הדשא של השכן...

ה'רצון לקבל', כח הנטילה, מתחלק בעיקר לשניים: 'רצון לקבל הכרחי' שיש לו קצבה, ו'רצון לקבל מותרות' שאין לו שיעור וקצבה, והיא רעה גדולה, כגון: תַּאֲוָה לממון ולקניינים חומריים, תַּאֲוָה לנשים, כבוד וכד'. התַּאֲוָה ל'מותרות' מושלת על האדם בתַּאֲוָה מתחדשת, דמיונית מלאכותית, במטרה להרחיב את תחומו עד בלי די ולקחת לעצמו דבר שהוא חוצה לו, מפני שהוא 'חוצה לו'! כדוגמת הביטוי 'הדשא של השכן ירוק יותר'.


כלל גדול הוא בכוחות הנפש, שלא מפני צורך או חשיבות עצם העניין ישאף אליהם השואף, אלא אך ורק מפני הסיבה שהוא 'חוצה לו' ועדיין לא נכנס לרשות 'המקבל' שבו.

בהשיג האדם את אשר שאף אליו שוב לא ישווה בעיניו כבתחילה, ולא ישביע תַּאֲוָתו, היות ואיננו 'חוצה לו' והתברר למפרע שהיה זה צורך דמיוני בלבד.


'כח הנטילה' מוליד ומפתח באדם צרכים דמיוניים מתחדשים אשר בכוחם 'להוליך את האדם שולל' כל ימי חייו, מבלי שיתעורר לשאול על 'התכלית'.

הגמרא (סוף נדרים) מביאה מעשה באדם שנחשד בניאוף עם אשת איש, אותו אדם היה נחבא מאימת הבעל ששב לביתו במפתיע וממקום מִסתרו הבחין שהבעל שולח ידו לאכול מתבשיל אשר נחש הטיל בו את ארסו, צעק אותו אדם והצילו, למרות שבכך נתגלתה תרמיתו.


רבא סבר שהחשוד בפועל לא נאף, שאם היה נואף היה חפץ במות הבעל, וכך היה יכול לשאת את האשה בהיתר.

מקשה הגמרא פשיטא? כלומר, פשוט הוא שאנו משערים שלא נאף מטעם זה, ומה חידש רבא? מתרצת הגמרא שבאמת זה לא פשוט, שהרי אפשר היה לטעות ולומר, שאכן בפועל נאף, והסיבה שמנע את מיתת הבעל היתה, כדי שתהיה האשה בעיניו, בבחינת "מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם" (משלי ט' יז'), דהיינו שהנואף יעדיף את מתיקות איסור אשת איש יותר מאשר תהיה מזומנת לו תדיר. עד כאן הגמרא.


'תוספות' במקום שואלים: מדוע באמת הגמרא אינה נוקטת שאכן נואף היה, מהטעם של "מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם", הרי הטענה היא אמִתית, ואפשר שהיה רצונו שיחיה הבעל כדי להגדיל תַּאֲוָתו?

מתרצים בעלי ה'תוספות', שסברת "מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ" היא אמִתית, אמנם החידוש הוא, שבעל התַּאֲוָה אינו מודע לכך שדחיפת תַּאֲוָתו נובעת באמת מזה שמבוקשו נמנע ממנו לפי שעה, דהיינו שהדבר 'חוצה לו' כנ"ל, ולתומו טעה לחשוב שרגשות אמִתיים מעורבים באותה מערכת יחסים. אך האמת היא שבמוקדם או במאוחר האמת תראה דרכה, ולאחר שה'רצון לקבל' ישיג את מבוקשו ומילויו בהיתר ובקלות, יקטן תענוגו, ושאיפה ומטרה דמיונית חדשה תופיע לפניו.

 

זהו כח יצר הרע, ה'רצון לקבל האנוכי' המשתלט על כח הדמיון, ומדמה לאדם שכל אושרו וסיפוקו תלוי בהשגת מבוקשו שנמנע ממנו.

 

דבר נוסף למדנו, שיש בכח עבירה ותַּאֲוָה אסורה לתת לזוג הרגשה שהם אוהבים, אך כאשר יקבלו את אותה הנאה בהיתר ובקלות, האמת תתגלה ויתברר להם למפרע, שהכל היה הבל ושווא נתעה.


נמצא, שאם אדם לא יעבוד באמת לקנות את כח ההשפעה בעמל התורה, בתפילה ובשבירת היצר, כל ימיו ירדוף אחר שאיפות גשמיות דמיוניות הניזונות מכח ה'רצון לקבל האנוכי'.


יסוד זה הוא מפלאות הנהגת הבורא יתברך בבריאה, ומתן הבחירה, כי בהתבוננות פשוטה יכול האדם ללמוד מהעבר, שזמן קצר לאחר שהשיג את מבוקשו וְשָׂבַע, תפוג ההנאה, ורעבון מטרה חדשה יניעו אותו ליגיעה חדשה, ולמרות זאת, רוב ככל העולם שבויים ביד יצרם.


קיימת תופעה מוזרה בדורנו, בחברה שאינה שומרת תורה ומצוות, שבני זוג שחיו יחדיו מספר שנים, ומסיבה כלשהי נמנעו מלהתחתן, זמן קצר לאחר שנכנסו בברית נישואין - התגרשו.

ע"פ היסוד הנ"ל אפשר לבאר בפשיטות, היות וחששם להיכנס בברית נישואין מגלה שהקשר ביניהם היה מיוסד על חוסר מחויבות כלשהו, בבחינת 'חוצה להם' כנ"ל. ולכן הקשר ביניהם האריך ימים, כי "הרגישו" אוהבים, אך לאחר שהתקשרו בברית נשואים ונכנסו ביתר מחויבות, וכבר אין את בחינת ה'חוצה להם', הקשר הרגשי ביניהם נחלש ודמיון ה'אהבה' נמוג.

אשרי מי ששאיפתו היא לקנות קניינים רוחניים אמִתיים בנפשו, כגון קנייני תורה ומצוות, מדות טובות וקשר זוגי אמִתי על פי התורה הקדושה, שאין סיבה בזה העולם החולף אשר תוכל לגזול ממנו קניינים אלו של נצח, והוא המאושר ובטוח בעולם הזה ובבא.