הנתינה מולידה אהבה
הורגלנו לחשוב, שהנתינה היא תולדה של האהבה, היות וטבע האדם לתת לאדם שהוא אוהב, וזה נכון. אמנם האם לאותה אהבה קָדְמָה נתינה, והנתינה היא שהולידה את האהבה בראשונה?
הרב דסלר זצ"ל ('מכתב מאליהו' א' 36) הגיע למסקנה חד-משמעית, ששורש ותולדת ה'אהבה' היא הנתינה, פירוש שנאהב את מי שניתן ונשפיע לו טובות בפועל. כי כך כתוב בחז"ל (במסכת 'דרך ארץ' זוטא פר' ב'): "אם חפץ אתה להדבק באהבת חברך - הוי נושא ונותן בטובתו".
אמנם קביעה זו צריכה ביאור, לכאורה מה החידוש בדברי חז"ל, שהרי בטבע המציאות רואים שהנתינה מולידה האהבה, היות והאדם בטבעו נקשר ואוהב את פרי מעשיו?
על פי היסודות שלמדנו בספר זה[1] צריכים לחלק את הנושא לשתי מדרגות והבחנות בכללות:
[1] עיין בתחילת 'קונטרס החסד' בדיבור המתחיל "ריענון קצר". הראשונה, 'נתינה' ששורשה נובע מאהבה עצמית ואנוכיות.
השניה, 'נתינה' ששורשה נובע מנתינה המיוסדת על הכוונה ורצון להדמות לבורא יתברך.
על פי טבע, כאשר אדם עוסק בנתינה והשפעה לזולתו הוא מרגיש חיבור וקשר מיוחד לאותו אדם, ואפילו אם הנתינה תהיה לדומם, כגון בבניית בית, או לחי, כגון טיפול בחיית מחמד שבביתו, וכן לצומח, כגון טיפול בגינתו וכד', כי המשפיע יתחבר לפרי מעשיו.
מבאר הרב דסלר זצ"ל: המשפיע מרגיש כי חלק מעצמיותו נמצא בהם. זה אשר יתן לזולתו לא יאבד ממנו, אלא זו היא התפשטות עצמותו, כי ירגיש אשר חלק לו בחבירו, זה אשר נתן לו, והאדם אשר נראה לו זר, זה רק מפני שטרם נתן והיטיב עמו ('מכתב מאליהו' א' 37).
מוסיף הרב לבאר ('מכתב מאליהו' ג' 89): "שלמקום שנותן, נותן הוא עצמו, וממילא יאהב את המקבל כי הוא מוצא את עצמו כלול בו. ואם ירבה מאוד את חסדו עם רעהו, ימצא את כל עצמו כלול בו, ויאהבנו בבחינת 'כמוך' ממש, 'כמוך' בלי שום הפרש, כמו שכתב במסילת ישרים[2] שִׁוְיוֹן 'בלי שום הפרש'.
בטעם הדבר, לאחר העיון, נראה לומר, שהרב דסלר זצ"ל משתמש ביסוד הנפלא של 'השוואת הצורה', סוד ה'התדמות' שלמדנו[3] לומר, שבשיעור אותו 'חלק' 'מעצמיותו' שנכלל במקבל בשעת הנתינה, נוֹלֶדֶת האהבה ואחדות, בסוד 'השוואת הצורה', ה'התדמות' בין ה'נותן' ל'מקבל', היות ואותו 'חלק' כמוהו ממש.
[3] בנושא 'השוואת הצורה'-'התדמות', עיין שם בהרחבה.
על פי זה, בעומק העניין נראה שצריך לחלק ולומר, שכאשר מדובר באופן ש'עצמותו' של הנותן מזוהה עם אנוכיותו, עם ה'רצון לקבל' שבו, כמו נתינתם של רוב בני העולם, האנוכיות גם 'תתפשט' ע"י אותה נתינה, ואמנם תוליד אהבה, רק שהיא תהיה 'אהבה התלויה בדבר', אהבה הבנויה על מֵנִיעַ אנוכי, כטבע הנותן, באופן שאם יתבטל המֵנִיעַ "תתפרק החבילה", בבחינת "בטל דבר בטלה האהבה" (פרקי אבות ה' טז').
והאופן השני יענה על מה ששאלנו בתחילה, מה החידוש בדברי חז"ל שאמרו: "אם חפץ אתה להדבק באהבת חברך - הוי נושא ונותן בטובתו", כי על פי היסודות שלמדנו נראה שחז"ל מדברים בנתינה במדרגה גבוהה יותר הנובעת מציווי אלוקי, נתינה עם כוונה ורצון אמִתי להדמות לבורא יתברך במטרה להגיע לדבקות ולתכלית, ובאופן זה, 'עצמיותו' של הנותן 'חלק לו בחבירו', תהייה מזוהה עם מדת ההשפעה שבו, בבחינת חלק א-לוה שבו, ונתינה כזו תוליד אהבה מעל הטבע, 'אהבה שאינה תלויה בדבר'[4].
וכשיעור 'השתוות הצורה' שיעור האהבה.
תדע, אותה נתינה שנכללה ב'מקבל', בין אם הוא אדם, חי, צומח או דומם, הולידה אהבה לנותן בלבד, בסוד ההתדמות כנ"ל, אמנם כשהנתינה היא אמיתית ולבעל בחירה, אותו 'חלק', אותה הטבה ורצון טוב שנכנס לרשות 'המקבל' מעורר בו את מדת הנתינה הטבועה בו (בבחינת 'חלק א-לוה ממעל' שבו), להשיב טובה ותשלום לנותן, בבחינת "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" (משלי כז' יט'), ונמצא שגם המקבל נהפך לנותן ואוהב, והתוצאה, 'השוואת הצורה', אהבה הדדית בין ה'נותנים' הדומים[5].
[5] עיין עוד לקמן בנושא 'אהבת איש ואישה'.