שמח בחלקו ברוחניות

מדרגת ה'שמח בחלקו' מתחלקת לשניים:

א - התגברות על מותרות גשמיות.

ב - התגברות על שאיפות והישגים רוחניים, ולא שתחסר לו ח"ו השאיפה לעליה רוחנית, אלא שלא יהיה האדם רודף אחר תורה ומצוות 'כסוס שוטף במלחמה' ללא התבוננות כלל, באשר על כן חשוב שהעלייה הרוחנית תהיה בצורה חכמה ומבוקרת, כלומר מצד אחד ישקיע האדם את כל כוחותיו להגיע לתכלית בדרכים המקובלות ובהדרכת החכמים, ומאידך יישאר בשליטה, הסתפקות באמונה, שגם המניעות שבדרך הינם ממנו יתברך, הטוב ומיטיב לתכלית הטוב.

אם ניקח לדוגמא אברך ממוצע ירא שמים, החפץ בכל מאודו לשמור את זמני וסדרי הכולל ולנצלם לעלייה, שנקלע למצב שֶׁחִיֵּב אותו לקחת את אחד מילדיו לבדיקה רפואית. בדרך כלל ההרגשה הכללית תהיה הרגשה של חוסר סבלנות, לחץ ותסכול, על כך שהוא מתבטל מתלמוד תורה ועל סיבות כאלה ואחרות שגרמו לו להתעכב מלחזור לכולל במהרה וכן על זה הדרך, אך ההשקפה הנכונה היא לדעת שמטרתנו להגיע למדרגה שנוכל לקיים את רצון ה' בכל המצבים, עם הגמרא ובלעדיה, בבחינת "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ..." (משלי ג' ו').

מסופר על אחד הרבנים הגדולים, שנקלע לתקופה לחוצה בביתו, ועקב כך מצא את עצמו במטבח עם אשתו מקלף תפוחי אדמה. לאחר התבוננות קצרה התעורר לשמחה עצומה על שזכה לעבוד את ה' יתברך 'גם' בקילוף תפוחי אדמה.

מובא בספר "פרי הארץ" ששורש המחשבות הזרות הבאות בעת התפילה הוא, כשאדם שואף לעלייה למעלה ממדרגתו, דהיינו מדרגה שאיננו יכול להשיגה בכח בחירתו, שאיפה זו גורמת לו שלא יהיה שמח במצוות שהוא עושה לפי מדרגתו, והעדר שמחה הוא הגורם למחשבות זרות, ואם ישמח ויודה לה' יתברך במה שנתן ונותן לו ועל הזכות לעשות מצוות בכל רגע ורגע בחייו, אז השמחה תשמור ערך פנימיות עבודתו, ובזה כבר אין שייך עניין מחשבות זרות^[1].

[1] 'מכתב מאליהו' כרך 'אלול - ראש השנה'.

ענף לעניין זה מובא בליקוטי מוהר"ן (תניינא מד') וכך לשונו: "...כי כל אלו החכמות של העולם שיש להנכנסין ומתחילין קצת בעבודת השם, אינם חכמות כלל והם רק דמיונות ושטותים ובלבולים גדולים, ואלו החכמות מפילין מאוד את האדם מעבודת השם, דהיינו מה שחושב וחוקר ומדקדק ביותר, אם הוא יוצא כראוי במה שעושה, כי בשר ודם אי אפשר לו שיצא ידי חובתו בשלמות ואין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו[2] (עבודה זרה ג') ולא ניתנה תורה למלאכי השרת (קדושין נד'), ועל אלו המדקדקים ומחמירים בחומרות יתרות (בבחינת חומרא שמביאה לידי קולא) עליהם נאמר (ויקרא י'ח' ה'): "...וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה' ", ולא שימות בהם (יומא פה:), כי אין להם שום חיות כלל ותמיד הם במרה שחורה מחמת שנדמה להם שאינם יוצאים ידי חובתם בהמצוות שעושין ואין להם שום חיות משום מצוה מחמת הדקדוקים והמרה שחרות (שחורה) שלהם... והעיקר הוא, כי רחמנא ליבא בעי ("כי ה' רוצה את הלב" - סנהדרין קו: זהר תצא דף רפא:)". 

^{[2] "כּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכחֲךָ עֲשֵׂה..." (קהלת ט' י') והיינו, שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו וכפי מה שיש בכח האדם לעשות - יעשה" (חפץ חיים - אגרות ומאמרים סימן ז).}

עבודת 'ההסתפקות' המלווה בהשתדלות ראויה מצד אחד, ומאידך בשליטה רגועה באמונה שהכל מה' ולטובה, שכרה בצידה בעולם הזה ובעולם הבא, עבודה זו בכחה לגרש את הלחץ, הכעס, העצבות והדאגות של בעל 'המרוץ', ולתת יותר מקום וחשיבות לאיכות ופנימיות.

העובד בלי הסתפקות ושמחה לא את ה' יתברך הוא עובד, כי אם את עצמו. היות ואין אדם אשר קנה קניין ולא ישמח בו, אלא בהכרח, בזה שאיננו שמח במצוות שזכה לעשות ובכל העובר עליו, זה האות שאיננו מרגיש שקיבל מתנות, ושהדבר עליו כעול, וכל ציפיותיו לשמוח ב'הצלחת עצמו'.

כאשר אנו מוכנים לשעבד את רצוננו לעשות את רצון הבורא יתברך בשמחה ללא תנאים, הרי אנו בבחינת משפיעים לו יתברך, ובכך דבקים בו יתברך, בבחינת 'השוואת הצורה'. לכן כל זמן שאין האדם שלם ושמח במצבו בהווה^[3] עדיין חסר הוא משלמות מדרגת המשפיע ("ה' שמעתי שמעך" מועדים - מאמר פד').

^{[3] וכמו שידוע שעיקר מלחמת היצר ותחבולותיו הוא לגנוב לנו את עבודת ה'הווה', דהיינו תפקידו לגרום לנו להתמקד בהנאות מזיכרונות העבר או מעתיד דמיוני מזהיר, ובלבד שבהווה לא נהיה בשמחה.}