כל המצוות בכלליות בין 'עשה' ובין 'לא תעשה' הם בחינה של 'נתינה' ויציאה מהאנוכיות, שהרי בכל מצוה ומצוה יש בחינה של התגברות כלשהי על הרצון האנוכי, אלא שבמצוות 'עשה' העשייה היא בפועל, ולכן ניכרת יותר צורת ה'השפעה' וה'נתינה' לבורא יתברך, ובמצוות 'לא תעשה' - סור מרע, צורת ה'השפעה' תלויה בכוונת האדם, למשל כאשר יצר תאוות הממון מתעורר לפתות את האדם להכניס לרשותו דבר השייך לחברו, והוא דוחה את ייצרו הרוצה 'לקבל' ומושך ידו מאותו דבר, בכוונה לעשות את רצון בוראו, אותה הימנעות והתגברות מקבלת צורת השפעה ונתינה, ובכך הוא 'נותן' לבורא יתברך את חפצו ורצונו - נחת רוח.
למרות שגם 'אי קבלה' היא בחינה של ה'שוואת הצורה' והתדמות לבורא יתברך, שלא שייך בקבלה, אמנם כוונה לעשות לו יתברך נחת רוח היא 'נתינה' והשוואת הצורה במדרגה יותר גבוהה, השייכת למדרגת ה'תכלית'. כמו שכתוב (ויקרא א' ט'): "... וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לה' ". מפרש רש"י: "נִיחוֹחַ" - נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני.
"...הזהירו (הקדמונים) לומר קודם שיעשה המצוה, שהוא מוכן לעשות מצוה זו כאשר ציוונו השי"ת בתורתו הקדושה. ויאמר גם כן בפירוש שאני עושה מצוה זו לעשות נחת רוח ליוצרנו ולקיים כוונת בוראנו אשר ציוונו במצוה זו, ואפילו כאשר יתפלל לפני הקדוש ברוך הוא, הן תפלת י"ח הן שאר בקשות ותפלות יכווין לקיים מצותו יתברך שצוונו להתפלל אליו בעת צרתנו להורות כי הוא אלוקינו ואנחנו עמו ועבדיו ואליו עינינו תלויות כעיני עבדים אל יד אדוניהם ואין לנו שום עזר אם לא ממנו יתברך. וישים האדם כל בטחונו עליו יתברך... " (תורה לשמה יז).
