דמיוננו[1], הנובע 'מכח הנטילה', מציע לנו תדיר: "אם תמלא תאוותך - אניח לך", חז"ל הקדושים (סנהדרין קז.) אומרים: ההיפך הוא הנכון! 'משביעו רעב, ומרעיבו שבע'[2], כלומר הרעב את יִצְרְךָ, וְיִבָּדֵל ממך. רפואת הרעבון - ברעבון עצמו, דהיינו ככל שתימָנע ממילוי תאוותך, כך כוח ה'רצון לקבל' יֵחלש.
[1] למעט כח הדמיון של הצדיקים שכולו קודש.
[2] כך לשון הגמרא: "...הלכה אבר קטן יש באדם משביעו רעב ומרעיבו שבע" ומגמרא זו משמע שמדובר דווקא לעניין התשמיש, אמנם הרב דסלר זצ"ל לומד מכאן, יסוד לכל התאוות.
נמצא, שעדיף לסבול מעט 'רעב' שכחו הולך ונחלש עם הזמן, מאשר להרוס את אושר חיינו בזה ובבא ('מכתב מאליהו' א' 46).
בעל 'הסולם' זצ"ל מגדיר זאת כ'עבודת היראה' ועשיית 'מסך', כלומר העבודה היא ליצור 'מסכים' ומחיצות מכח היראה והאמונה, שימנעו מ'הרצון לקבל' למשוך לתחומו 'מותרות'[3], בבחינת סור מרע, ובכך להתדמות לבורא יתברך, שאינו שייך בקבלה כלל[4].
בשלב ראשוני, המטרה היא לעשות 'מסך' שיחצוץ מהנאות שמקורן דבר האסור על פי הלכה, שלא יכנסו לתחומנו.
ובשלב מתקדם, אפשר בהדרגה לתת מקום לעבודת 'המסך' כנגד המוֹתרות, בבחינת 'קדש עצמך במותר לך', ולחזק את מדת ה'הסתפקות במועט'.
עיקר העבודה מתרכזת בכללות בעשיית 'מסך' על תאוות הממון, תאוות אכילה ותאוות נשים, כל אחד לפי ערכו ומדרגתו[5].
[5] "כי על ידי מצות השלש רגלים (הלכות החג), על ידי זה זוכין לתקן השלש מדות הנ"ל, כי 'בפסח נתתקן תאוות ממון'... 'בשבועות נתתקן תאוות משגל'... 'בסכות נתתקן תאוות אכילה'..." (ליקוטי מוהר"ן תניינא א').
עבודת ה'מסך' צריכה להיות משולבת ברצון אמִתי להתדמות לבורא יתברך. וכן שאיפה כללית, להגיע למדרגת 'התכלית', דהיינו שכל דיבור, מעשה ומחשבה יהיו בבחינת 'השפעה'.
צריך לדעת, שכאשר באים זמנים שנפרצים 'המסכים', כלומר בשעות שבהם לא הצלחנו להתגבר על התאוות וההנאות המרחיקות אותנו מהבורא יתברך, אסור לנו לְהִמָּשֵׁךְ אחר הנפילה בהרגשת יאוש, אלא לעצור את ההתדרדרות, לקום, להילחם ולהתחיל מחדש, אפילו מאה פעמים ביום, עד שהמרחם הוא ירחם ויתן יצרנו בידינו, כי 'אלמלא ה' עוזרו - אינו יכול לו'.
כתוצאה מפעולת 'המסך', דהיינו ההתגברות 'לא לקבל', ומהשאיפה להגיע לתורה ומצוות לשם שמים, נולדים בסייעתא דשמיא, בבחינת מתנת שמים, 'כלים' חדשים - רצונות טהורים להשפיע לזולתנו בפועל.
פעולות ההתגברות בכוחם למשוך למתגבר אור אלוקי קדוש, מתיקות וסיפוק בעבודת ה', בבחינת 'לפום צערא אגרא', דהיינו כגודל הצער והקושי בהתגברות לא 'לקבל', גודל השכר - 'האור האלוקי' שיאיר בתוכנו.
עבודה זאת נקראת גם עבודת 'שונא מתנות יחיה', עבודה שמטרתה להגיע להרגשת שנאה ל'קבלה לעצמנו', כל זמן שאין לנו בו צורך אמִתי המקרב אותנו לה', וכל שכן כאשר מדובר במותרות המרחיקות אותנו ממקור החיים, בסוד 'שינוי הצורה'.
לפיכך עובדי ה' שהגיעו לזו המדרגה חוֹוִים תמיד 'שנאה' ל'קבלה לעצמם', המפרידה אותם ב'שינוי הצורה' מהבורא יתברך.
גם במדרגתנו אפשר מידי פעם להשיב אל לבנו, כי חולי 'כח הנטילה' הורס את חיינו הגשמיים והרוחניים, ושאנו צריכים להשתדל מאוד להימנע ממותרות מצד אחד, ומאידך לנסות לעבוד על מדת ההסתפקות[6].
[7] עיין עוד בנושא 'השתדלות'.
האדם החושב לעשות - מוטב. אבל החושב לגמור מלאכתו - זו אפיקורסות. 'לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להִבטל ממנה' (פרקי אבות ב' טז' - 'מכתב מאליהו' ה' 264).
כך הוא סדר העבודה: 'לפני הנסיון', צריך להאמין שכל המציאות תלויה בכח השתדלותנו ובחירתנו, בבחינת 'אם אין אני לי - מי לי?' (פרקי אבות א' יד'). ו'לאחר הנסיון' צריך להאמין שהכל מה' והכל לטובה, בבחינת 'כשאני לעצמי מה אני' (ספר 'הסולם' - מאת הרב גוטליב שליט"א, כי כך מקובל מה'בעל שם טוב' זצוק"ל).
במדה והשתדלותנו הניבה פרות, נתחזק באמונה שמה' היתה זאת, וע"י כך נינצל ממדת הגאווה ומבחינת "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". ומאידך אם השתדלותנו נחלה כישלון, נתחזק באמונה שגם זה מה' יתברך לטובתנו הנצחית, וע"י כך נינצל מיאוש ועצבות.
אך אם לפני הנסיון נשתמש בטעות בבחינה של 'כשאני לעצמי מה אני', החלישות והרפיון ישתלטו וכח ההתגברות לעמוד בנסיון יחלש.
מצד שני אם לאחר הנסיון נשתמש בבחינה של 'אם אין אני לי מי לי', ההצלחה תְּלֻוֶּה בגאווה, או שהכשלון יְלֻוֶּה ביאוש והלקאה עצמית.
וכל האמור אינו עומד בסתירה לכך שצריך לפשפש ולמשמש, לנסות להבין מה ה' רומז לנו בכל שלב ושלב, ולתקן את המעוות כמו הבחינה של 'לפני הנסיון' כנ"ל.
