): "אמר רבי סימון, בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לברוא את אדם הראשון נעשו מלאכי השרת כתים כתים וחבורות חבורות, מהם אומרים: 'אל יברא' ומהם אומרים: 'יברא', הדא הוא דכתיב (תהלים פה' יא'): 'חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ'. 'חסד' אומר יברא, שהוא גומל חסדים. ו'אמת' אומר אל יברא, שכולו שקרים. 'צדק' אומר יברא, שהוא עושה צדקות. 'שלום' אומר אל יברא, דכוליה קטטה. מה עשה הקדוש ברוך הוא נטל אמת והשליכו לארץ, הדא הוא דכתיב (דניאל ח' יב'): '...וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה...', אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא, ריבון העולמים מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסיה (חותם) שלך (שהוא 'אמת'), תעלה אמת מן הארץ, הדא הוא דכתיב (תהלים פה' יב'): 'אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח'..."
מבאר רבי נתן (הלכות רבית אות כח)[1]: "זֶה שֶׁמְּסַיְּמִין הַתּוֹרָה לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל וּמַתְחִילִין מִיָּד, בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים וְכוּ'. כִּי רַזַ"ל דָּרְשׁוּ עַל פָּסוּק זֶה, "אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל", שֶׁשִּׁבֵּר אֶת הַלּוּחוֹת. וְזֶהוּ בְּחִינָה הַנַּ"ל, כִּי מֹשֶׁה רָאָה גֹּדֶל הַחֻרְבָּן שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל כָּל כָּךְ וְעָבְרוּ עַל כָּל הַתּוֹרָה וְעָבְדוּ עֲבוֹדָה זָרָה עַד שֶׁהָיָה מִשּׁוּרַת הַדִּין, הָאֱמֶת, עַל-פִּי הַתּוֹרָה לְהַרְחִיק וּלְהַאֲבִיד אֶת יִשְׂרָאֵל, חַס וְשָׁלוֹם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הֶרֶף מִמֶּנּוּ וְאַשְׁמִידֵם וְכוּ'. עַל-כֵּן הִשְׂכִּיל מֹשֶׁה וְהִשְׁלִיךְ אֶת הַלּוּחוֹת לָאָרֶץ, זֶה בְּחִינַת 'וְתַּשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה' הַנַּ"ל, כְּמוֹ שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הִשְׁלִיךְ אֶת הָאֱמֶת לָאָרֶץ עַל שֶׁקִּטְרֵג עַל בְּרִיאַת הָאָדָם וְכַנַּ"ל, כְּמוֹ כֵן עָשָׂה מֹשֶׁה וְדָבַק בּוֹ יִתְבָּרַךְ וְהִשְׁלִיךְ אֶת הַלּוּחוֹת, שֶׁהֵם בְּחִינַת אֱמֶת, בְּחִינַת תּוֹרַת אֱמֶת, הִשְׁלִיכָם לָאָרֶץ, לְהוֹרוֹת שֶׁאַף-עַל-פִּי שֶׁהֵם תּוֹרַת אֱמֶת, אַף-עַל-פִּי-כֵן מֵאַחַר שֶׁעַל יָדָם עוֹלֶה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁאֶפֶס תִּקְוָה וְאִי אֶפְשָׁר לְהִתְפַּלֵּל עוֹד עַל יִשְׂרָאֵל, עַל-כֵּן הִשְׁלִיכָם אַרְצָה וְהִרְחִיקָם מֵעַל פָּנָיו וְחִזֵּק אֶת עַצְמוֹ לְהַאֲמִין שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשִּיג עַמְקוּת דַּעְתּוֹ כְּלָל, עַד שֶׁהֵבִין שֶׁאַף-עַל-פִּי-כֵן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רוֹצֶה שֶׁיִּתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם[2] (ורצון ה' הוא ה'אמת לאמיתה'), וְעַל-יְדֵי-זֶה הִרְבָּה לְהִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם, שֶׁפָּעַל בִּתְפִלָּתוֹ שֶׁנִּתְרַצָּה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּמָחַל לָהֶם וְצִוָּה לוֹ לִפְסֹל לוּחוֹת שְׁנִיּוֹת. וְזֶהוּ בְּעַצְמוֹ בְּחִינָה הַנַּ"ל, בְּחִינַת וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה, וְעַל-יְדֵי-זֶה בְּעַצְמוֹ אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמַח וְכַנַּ"ל. וּכְמוֹ כֵן עָשָׂה מֹשֶׁה, כִּי אִם לֹא הָיָה מַשְׁלִיךְ הַלּוּחוֹת וְהָיָה הַקִּטְרוּג גָּדוֹל, חַס וְשָׁלוֹם, עַד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל נֶאֶבָדִין, חַס וְשָׁלוֹם, וְאָז הָיָה הָאֱמֶת מִתְעַלֵּם לְגַמְרֵי, כִּי אֵין מִי שֶׁיְּגַלֶּה הָאֱמֶת בָּעוֹלָם כִּי אִם יִשְׂרָאֵל. עַל-כֵּן הִשְׁלִיךְ הַלּוּחוֹת, שֶׁהֵם בְּחִינַת אֱמֶת, בִּבְחִינַת וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה, וְהִתְחַזֵּק בִּתְפִלָּתוֹ כִּי הֶאֱמִין שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשִּיג אֲמִתַּת דַּעְתּוֹ כִּי מאוד עָמְקוּ מַחְשְׁבוֹתָיו, וְזָכָה שֶׁעָלְתָה בְּיָדוֹ וְנִתְרַצָּה לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּמָחַל לוֹ וְצִוָּה לוֹ לִפְסֹל לוּחוֹת שְׁנִיּוֹת, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת תַּעֲלֶה אֱמֶת מִן הָאָרֶץ, בְּחִינַת אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְכַנַּ"ל. וְעַל-כֵּן אַחַר לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל (סיום התורה), מַתְחִילִין מִיָּד בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים, שֶׁהוּא סוֹפֵי תֵּיבוֹת 'אֱ'מֶ'ת, כַּמּוּבָא. לְהוֹרוֹת שֶׁזֶּה עִקַּר הָאֱמֶת כְּשֶׁיּוֹדְעִין שֶׁאֵין יוֹדְעִין כְּלָל וְאֵין מִתְרַחֲקִין בְּשׁוּם אֹפֶן, רַק מַתְחִילִין בְּכָל פַּעַם, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת 'לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל' 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים', שֶׁמֹּשֶׁה בְּעוֹצֶם כֹּחוֹ הִמְשִׁיךְ דֶּרֶךְ זֶה עַל-יְדֵי שְׁבִירַת לוּחוֹת שֶׁהוֹדָה לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְאָמַר לוֹ: 'יִשַּׁר כֹּחֲךָ שֶׁשָּׁבַרְתָּ'. שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה יוּכַל כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל לְהִתְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ לְהַתְחִיל בְּכָל פַּעַם, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת הַתְחָלַת הַתּוֹרָה בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים, סוֹפֵי תֵּיבוֹת 'אֱ'מֶ'ת. כִּי רַק זֶהוּ עִקַּר אֲמִתַּת הָאֱמֶת שֶׁלֹּא יִתְרַחֵק עַל-יְדֵי הָאֱמֶת, רַק יָבִין וְיֵדַע שֶׁאֵין יוֹדְעִין כְּלָל וּצְרִיכִין לְהַתְחִיל בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ, כִּי אֲמִתַּת רַחֲמָיו שָׂגְבוּ מאוד וְכָל יְמֵי חַיֵּי הָאָדָם יוּכַל לְהַתְחִיל לְהִתְקָרֵב לַהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא" עַד דִּכְדּוּכָא שֶׁל נֶפֶשׁ. כִּי חַסְדֵי ה' לֹא תָמְנוּ וְלֹא כָלוּ רַחֲמָיו לְעוֹלָם".
[1] בחרתי לצטט קטע מעט ארוך מדברי רבי נתן, מרוב נחיצותו להבנת העניין.
נורא נוראות מה מלמדת אותנו התורה הקדושה, שהעיקר הגדול הוא לעשות את רצון ה', כי רצון ה' הוא ה'אמת לאמיתה', אפילו אם צריך לשלם מחיר יקר ולשבר את הדבר היקר מכל, את לוחות הברית, סמל האמת.
מלמדים אותנו חז"ל שיש נסיונות ומצבים שונים המחייבים אותנו להשליך, אפילו את 'האמת' ארצה, כל זמן שתוצאותיה התרחקות ממנו יתברך, נזק ורפיון רוחני, , כי רצון ה' הוא שנתקרב אליו יתברך ונדבק בו באהבה, וזו היא ה'אמת לאמיתה'.
אמנם צריך לדעת שבמדרגתנו, על פי רוב, רצון ה' נסתר מאוד, וללא בירור וקבלת הדרכה מרב גדול אסור לנו לקבל החלטות בנושא.
בשלב ראשוני הדרך הנכונה היא, להתעלם ולהסיח את הדעת מאותה 'אמת' שמרחיקה אותנו, בבחינת 'ותשלך אמת ארצה', ולהמתין לזמן המתאים - לזמן התחזקות, אמונה ושמחה, ואז להתמודד עם אותה 'אמת' ולתקן את הטעון תיקון, בבחינת 'אמת מארץ תצמח'[3].
[3] עיין עוד לקמן ב'חשבון נפש'.
נתאר לעצמנו אדם השוכב חולה בבית החולים, חלש ותשוש כח אשר בקושי רב שותה מעט מרק להשיב נפשו. לפתע ניגש אליו אדם מאוד מכובד ו'אמת' באמתחתו, ספר מעוטר בהסכמות. פותח הוא לפניו את הספר ומוכיח אותו על שאינו אוכל דברים בריאים המזינים את הגוף כמו: בשר, ירקות, פחמימות, חלבונים...
ברור לכולם ש'אמת' כזאת המזיקה לאדם אינה ה'אמת לאמיתה'.
שמעתי פעם מאחד הרבנים הגדולים, שסיפר על נסיון קשה שעבר עליו בעניין מסוים, אשר בעיצומו חווה התפרצות כעס גדולה ונדירה שלא הכיר. לאחר התאוששות ראשונית, הוא מספר: "פתאום התחילה להציף אותי הרגשה שזכרוני מתחדד ודברי התורה שלמדתי במשך כל שנות חיי האירו באור זך וברור, אמנם רק במאמרים המדברים בגנות הכעס, כגון "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה", ושנשמתו הקדושה מסתלקת וכו'. דבר זה פגע בי קשות, וכל עבודת ה' שלי נכנסה למצב של רפיון וקיפאון.
במחשבה שנייה, ברחמי ה' עלי, הבנתי שאת הזיכרון המופלא בגנות הכעס - את 'האמת' בדברי התורה, קיבלתי מהיצר הרע ה'מבקש להמית אותי', לכן החלטתי להתעלם מאותה 'אמת' אשר גרמה לי הרגשת עצבות, ניכור והתרחקות - בבחינת 'ותשלך אמת ארצה'. וכעבור זמן מה של התאוששות והתחזקות, כאשר חזרה אלי רוח החיים והשמחה, חזרתי לטפל באותה 'אמת', להתבונן בה ובסיבתה ולעשות עליה תשובה, בבחינת 'אמת מארץ תצמח'".
