'השוואת הצורה' לבורא יתברך, הרצון להשפיע, אשר הפך לטבע באדם השלם, נובע משלמות, ולא מחסרון כשאר השאיפות והרצונות של בני האדם אשר שורשם ב'כח הנטילה', שהרי לכאורה כל 'רצון אנושי' נובע מחסרון, והיה אפשר לטעות שגם 'רצון להשפיע' נובע מחסרון כלשהו. אמנם, כשם שלא שייך חסרון בבורא יתברך ח"ו, ונתינתו טהורה, כך באדם השלם, שהגיע לדבקות בו יתברך, לא שייך חסרון, ורצונו להשפיע בא ממקום טהור 'אל אנושי', מתנה מאִתו יתברך.
אדם שביטל את ה'רצון לקבל לעצמו' בסייעתא דשמיא, וכל דבר גשמי אינו שווה בעיניו, אלא ככלי לעבודתו יתברך, הוא האדם השמח בחלקו, אשר רואה את חסדי ה' יתברך בכל צעד ושעל ומכיר טובה על קטן כגדול, זוהי ברכת ה' הגדולה, בבחינת "ואכלת ושבעת", תכונת האדם השלם, אשר קנה את מדרגת "...אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן" (ישעיה יד' יד') וכל המותרות והשאיפות הגשמיות אינם חשובות בעיניו, כי מלא וגדוש הוא באמונה ובטחון שאת המציאות ה' 'תפר לו לפי מדותיו' לטובתו הנצחית.
אדם כזה נמשל לנהר אשר מימיו עולים על גדותם, כי השמח 'משפיע', וכגודל שמחתו ירחב לבבו להשפיע לכל סביבתו, וכך יבחין ויראה את חסדי ה' המופלאים, ואת טובותיו אשר אין להם קץ, ותגדל שמחתו באותן המתנות, ויהיו חייו מאושרים תמיד בעולם הזה ובבא ('מכתב מאליהו' א' 44 וה' 78).
