זכות אבות
המדרש אומר בעניין זכות אבות: "אם ראית זכות אבות שמטה, וזכות אימהות שנתמוטטה, לך והטפל בחסדים. הדא הוא דכתיב (ישעיה נד' י'): "כִּי הֶהָרִים (האבות) יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת (האימהות) תְּמוּטֶנָה (ואח"כ) וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ..." וביארו חז"ל (כיצד 'חסדי מאתך לא ימוש'?) מדה כנגד מדה, שבחסד קונים חסדו יתברך ('מכתב מאליהו' א' 140).
מהו עניין זכות האבות?
מבאר הרב דסלר זצ"ל ('מכתב מאליהו' א' 8) ע"פ ר' חיים מוולאז'ין ('רוח חיים' ה' ג'): "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם... ירצה בזה על פי מה שכתוב (משלי כ' ז'): 'מִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ צַדִּיק אַשְׁרֵי בָנָיו אַחֲרָיו', כי כמה מדות שהצדיק טרח ויגע להשיגם, לבניו אחריו המה כמו טבע מוטבע, ובקצת יגיעה יגיעו לזה. כמו שנראה בחוש, שרבים מעמי הארץ מהיהודים מוסרים את עצמם על קידוש ה', והוא מוטבע בנו מאבינו אברהם שמסר נפשו לאור כשדים על אמונתו, וכן כל העשרה נסיונות היו להישיר הדרך לפנינו, וכן ההתעוררות לאדם פתאום לילך לארץ הקודש הוא מנסיון 'לך לך'. וקבלת כל דעבדין משמיא לטב (קבלת האמונה שכל מה שעושים משמים לטובה), מנסיון הרעב שלא הרהר אחר מדות ה' יתברך ...".
ידוע שבעל ה'שפת אמת' עלה לכס האדמו"רות בגיל צעיר מאוד בזכות ולא בחסד, אך היו כאלה שהתנגדו. רבי העניך מאלכסנדר זצ"ל אמר: משל למה הדבר דומה? לאדם שהיה בקי גדול בטיפוס הרים, ופעם אחת באחת הפסגות הגבוהות שכבש נדהם לראות ילד קטן משחק בחול, ניגש אליו בחרדת כבוד ושאל אותו: "ילד חמוד איך הצלחת לטפס על הר כל כך גבוה? ענה לו הילד, "אבי הוא זה שטיפס, אני נולדתי כאן".
המתנה הגדולה שאדם יכול להנחיל לילדיו זוהי 'מדרגת נקודת הבחירה' דהיינו, הנחלת אפשרות להתחיל את עבודת ה' מנקודה גבוהה יותר.
נמצא, שיש כח רוחני-סגולי הנקרא 'זכות אבות' שבכוחו להנחיל ולהוריש תכונות רוחניות מהאבות הקדושים לעם היהודי בבחינת ב'כח' (ובמקרים מיוחדים אפילו בפועל, כמו זכות ברית המילה, יבואר לקמן), כלומר להנחיל לילדי ישראל את קניין מידותיהם הטובות אשר הגיעו עד שורש מחצב נשמות ישראל בעבודת ה' במסירות נפש - לשם שמים. כי כל הנשמות שבכל הדורות מאוחדות הן דרך פנימיותן בשלמות המצוות ובשמחתן.
לתוספת ביאור נרחיב מעט.
ישנם בכללות שני אופנים עיקריים בעניין ירושת האבות:
א - דרך השתדלות חינוכית ודוגמא אישית.
ב - דרך סגולית.
חינוך ע"י דוגמא אישית מובן ומאוד מסתבר, אך ירושת האבות בדרך הסגולית צריכה ביאור.
בהקדים תחילה, מובא בספרים הקדושים שכל נשמות ישראל שבכל הדורות מאוחדות בשורשן, במחצב הנשמות ודבוקות תדיר בבורא יתברך, בבחינת קודשא בריך הוא, ישראל ואורייתא חד הם (הקדוש ברוך הוא ונשמות ישראל והתורה דבוקים באחדות). אך בעולמנו הגשמי מציאות זאת נסתרת היא ולא ניכרת דבקותן בשרשן, וזאת מחמת הגוף, התאוות הגשמיות הנותנות תחושה של מציאות שלכאורה נפרדת ממנו יתברך, אמנם לאחר זיכוך הגוף - ה'רצון לקבל', ע"י תורה ומצוות לשם שמים, עניין דבקות הנשמות בשורשן מתגלה מכח הבחירה.
מגלה לנו הרב דסלר זצ"ל, שבכל הדורות כאשר היה חסרון במדרגתם של כלל ישראל מבחינה רוחנית, ה' יתברך עורר כנגדם עלילות ושמדות שמטרתם העיקרית הייתה לעוררם לתשובה ולתקן את הדבר, כך גם היה בזמן החשמונאים שלמדרגתם הכללית של ישראל הייתה חסרה נקודה אחת בלשמה של תורה ומצוות, בבחינת 'התרשלו בעבודה', דבר שגרם לרבים מבני ישראל להתיוון, וכנגדם התעוררה גזירת שמד רוחני - "וחשך על פני תהום - זו מלכות יָוָן שהחשיכו עיניהם של ישראל בגזרותיהם". היוונים ניסו בכל מאודם להטיל בישראל מזוהמתם ולהחשיך אור תורת ישראל על ידי חכמתם.
אמנם החשמונאים במסירות נפשם זכו לגלות שנקודת אור התורה הפנימית אין לה ביטול לעולם, ובתשובתם השלמה עלו למדרגת לשמה גמור, וזאת הייתה הסיבה האמיתית הרוחנית שמחמתה זכו להתגבר בניסים גדולים על היוונים, מכיוון שהגיעו לנקודת פנים דפנים אשר שם מתחברות הנשמות בשורש כנ"ל, ועל ידי החיבור הרוחני של כל נשמות ישראל יחד – זכות אבות, הבנים קיבלו במתנה את עניין התשובה ואת אור התורה שאין לו ביטול לעולם, ואור זה מתגלה לנבראים מזמן הנס ועד היום בזמן חג החנוכה.
זהו עומק קביעת זכר לדורות, כי בפנים הנפש נקבעה אז התשועה ולימודה מאבותינו הקדושים, והגיעה לנקודת פנים דפנים, ועל ידי זה נתאחדה ונתעצמה באחוד כל נשמות ישראל עד סוף כל הדורות.
נקודה אחת מהכרתם הפנימית של הדור שחיו בזמן הנס נמצאת גם עתה בתוך כל אחד מישראל, בבחינת בכח, ועל ידי מעשה מצות הדלקת נר חנוכה ומצוות החג מתעורר אותו אור שוב להשפיע, בבחינת 'פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם' (שה"ש רבה ה' ג') להוציא מפנים הנפש את האור שנקנה בנפש כל אחד מישראל מהדורות שחיו בזמן הנס ('מכתב מאליהו' ב' 112).
וכך גם בעניין מצות ברית המילה, "תניא רשב"ג אומר כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה כגון: מילה דכתיב: 'שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב' (תהילים קיט' פסוק קסב'), עדיין עושין אותה בשמחה" (שבת קל.). כלומר את מה שקיבלו עליהם (האבות) בשמחת שלמות המצוה "עדיין" עושים הם (הבנים) בשמחה.
במצות ברית המילה יש סוד נפלא, מסירות נפשם של עם ישראל בכל הדורות לקיים את מצות ברית המילה הגיע עד פנימיות כל נשמות ישראל בצורה עמוקה ביותר, שהתבטא אפילו בפועל, עד שאפילו הרחוקים מקיום תורה ומצוות, עד היום מקיימים בתמימות את ברית המילה לילדיהם בזכות האבות, למרות שמבחינה טבעית הגיונית אין שום סיבה לסכן תינוק בן שמונת ימים בניתוח מסוכן ללא הרדמה, ועוד במקום הכי רגיש בגוף.
אבל כבר הנביא זכריה הכין אותנו שכך יראו הדברים באחרית הימים וכמה גדולה זכות אבות לעניין הגאולה וכך לשונו: "גַּם אַתְּ בְּדַם בְּרִיתֵךְ שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ מִבּוֹר אֵין מַיִם בּוֹ" (זכריה ט' יא') מבאר הרמב"ן: "רמז בכאן על עקבות משיח שיהיה הדור כולו חייב ותשתכח תורה מישראל ותרבה החוצפה והעזות, ולא ישאר בידם רק זכות מצות מילה" (בפירושו לשיר השירים) וזאת בכח זכות מסירת נפשם של האבות על המצוה.
על פי הנ"ל ניתן יהיה להבין את סוד יום הכיפורים, בבחינת 'עיצומו של יום מכפר', וכך לשון הרב דסלר זצ"ל: "והנה ביום הכיפורים מתגלה בנשמות ישראל אור עליון מבחינה זו, ועל ידו מתגלה דבקות כלל נשמות ישראל אלו באלו... ומבחינת התחברותם לאבות הקדושים שבהם נכללו כל ישראל" דהיינו כנ"ל, אותה בחינת התאחדות עם נשמות האבות הקדושים, אך לא מכח הבחירה ועבודת האדם כבחנוכה וכו' אלא בסגולת 'עיצומו של יום מכפר'" ('מכתב מאליהו' ב' 112).
על פי ביאורנו לעיל בפרקים העוסקים במושגים ובשורש פנימיות הדברים יהיה מובן גם עניין 'זכות אבות':
היות והדבקות הרוחנית לא תצויר, אלא על ידי 'השוואת הצורה', וכאשר יהודי דבק במדת האבות, משפיע ונותן ללא פניות ומקיים תורה ומצוות לשם שמים, הרי הוא מתחבר ומידבק בדומה לו, ב'אבות' מעל למקום והזמן[1].
[1] כשיעור ה'לשמה' - ההתדמות, כך שיעור הדבקות.
ע"פ יסוד זה, מבאר הרב דסלר זצ"ל, את הגמרא (בשבת נה.) המביאה לכאורה שיש מחלוקת, האם תמה זכות אבות, ומתרץ שבאמת אין מחלוקת, אלא הביאור הוא:
שלדבקים במדת האבות, 'זכות אבות' 'לא תמה' ומתעוררת בנפשנו כפי שיעור 'השוואת הצורה' וההתדמות למדתם, ולאלה שלא דבקים במדת האבות, תמה 'זכות אבות' בסוד הפירוד ו'שינוי הצורה'. ולא פליגי בגמרא, אלו ואלו דברי אלוקים חיים, הכל בסוד 'השוואת הצורה' וההתדמות שהיא עצם הדבקות הרוחנית[2].
[2] ועיין גם בתוס' שבת (נה).
הבה נאחוז אנו במדת האבות, שהם ירושה טבעית בנשמתנו שאינה בטלה לעולם.
מבואר, שניתן לנו הכח להדבק באבותינו הקדושים, באופן מופלא, מעל המקום והזמן, להדבק במדותיהם ובתכונות נפשם התרומיות לעבודתו יתברך, כי הקניינים הרוחניים של אבותינו נכללו בנצח, בשורש נשמות ישראל ובנשמת כל יהודי, בבחינת ב'כח', וע"י תורה ומצוות ועבודת מדות נקיה מנגיעות, בבחינת 'מדת האבות', אנו יכולים לעורר את אותם מדות מפנימיותינו ושורשנו ולדבוק בהם מכח 'השוואת הצורה' ('מכתב מאליהו' א' 8-14)[3].
[3] ועיין עוד ב'מכתב מאליהו' ב' 232 בדברי מהר"ל, מדוע אמר יוסף למצריים שימולו.
על פי היסודות הללו ניתן להבין בחינה נוספת של דבקות והתחברות לצדיקים מכח ההתדמות ו'השוואת הצורה', וכך לשון הגמרא (יבמות צו:- צז.): "...דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב (תהילים סא' ה') 'אָגוּרָה בְאָהָלְךָ עוֹלָמִים...', וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים (בעולם הזה ובבא באותו זמן)? אלא אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר.
אמר ר' יצחק בן זעירא ואיתימא שמעון נזירא מאי קראה (שיר השירים ז' י') 'וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים', ככומָר של ענבים. מה כומָר של ענבים[4] כיון שמניח אדם אצבעו עליו מיד דובב, אף תלמידי חכמים כיון שאומרים דבר שמועה מפיהם בעולם הזה שפתותיהם דובבות בקבר".
[4] תורה תמימה (שם סט') - כומר הוא כלי שמניחין בו ענבים עד שמתחממים, ויינו נוח לזוב, וזה כעין שפתיים רוחשות ויסודו לשון דיבור (רש"י).
ובמסכת 'שקלים' (ז:) מוסיפה הגמרא: "רב גידל אמר, האומר שמועה בשם אומרה יראה בעל שמועה כאילו עומד לנגדו. שנאמר (תהילים לט' ז'): 'אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ'...".
ועוד בליקוטי מוהר"ן (קצב'): "...ויש עצה לזה לצייר לפניו דמות דיוקנו של החכם בשעת הלימוד כשלומדין דבריו כמובא בירושלמי (שקלים פ"ב הלכה ה') שצריך לצייר בשעת הלמוד כאלו התנא עומד לפניו, כי בהספר של החכם נרשם ונצטייר שם דמות החכם, כי אלו הדבורים והאותיות הנרשמין ומציירין בהספר הם שֵכל החכם ונשמתו ובחינות פניו, נמצא ששכלו ונשמתו ופניו שהוא דמותו ממש הוא באלו האותיות והתיבות...".
"אפילו צדיקים שכבר הלכו לעולמם, וכשאנו לומדין תורותיהן, על ידי זה נתדבק(ת) רוחם ברוחנו כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (יבמות צז.): 'שפתותיהם דובבות בקבר' וזה על ידי בחינת נשיקה... (בחינת דבקות) כשאדם כשר לומד תורת התנא אזי התנא נושק אותו והוא נושק התנא וגורם תענוג גדול להתנא כמו שכתוב: 'שפתותיו דובבות בקבר' וכו' ...בחינת אתדבקות רוחא ברוחא ואז מתעורר זווגא דגופא בגופא, שהשכינה בין תרין צדיקיא יתבא (והדבקות, משום שהשכינה יושבת בין שני הצדיקים) בין צדיק עליון (בחינת 'לשמה' - משפיע) שהוא התנא שחידש זאת התורה ועכשיו משפיע בה, ובין צדיק התחתון (גם משפיע, שלומד 'לשמה' בסוד ההתדמות) הלומד להתורה ומעלה להשכינה מיין נוקבין כדי שתתדבק, וזה (שיר השירים ה' יג'): 'שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים' על ידי בחינת נשיקין 'נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר' לשון מעבר לעבר, היינו שנוטף להשכינה ריח טוב משני עברים, מצדיק עליון ומצדיק תחתון וזה (שיר השירים ז' יד'): 'הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ...', ששני דודים, היינו שני הצדיקים נתנו ריח... (ליקוטי מוהר"ן יב')[5].
[5] ועיין עוד ב'מכתב מאליהו' ד' 368 מכתב לח'.