דברים היוצאים מן הלב
יש מדרש מעניין בנושא "והלכת בדרכיו" המלמד שאם אדם חי ודבק במדת קונו וכל שאיפתו לעבודתו יתברך, נחשב שהוא כחייל בצבאו של מקום המסולק מכל פרטיות עצמית, עד כי גם אכילתו ומשתהו אינם אלא עבודת ה' לבד, ואז ממילא יהיה 'קורא בשם השם', ועליו אומר המדרש: והיה כל אשר יקרא בשם ה' ימלט...
משל ליהודי שפגשוהו חיילים רומאים בדרך וביקשו להורגו והיה בסכנת מוות ממשית, אמר להם: 'אני מנתיניו של השליט הרומאי' ושחררו אותו. אומרים חז"ל: ומה אם נתלה בבשר ודם ניצל, במי שאמר והיה העולם לא כל שכן.
קריאה בשם ה' מתפרשת בשני אופנים:
א - לפרסם שם שמים ולהשפיע בפועל על סביבתו שיהיו כולם עובדי ה' ובכך לעשות נחת רוח לבורא יתברך.
ב - "קריאה" - תפילה אמִתית ומתוקנת עם כח ה'השפעה'.
החוליה המקשרת והמשותפת לשני האופנים הללו היא הבחינה של "והלכת בדרכיו", דהיינו נתינה ושאיפה להשפעה נקייה מנגיעות.
הרב דסלר זצ"ל מלמד ומדגיש, שלא נטעה לומר שכל 'דרשן' או 'מרצה' יכול לקבל את התואר של 'קורא בשם השם', ושכח ההשפעה על השומעים תלוי באיכות ורמת הדרשה, אלא האמת היא, שלדרשות אין כח בעצם לבקוע דרך רצונותיו המנוגדים של השומע, הלא כתוב בתורה הקדושה: "השוחד יעוור עיני חכמים...", הרצונות והתאוות האנוכיות משחדות את השומע ומעוורות אותו מלראות ולקבל את דברי הדרשן, אולם מעשי חסד אמִתיים, בבחינת "והלכת בדרכיו", רצונות טהורים לקרב רחוקים הנקיים ממדת הנטילה ואהבת עצמו, באלה הוא כח ההשפעה האמִתי.
רק מי שהוא מצבא בוראו, אשר כל שאיפתו להרבות כבוד שמים ולהתחסד עם קונו, אשר יעבוד בכח הנתינה ממש וימסור נפשו לעבודתו, מבלי להתחשב עם פרטיותו, כבודו, פרנסתו ושאר עניני העולם הזה שלו, רק הוא יכול להשפיע באמת.
הרב דסלר זצ"ל מעיד: "בעינינו ראינו בני אדם, 'לומדים' (למדנים) גדולים ובעלי כישרון נשגבים, שומרי תורה ומצוה ובעלי מחשבה מעולה, ואף על פי כן לא ישפיעו בישיבה להכניס רוח בן-תורה בתלמידים כדבעי (כמו שצריך), והוא משום שיעסקו בישיבה לשם משרה, פרנסה וכבוד. כאלה לא יפעלו מאומה, ועניין זה הוא שגדרו חז"ל: 'דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב', דהיינו כאשר השומע חש בהרגש פנימי, חסד אמִתי, אין בכח שום נגיעה לעמוד נגדה, כי במקום אשר אור ה'אמת' מגיע, ירגיש החושך התבטלותו לגמרי" ('מכתב מאליהו' א' 138).
במקום אחר משלים הרב דסלר זצ"ל את העניין, וכך לשונו: "אך לכאורה נראה בחוש סתירה לכך, שהרי הרבה זכו לחנך בני תורה מצוינים לאלפים, אף שלא זכו שיהיה עמלם של המחנכים מזוקק לשמה. ואיך הצליחו באופן מצוין כל כך?
הביאור בזה הוא כך, אם נקודת בחירתו של התלמיד נמוכה מאוד והרב צריך להעלותו בִּזְכוּתוֹ, באופן זה, בלי 'לשם שמים' ממש לא יוכל לפעול, כנ"ל. אך יש אשר נקודת בחירת התלמיד גבוהה יחסית, אם מפאת חינוכו או מפאת מדות נפשו, שיש לו בטבע קצת מעין טהרת הלב והתקרבות לרוחניות[1], אלא שלא היה לתלמיד מי שיגלה אזנו לדברי תורה... ואז אין רבו אלא כלי עבורו לבאר לְשִׂכְלוֹ את אשר חסר לו בידיעות. אז בודאי יצליח הרב ללמדו דברי תורה, אף אם יעשה 'שלא לשמה', והרבה פעמים אנו מוצאים שהתלמיד מתעלה לבסוף הרבה למעלה מן הרב" ('מכתב מאליהו' ד' 272).
[1] או בעלי תשובה שקיבלו לזמן מסוים במתנה לב בוער לה'.