מדת האמת
למדנו לעיל[1] ש'השוואת הצורה' למדותיו יתברך, בבחינת "והלכת בדרכיו" היא עצם הדבקות בו יתברך ותכלית עבודתנו, על פי זה נבאר את מדת האמת.
[1] עיין בנושא 'השוואת הצורה - התדמות' וכן בנושא 'והלכת בדרכיו והדבקות'.
אומר רבינו יונה (פרקי אבות א' יח'): "על שלשה דברים העולם עומד: על הדין ועל האמת ועל השלום, שנאמר: אמת ומשפט שלום, שפטו בשעריכם".
פירוש: "ועל האמת" - שיש לאדם ללכת בדרכי הקב"ה שהוא אמת ותורתו אמת, והולך בדרכי אמת גם כן ילך באותו הדרך. שנאמר: "והלכת בדרכיו" (השוואת הצורה).
מוסיף המהר"ל ('תפארת ישראל'): "משפטי ה' אמת, צדקו יחדיו. דבר זה עוד יותר על הכל, שעל ידי התורה מתדמה אל ה' יתברך, במה שאפשר להתדמות אל בוראו, כי חותמו של הקב"ה הוא אמת (שבת נה.). ומשפטי התורה ודרכיה אמת.
את הפסוק "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע" (שמות כג' ז'). מבאר 'ספר החינוך' (מצוה עד'): "ידוע, כי השקר נתעב ונאלח בעיני הכל, אין דבר מאוס ממנו, והמארה והקללה בבית כל אוהביו, מפני שהשם יתברך אל אמת וכל אשר אִתּוֹ אמת, ואין הברכה מצויה וחלה, אלא במתדמים אליו במעשיהם (דבקות ו'השוואת הצורה'), להיותם אמִתיים כמו שהוא אל אמת, ולהיותם מרחמים כמו שידוע שהוא 'רחום', ולהיותם גומלי חסדים כמו שהוא 'רב החסד'. אבל כל מי שמעשיו בהיפך מדותיו הטובות והם בעלי השקר שהם בהיפך מדותיו ממש, כמו כן תנוח עליהם לעולם מה שהוא היפך מדותיו, והיפך מדת הברכה שהיא בו, היא המארה והקללה, והיפך השמחה והשלום והתענוג שהם אִתּוֹ, הוא הדאגה והקטטה והצער (שינוי צורה, בבחינת רשעים בחייהם קרויים מתים). כל אלה: זֶה חֵלֶק אָדָם רָשָׁע מֵאֱלֹהִים וְנַחֲלַת אִמְרוֹ מֵאֵל" (איוב כ' כט'). ועל כן הזהירתנו התורה להרחיק מן השקר הרבה כמו שכתוב מדבר שקר תרחק. והנה הזכירה בו לשון רִחוּק לרוב מיאוסו מה שלא הזכירה כן בכל שאר האזהרות. ומצד הרחוק הזהירתנו שלא נטה אוזנינו כלל לשום דבר שנחשב שהוא שקר, ואף על פי שאין אנו יודעין בברור שיהא אותו הדבר שקר, וכעין מה שאמרו זיכרונם לברכה: (חולין מד:) הרחק מן הכעור ומן הדומה לו..."
ע"פ היסודות שלמדנו בעניין ההתדמות לבורא יתברך שהיא עצם הדבקות ו'התכלית', נמצא שבעל 'החינוך' קיפל דברים נשגבים בהגדרתו את עניין 'אמת ושקר' עד שדבריו נוגעים בביאור 'תכלית הבריאה', כי אחת ממדותיו יתברך ''אמת'', והדבק במדת האמת דבק בו יתברך ובברכה (ויתבאר עוד לקמן).
מספרת הגמרא (סנהדרין צז.) בעניין מדת האמת, על אחד הצדיקים שלא היה משנה דיבורו לשקר, אפילו יתנו לו כל הון שבעולם, וכל כך למה?
מפני שפעם אחת הוא נקלע למקום ששמו 'קושטא' ('אמת' בלשון ארמית), ואנשי אותו מקום לא היו משנים דיבורם לשקר, ולא היה אדם מת טרם זמנו, נשא אישה מהם, והיו לו ממנה שני בנים. יום אחד היתה יושבת אשתו לחפוף ראשה ובאה שכנתה ודפקה בדלת, ומשום דרך ארץ אמר לה שאינה בבית, לאחר זה המעשה מתו שני בניו.
באו אנשי המקום לשאול איך אירע הדבר, סיפר להם המעשה שארע. אמרו לו בבקשה ממך, צא ממקומנו, ואל תגרה בנו את המוות.
ביאור העניין על פי יסודות שלמדנו, ידוע שאחת מיג' מדות הרחמים של הקב"ה היא מדת האמת, וכשאדם דבק במדת האמת, שעליה אומרת הגמרא בשבת (נה.) שהיא חותמו של הקב"ה, הוא דבק בחי החיים[2] בסוד 'השוואת הצורה' וההתדמות לבורא יתברך, לפי ערכו ומדרגתו, ועליו נאמר: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בה' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד' ד'). אולם כאשר אדם דובר שקר הוא מנתק את הא' - אלופו של עולם, מהמילה אמת, בסוד שינוי הצורה, ונשאר מת.
[2] "כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹקים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי" (דברים ה' כב') : וכן "וַה' אֱלֹקים אֱמֶת הוּא אֱלֹקִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם מִקִּצְפּוֹ תִּרְעַשׁ הָאָרֶץ וְלֹא יָכִלוּ גוֹיִם זַעְמו" (ירמיה י' י').
הגמרא במסכת ראש השנה (יז:) מקשה סתירה, לכאורה הרי ביג' מדות הרחמים, במדה אחת כתוב: "רב חסד", דהיינו הנהגת ה' המורה על חסד לפנים משורת הדין, ועל מדה אחרת כתוב "אמת", דהיינו דין, אמת ללא רחמים.
מתרצת הגמרא (רש"י) בתחילה "אמת", דהיינו על פי הדין, ראה שאינו יכול לעמוד בדין, משתנה הנהגתו יתברך ל"רב חסד", דהיינו לפנים משורת הדין ורחמים.
צריך להבין, כיצד מדת האמת - דין, קשורה ושייכת לי"ג מדות של רחמים[3]?
[3] עיין 'נודע ביהודה' אהבת ציון דרוש ד'.
התורה הקדושה מתחילה בפסוק המפורסם: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א' א').
אומר רש"י - ברא אלקים (מדת הדין). ולא אמר ברא י-ה-ו-ה (מדת הרחמים), שבתחילה עלה במחשבה לבראותו במדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים, והקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין, והיינו דכתיב: "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת י-ה-ו-ה אֱלֹהִים (שיתוף רחמים ודין) אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" (בראשית ב' ד')[4].
[4] כך מופיע אצלנו הלשון במדרש (רבה יב'): "לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ כּוֹסוֹת רֵיקִים, אָמַר הַמֶּלֶךְ אִם אֲנִי נוֹתֵן לְתוֹכָן חַמִּין, הֵם מִתְבַּקְּעִין. צוֹנֵן, הֵם מַקְרִיסִין, וּמֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ עֵרַב חֲמִין בְּצוֹנֵן וְנָתַן בָּהֶם וְעָמָדוּ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִם בּוֹרֵא אֲנִי אֶת הָעוֹלָם בְּמִדַּת הָרַחֲמִים, הֲוֵי חֶטְיָיה סַגִּיאִין (יהיו חוטאים הרבה). בְּמִדַּת הַדִּין, הָאֵיךְ הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד? אֶלָּא הֲרֵי אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ בְּמִדַּת הַדִּין וּבְמִדַּת הָרַחֲמִים, וְהַלְּוַאי יַעֲמֹד.
מבאר הרב דסלר זצ"ל ('מכתב מאליהו' ג' מעמ' 224) את עניין הקשר בין מדת האמת - דין ליג' מדות של רחמים:
תדע, יש דין שנובע מרחמים, כי עיקר הנהגת הדין אשר עלתה במחשבה תחילה לברוא בה את העולם היתה למען החסד, כמו שנאמר: "כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה..." (תהילים פט' ג').
פירוש, ה' יתברך הוא טוב ודרך הטוב להיטיב, וכדי שההטבה תהיה שלמה ללא נהמא דכיסופא - בושה, ברא את העולם הזה על מנת לתת אפשרות לאדם לזכות בהטבה השלמה ע"י עבודתו בתורה ומצוות, ולא כמקבל מתנת חינם.
נמצא שהחסד הגדול, הבחינה של להיטיב לנבראיו תוכל להתקיים דווקא ע"י הנהגה של דין, אמת ולא ע"י חסד ורחמים שבאלו עדיין תישאר הבחינה של נהמא דכיסופא, דהיינו בחינת הבושה הנובעת מקבלת הטבה שאינה עולה בקנה אחד עם העבודה[5].
[5] עיין לעיל באריכות בנושא 'התפתחות הדרגתית'.
מזו הסיבה מדת האמת - דין כלולה ביג' מדות של רחמים, היות ובשורשה היא רחמים.
על כן גדולי עולם, בתשוקתם אל שלמות העבודה, שאפו לזכות בעבודתם על פי מדת הדין, וזה שאמר יעקב אבינו ע"ה: "... וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹקִים" (בראשית כח' כא'), מבאר הספורנו: "הנני מקבל עלי מעתה שהאל יתברך המרחם יהיה לי לאלקים ויתנהג עמי במדת הדין".
ואם תקשה, והרי אמרו ז"ל שאוצר מתנת חינם, מוכן הוא רק בשביל הנשמות היותר גדולות בעולם, כמו נשמתו של משה רבינו שהוא ביקש - "ואתחנן", מאוצר מתנת חינם - ולא בדין וכו'?
מתרץ בעל הסולם זצ"ל[6] ש'התכלית' היא לקבל את הטבת הבורא יתברך ללא בושה, וכשהצדיק מקבל מאוצר מתנת חינם אינו מרגיש בושה, שכן הבושה נובעת מ'קבלה לעצמו' - מ'שינוי צורה' מתכונת הבורא יתברך (עיין לעיל בנושא 'שורש הנהמא דכיסופא'), אבל הצדיק, אשר הגיע להתדמות לבוראו במדת ההשפעה וְהָעֲנָוָה[7], שמרגיש בכל אבריו וגידיו שכל זכויותיו ומעלותיו מתנות חינם, ובזכות עצמו אין לו דבר, כי ה' עשה עושה ויעשה את כל המעשים, וכאשר צדיק כזה מתפלל לבורא יתברך להורדת השפעות, תפילתו אינה לעצמו, אלא אך ורק על מנת להשפיע, ועל כן אינו מרגיש בושה, כי בקבלה מתוקנת בהשפעה אין שינוי צורה ואין בושה.
[7] עיין בנושא 'ענוה והכרת הטוב' עניין הקשר בין נתינה וענוה.
אמנם עדיין נשאר קשה, אם כן איך אנו, רוב ככול נשמות ישראל שעדיין לא הגיעו לשלמות ההשפעה, ומאידך גם איננו יכולים לעמוד בדין, נינצל מהנהמא דכיסופא?
מספר דרכים לפנינו, הדרך הראשונה והיא הרצויה היא קיום תורה ומצוות בכל כֹּחוֹתֵינוּ להגיע לשם שמים, ובמקביל להדבק באותם חכמים השלמים, בבחינת הרוצה להדבק בשכינה "הִדַּבֵּק בחכמים ותלמידיהם", דהיינו ולהתייחד עמהם, ולהתמיד בישיבתם, ולהשתתף עמהם בכל אופן מאופני החברה במאכל ובמשתה ובעסק, כדי שיגיע לנו בזה להדמות במעשיהם ולהאמין הדעות האמתיות מדבריהם[8] וע"י כך להדמות למדותיו יתברך, בבחינת והלכת בדרכיו לדובקה בו[9] (כנ"ל בנושא 'השוואת הצורה' - 'התדמות'). וכן נמצא בכל פעם שמשווה צורתו לרבו (משמשו לשם שמים וכד') הוא מתדבק בו לשעתו, ומתוך כך הוא משיג ידיעותיו ומחשבותיו של רבו, לפי מדת דביקותו (עיין לעייל בנושא 'זכות אבות').
[8] רמב"ם ספר המצוות - מצוה ו'.
[9] ביאור נוסף הוא כמו שביארנו בנושא 'זכות אבות' עיין שם מספר אופנים בדבקות בצדיקים. ותדע שהמכנה המשותף לכל אופני הדבקות הוא עניין ה'התדמות' ו'השוואת הצורה'.
הדרך השנייה להגיע לתיקון, קבלת ייסורי העולם הזה והעולם הבא ובכללם סוד גלגול הנשמות ('מכתב מאליהו' ד' 120), שתפקידם לזכך את הרצון לקבל השלילי שבנו, כדי שנוכל כולנו להגיע לתיקון השלם, בבחינת "...וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח" (שמואל ב' פרק יד').
בעניין 'מדת האמת' המיוחסת ליעקב אבינו, תחילה מבאר הרב דסלר זצ"ל ('מכתב מאליהו' ב' 160) שמדת אברהם אבינו עליו השלום - מדת 'החסד' ועבודת הימין. ומדתו של יצחק - מדת ה'גבורה' ועבודת השמאל. ומדתו של יעקב - מדת ה'תפארת' או מדת ה'אמת' שהיא עבודת התכללות שני הקצוות, שהיא השלמות[10].
[10] תדע, שלא רק יעקב אבינו הגיע לשלמות, אלא גם אברהם ויצחק הגיעו לשלמות עצמית ולהשלמת חלקם בבריאה, דהיינו לשיעור ולמיזוג המדויק של חסד, גבורה ותפארת, בהתייחסות ל'מדתו' העיקרית של כל אחד, ובעניין יעקב חז"ל גילו לנו, שכדי להוציא ולהוליד עם קדוש שיביא את כל הבריאה לתיקונה, הניפוי והברור חייב להיות בתכלית הדקדוק, שהרי מאברהם אבינו יצא גם ישמעאל, מיצחק יצא גם עֵשָׂו, בעוד שמיעקב יצאו שנים עשר שבטים קדושים ללא פסולת כלל.