אחרי הפעולות...
כל נתינה אמִתית המולידה חיבור ואהבה, דורשת התגברות משמעותית על ה'רצון לקבל' - מדת העצלות והאנוכיות שבטבענו ומהותנו.
אך נשאלת השאלה, איך באמת ניתן להגיע למציאות שהנתינה תהיה בהתנדבות ורצון טהור?
וכך לשון ספר 'החינוך' (מצווה טז'): "ועתה בני, וְאִם־בִּינָה שִׁמְעָה־זֹּאת, והטה אוזנך ושמע, אלמדך להועיל בתורה ובמצוות. דע, כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם אם טוב ואם רע, ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ומתוך שלא לשמה בא לשמה, ובכח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות".
מוסיף הרמח"ל ('מסילת ישרים' שער הזריזות): "ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר: 'כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹקִים' (תהלים מב' ב'). 'צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹקִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹקִים' (שם מב' ג'). 'אֱלֹקִים אֵלִי אַתָּה אֲשַׁחֲרֶךָּ צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי...' (שם סג' ב'). ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה (ש)תִּוָּלֵד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית. אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תִּוָּלֵד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו' ג'): 'וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה'...', וכתוב (הושע יא' י'): 'אַחֲרֵי ה' יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג'...".
אמנם תנאי מעכב לדבר, כמובא ב'מכתב מאליהו' (ג' 115): שביאר הגאון רבי שמחה זיסל זצ"ל מקלם (בן דודו של הרב דסלר זצ"ל), שלא כל שלא לשמה מוביל אל לשמה. באיזה שלא לשמה יעסוק האדם? בשלא לשמה כזה, שבתוך השלא לשמה ישנה נקודת לשמה, שממנה יוכל להתפתח הלשמה.
מבואר שבמדרגה השווה לכל נפש, גילו לנו חז"ל יסוד ועצה נפלאה: 'אחרי הפעולות נמשכים הלבבות', דהיינו מעשי נתינה בפועל, אפילו מעשים חיצוניים, בתנאי שיהיו מלווים ברצון אמִתי להשתנות, בכוחם להכשיר את הלבבות לנתינה בהתנדבות.
עצה נוספת המאפשרת לנו להגיע ל'נתינה' אמִתית עם לב מתנדב, או לכל דבר טוב בעבודת ה' היא להתחזק בתורה ותפילה, במטרה להגיע לאמונה פשוטה ושמחה בעצם הנתינה, בזכות הגדולה שזכינו לעשות את רצון ה' ולשמח אותו, כי הנחת רוח הגדולה של הבורא יתברך היא בכך, שאנו מתדמים אליו יתברך, בבחינת 'והלכת בדרכיו' על מנת שיוכל להטיב לנו הטבה שלמה כחפצו.
אסור לנו לשכוח, שמהותנו וטבענו הוא ה'רצון לקבל', לכן בכל מקום נמצא אותו מזדרז להיות ראשון, ובכל הנסיונות וההתמודדויות בתהליך העליה וההזדככות נמצא אותו בא לידי ביטוי ב'רצונות' אנוכיים במדה כזו או אחרת, אך זאת נזכור, כי אין יאוש, וכלל הוא בידינו: 'הרוצה לטהר מסייעין בידו' להיטהר כפי רצונו, מעל הטבע, ולאט לאט נראה כיצד ה' נותנו בידינו.
לדוגמא, נתאר לעצמנו שבזמן נסיעתנו בבוקר לכולל או לעבודה אנו מבחינים באדם העומד ליד רכבו וזוג 'כבלים' בידו ומשווע לעזרה, בדרך כלל לא כל כך קשה לעצור ולהציע את עזרתנו, למרות שתמיד אנו מאוד ממהרים ויש הרבה סיבות 'מקלות' אשר יגרמו לנו 'לוותר בשמחה' לאדם אחר אשר יקדים אותנו למצוה, אך הפעם נתאר לעצמנו שהיה זה שכנינו, אשר לא מכבר חיתן את בנו, ולא רק 'ששכח' לשלוח לנו הזמנה, אלא גם עשה מסיבה בביתו עד השעות המאוחרות של הלילה ברעש נוראי.
באופן 'טבעי', אנוכי, לא יהיה לנו שום קושי למצוא מיד דרך חלופית, אפילו אם היא תאריך את דרכינו בצורה משמעותית. מצד שני אפשר שפעמון קטן יצלצל במוחנו, הארה מנשמתנו הטהורה, שיאמר לנו: 'מצוה באה לידך אל תחמיצנה'.
'אנשי עבודה' במקרה כזה מיד נושאים תפילה לבורא עולם ומבקשים ממנו עזרה, כוחות להתגבר על הטבע האנוכי בכדי שיוכלו לקיים מצות חסד ו'נתינה' בשמחה. אך עם כל זאת, אל לנו להתמרמר אם יתלוו למחשבותינו הטהורות גם מחשבות של נטירה ('אני עושה בשבילו, למרות שהוא לא עשה בשבילי'), גאווה ('איזה צדיק אני') וכבוד ('כולם ראו שעזרתי לו') או כל טובת הנאה אחרת, ואדרבה כל זמן שמחשבות טהורות, מעורבות במעשה הנתינה צריכים אנו להיות בשמחה גדולה כי זכינו ל'טעימה' מדבר שהוא מעל הטבע ושאנו בדרך העולה בית א-ל, בבחינת "מתוך שלא לשמה בא לשמה".
אסור לשכוח, שעיקר העבודה וההתגברות בזמן אמת היא, להחשיב ולהתמקד במעט המחשבות הטהורות שקיבלנו מהבורא יתברך, להודות עליהם ולשמוח שאבינו אב הרחמן שמח בכל התגברות, קטנה ככל שתהיה[1].
[1] עיין לקמן בנושא 'אזמרה' ו'חוט השערה'.