אמונה

"שנצטוינו להאמין כי השם יתברך הוא הפועל כל המציאות, אדון הכל, אחד בלי שום שיתוף, שנאמר (דברים ו' ד'): "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" ...'שמע' כלומר, קבל ממני דבר זה ודעהו והאמן בו, כי ה' שהוא אלוקינו אחד הוא... ידוע כי זה עיקר אמונת כל בני העולם, והוא העמוד החזק שלֵב כל בן דעת סמוך עליו.

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ואינו מאמין בייחודו ברוך הוא, ביטל 'עשה' זה וגם כל שאר מצוות התורה. כי כולן תלויות באמונת אלוקותו ויחודו, ונקרא כופר בעיקר, ואינו מכלל בני ישראל, אלא מכלל המינין, והבדילו השם לרעה, והמאמין בשם ובוטח בו ישגב. וזאת אחת מן המצוות שאמרנו בתחלת הספר שהאדם חייב בהן בהתמדה, כלומר שלא יפסק חיובן מעליו לעולם, ואפילו רגע קטן" (ספר החינוך מצוה תיז').

"היסוד השני: יחוד ה' יתברך, כלומר שנאמין שזה הוא סיבת הכל אחד, ואינו כאחד הזוג, ולא כאחד המין, ולא כאיש האחד שנחלק לאחדים רבים, ולא אחד כמו הגוף הפשוט האחד במניין שמקבל החלק לאין סוף, אבל הוא ה' יתברך אחד באחדות שאין כמותה אחדות. וזה היסוד השני מורה עליו מה שנאמר: שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" (פירוש המשנה לרמב"ם סנהדרין י').

מובא עוד בספר 'דרך השם' לרמח"ל (א' א'): "כל איש מישראל צריך שיאמין וידע שיש מצוי ראשון, קדמון ונצחי, והוא שהמציא וממציא כל מה שנמצא במציאות, והוא הא-לוה.

עוד צריך שידע, שהמצוי הזה יתברך שמו, אין אמיתת מציאותו מושגת זולתו כלל, ורק זה נודע בו, שהוא מצוי שלם בכל מיני שלמות ולא נמצא בו חסרון כלל".

מובא בספר 'אור יחזקאל' ('אמונה' עמ' ע'): "שכיון שכל תכלית הבריאה היא ההכרה בייחוד, ולכן נתן הקדוש ברוך הוא נסיונות בעולם כדי שלמרות כל הקשיים יכירו האמת. ומי שיעמוד בזה ויכיר האמת הוא הזוכה...".

ומוסיף: "לעינינו נראה הנהגה טבעית כאילו סיבות פועלות, וכל סיבה פועלת דבר מסוים, אך חייבים אנו לדעת כי הכל יד ה', וכולו רוחניות ואין שום מקום לגשמיות כלל. וזו נפלאות הבורא להראות כאילו יש גשמיות בעולם, אך האמת השלם ש"אין עוד מלבדו", ואפילו בחללא דעלמא כל הבריאה כולה היא אין עוד, רק רוחניות. ורק רצונו יתברך הוא קיום העולם ורק בעיני האדם הדלות נראה שיש גשם והנהגה טבעית... אך עלינו לדעת ולהבין יסוד האמונה, שאין כל סיבות לדבר, כי הכל הוא רצונו יתברך... " ע"כ.

"והנה, עיקר עבדות ה' היא, להשיג אלוקותו יתברך שמו, ולהדבק באין סוף ב"ה. וזאת היא גבוה מעל גבוה, ולאו כל אדם זוכה לזה. ובאיזה דרך ישכון האור לבא להשגה זאת - לזה תקנו לנו חז"ל, שֶׁיִּקְרָא אדם קריאת שמע שחרית וערבית, שֶׁיִּקְרָא 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד' על כוונה זו, שימליך להקב"ה למעלה ולמטה, וארבע רוחות העולם. וכשיאמר פסוק זה בבוקר ובערב בכוונה זו, ובהשתוקקות גדול עד כלות הנפש אליו יתברך שמו - יוכל להיות דבוק בו יתברך שמו כל היום וכל הלילה. אך, מי שעדיין לא תיקן מדותיו כראוי, ולא שָׁבַר תאוות הגשמיות, לא יוכל לקרוא פסוק זה ולומר 'אחד' על הכוונה זו ברור וצלול, כי מחשבות זרות עדיין שולטין בו ומבלבלין אותו, וכפי מה שמזדכך עצמו - כן הוא ממליך אותו יתברך שמו בשעת אמירת שמע ישראל" ('מאור ושמש' בראשית).

פרקים נרחבים למדנו בספר זה ש'התכלית' היא הדבקות בו יתברך, והדרך להגיע לתכלית היא, קיום תורה ומצוות על דרך ה'נתינה' ו'השוואת הצורה', בבחינת "...לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ". אמנם מובא בהקדמת 'חובת הלבבות' וב"אור יחזקאל" ובספרים נוספים: "...שכל תכלית הבריאה היא ההכרה בייחוד...", דהיינו אמונה ביחודו יתברך.

לכאורה נראה שיש מחלוקת בגדר תכלית הבריאה!

מבואר בבעל ה'סולם' שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, שכן אמונה היא בעצם 'נתינה' בבחינת ו'הלכת בדרכיו' כי אמונה תמימה ביחוד ה', ש'אין עוד מלבדו'211, היא 'השוואת צורה' לבורא יתברך, בבחינת 'לדבקה בו', כי כשם שלא שייך בבורא יתברך ספקות במציאות הטבתו השלמה לנבראיו כל רגע ורגע, כך במאמין השלם לא שייך ספק במציאות ה' ובהנהגת ההטבה, בבחינת 'כל דעביד רחמנא לטב' (כל מה שעושה ה', לטוב הוא עושה - ברכות ס.)212.

כל ספק באמונה יוצר פירוד בשיעור אותו ספק, בבחינת 'שינוי צורה'²¹³.

נמצנו למדים, ששיעור הדבקות בבורא יתברך תלוי במדרגת האמונה ובהכרעת הספקות²¹⁴.

אומרת התורה הקדושה: "וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן" (ספק באמונה), ובפסוק אחריו: "וַיָּבא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם" (שמות יז' ז' ח'). אומר רש"י: "סמך פרשה זו למקרא זה, לומר תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם, ואתם אומרים (פסוק ז') היש ה' בקרבנו אם אין, חייכם שהכלב (עמלק) בא ונושך אתכם ואתם צועקים אלי ותדעון היכן אני..."

ספק באמונה יוצר מציאות של הסתר וריחוק, פירוד ו'שינוי צורה'. רמז לדבר 'עמלק' בגמטריא 'ספק' ²¹⁵.

כל עבודת ה' מבוססת על חכמה, בינה ודעת של התורה הקדושה ומצוותיה, אמנם במקום שמסתיימת הידיעה מתחילה האמונה, דהיינו מתחילה עבודת ההתבטלות לחכמה האלוקית ולמתן אפשרות בחירה, כי מטבע בריאתנו 'המקבל', לא לפעול ולהתאמץ בדבר שאין 'לנו' בו הבנה שִׂכְלִית.

אבל 'במבט האמת', עובד ה' אֲמִתִּי מתגבר על טבע בריאתו האנוכי ומשליך יהבו על ה' יתברך המובדל משכלו והשגתו, ופועל באמונה 'מעל הדעת' לעשות את רצונו יתברך, ובכך מקריב לה' יתברך את היקר לו מכל - את 'שִׂכְלוֹ', את המעלה הגדולה המבדילה אותו מהבריאה והבריות, ואין 'נתינה' לה' יתברך גדולה מזו, והעושה כן נחשב כ'נותן', וה' יתברך, כביכול כ'מקבל', ובכך מתדבק בה' יתברך על פי היסוד והסוד המובא לעיל ב'קונטרס החסד' ש'הנתינה מולידה אהבה²¹⁶. 

התורה הקדושה מעידה על אברהם אבינו: "וְהֶאֱמִן בה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה", פירוש 'וַיַּחְשְׁבֶהָ', את האמונה של אברהם אבינו ל'נתינה' וחסד, דהיינו "צְדָקָה" לבורא יתברך (רש"י בראשית טו' ו').

אמנם צריך לדעת שבעצם, האמונה מושרשת בכל יהודי, בבחינת בְּכֹחַ, בזכות אבות האומה, וכן מזמן קריעת ים סוף ומעמד הר סיני, וע"י התמסרות לתורה ומצוות אנו מוציאים אותה מֵהַכֹּחַ אל הפועל ומסלקים את הספקות באמונה וצועדים לעבר ה'תכלית', 'השוואת הצורה' ו'הדבקות'.

וכך אומרת התורה הקדושה (דברים ד' לה'): "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלוקים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ", מבאר רש"י: "...כשנתן הקב"ה את התורה, פתח להם שבעה רקיעים, וכשם שקרע את העליונים, כך קרע את התחתונים, וראו שהוא יחידי...".

נפתחו שערי שמים ו'ראו' 'שאין עוד מלבדו' והביטוי לכך היה, קבלת 'נעשה ונשמע' שהושרש בשורש נשמות ישראל, ואומר רבי נתן: "...נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹהִים" (יחזקאל א' א') ראשי תיבות 'אמונה'.

ב"פרי צדיק"²¹⁷ כתוב: "במתן תורה נקבע בהם אור זה שהשיגו בקריעת ים סוף, הוא תוקף נקודת האמונה שבמעמקי הלב שבכל איש ישראל, שאי אפשר להזיזה ולהסירה כלל! בעל כרחו, אף על פי שחטא, עדיין ישראל הוא לכל דבר, כי הכל רק מצד השאור שבעיסה ולא מצד אמיתות נקודת הלב. וידועה דעת הרמב"ם בפרק ב' מהלכות גרושין בטעם "וכופין אותו עד שיאמר רוצה אני", שהוא גם מומר להכעיס לכל התורה כולה, וזה מצד שורש קדושת היהדות שנקבע 'בקנין' בלב כל ישראל במתן תורה וזה התגלות האור שזכו לו 'בראיה' בקריעת ים סוף.

"ושלוש קדושות נאמרו בתורה: "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה'", היינו מה שהאדם מתקדש מעצמו בהשתדלותו ואתערותא דיליה (בהתעוררות עצמית). וזהו ההתחלה שצריך להיות מצד האדם באתערותא דלתתא והשתדלותא דידיה כי הוא העיקר בעולם הזה, שהוא עולם הבחירה ואחר כך זוכה להקדושה שיש לו בשורש, מוֹרָשָׁה מאבות שנוצר מזרע ישראל קדושים והוא כבר קדוש בתולדה מאבותיו דאף על פי שחטא, ישראל הוא ואפילו פושעי ישראל עדיפי מנביאי אומות העולם, ודבר זה לא בהשתדלותם רק מצד הקדושה שבתולדה בכל זרע ישראל"²¹⁸.

כמו כן אומרת הגמרא (קידושין מ.): "מחשבה טובה מצרפה למעשה שנאמר (מלאכי ג' טז'): "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ". מאי ולחושבי שמו? אמר רב אסי אפילו חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה שנאמר (תהילים סו' יח'): "אָוֶן אִם רָאִיתִי בְלִבִּי לֹא יִשְׁמַע אֲדֹנָי".

מבאר הרב דסלר זצ"ל ('מכתב מאליהו' ה' 290), כשאדם חושב מחשבה טובה הריהו מוסיף ברוחניות, ואם נאנס ואינו יכול לקיים אותו מעשה שהתכוון לעשות, כשעושה מצוה אחרת אותה רוחניות תסייע גם למצוה אחרת ואינה הולכת לאיבוד. לא כן במחשבה רעה. והוא מפני שישראל לבו לשמים ואם חשב מחשבה טובה, חזקה שהיתה באה לידי מעשה אלמלא האונס, ומחשבה שאינה טובה אין בה ממש למעשה.

נמצא, שכל יהודי שנולד בעולם הזה, מלא וגדוש באוצרות אמונה הגלומים בפנימיותו ובעמקי ליבו, מורשה מאבותיו, בבחינת קדושת ישראל ועל ידי עסקו בתורה ותפילה יוצאות הן אל הפועל.

נמצנו למדים, שכאשר אנו נתקלים בקשיים בחיי היום יום, או באיזה מציאות כואבת בביתנו, בארצנו או בעולם כולו שלכאורה סותרת את מציאות 'הטוב והמיטיב', המעלה ספקות (שינוי צורה כנ"ל) בליבנו, תפקידנו להתחזק בתורה ותפילה ולעורר את נקודת האמונה הפנימית, האמונה 'מעל הדעת' שהכל לטובה ולסלק את 'הספקות', בבחינת "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (דברים יח' יג'), ובזאת ההתגברות, אנו נקבל צורת 'השפעה', 'השוואת הצורה' ודבקות בבורא יתברך שמו, אשר שלמות המדרגה היא 'תכלית' בריאת העולם²¹⁹.

מסכם רבי נתן: "כי באמת, אם היו הכל שומעים לקול צדיקי אמת, ללכת בדרך זה, להאמין תמיד בה' יתברך שהכל לטובה, וליתן שבח והודיה תמיד לה' יתברך ('נתינה'), בין בטיבו בין בעקו (בין שטוב ובין ההיפך) כמו שכתוב (תהילים נו' יא'): "ב י-ה-ו-ה (הנהגת חסד) אהלל דבר, באלוקים (הנהגת דין) אהלל דבר". בודאי היו מתבטלים כל הצרות וכל הגלויות לגמרי, וכבר היתה גאולה שלמה!"²²⁰.

211 עיין לעיל בנושא 'אין עוד מלבדו'.

212 ובלשונו של בעל 'הסולם' זצ"ל: "כי כמו שה' יתברך אינו חושב בעצמו, אם הוא נמצא או אם הוא משגיח על בריותיו וכדומה מהספיקות, אף הרוצה לזכות להשוואת הצורה אסור לו לחשוב בדברים האלו שברור לו שה' יתברך אינו חושב בהם, כי אין לך שינוי צורה גדול מזה" (עיין בספר 'מתן תורה' של בעל 'הסולם' זצ"ל מאמר 'סיום הזוהר').

213 עייל לעיל בנושא 'השוואת הצורה - התדמות'.

214 עיין לעיל בנושא 'הקשר בין נתינה לאמונה', מבואר שם שמדרגת האמונה תלויה ב'מדת הנתינה'.

215 ודאי שמדובר בספק באמונה רק למדרגתם של דור דעה, שהרי ראו שכינה לפניהם וענני הכבוד היו סובבים אותם וכו' (עיין בזוהר הקדוש בפרשת בשלח).

216 עיין לעיל בנושא אהבת ה'.

217 ר' צדוק הכהן מלובלין - קדושת שבת ז'.

218 ר' צדוק הכהן מלובלין - ישראל קדושים, אות ח.

219 עיין לעיל 'התכלית - הגדרתה'.

220 'לקוטי הלכות' הלכות פריקה וטעינה ד' יד'.

הרב דסלר זצ"ל מבאר שיש קשר ישיר בין מדרגת האמונה ובטחון לבין הצורך בהשתדלות ודרך ארץ ('מכתב מאליהו' א' מעמ' 195).

תדע, ששורש הצורך בהשתדלות בענייני העולם, נוצר מחמת חטא אדם הראשון, ככתוב בתורה הקדושה (בראשית ג' יז'- יט'): "וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמר לא תאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תּאכֲלֶנָּה כּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב".

בדברי חז"ל מבואר שלפני החטא, אדם הראשון קיבל את כל צרכיו מן המוכן, הכל לצורך 'התכלית' - קיום תורה ומצוות על מנת לעשות נחת רוח לבורא יתברך, שנאמר (בראשית ב' טו'): "ויִּקַּח ה' אֱלוקִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ", אומרים חז"ל: "לְעָבְדָהּ" - מצוות עשה. "וּלְשָׁמְרָהּ" - מצוות לא תעשה ('תיקוני זוהר' נה').

נמצא, שהאדם בחטאו גרם את עונש ההשתדלות בענייני פרנסה ודרך ארץ.

מגלים לנו חז"ל שסיבת החטא היתה לשם שמים, האדם הראשון רצה לדעת גם את הרע ולהשתמש בו לעבודת ה', ובחטאו הוריד את עצמו ממדרגת גן עדן למדרגת עולם הזה, עולם השקר והדמיון שמדמה לאדם כאילו יש ממש במציאות הנראית לעין ובהתנהלותה בכוחות עצמה בחוקי טבע עצמאיים.

וידוע, שעונשי הקב"ה לא בדרך נקמה הם באים ח"ו, אלא בדרך לימוד ותיקון החטא, על כן ראתה חכמתו יתברך, שתיקונו יהיה, שבהיותו בתוך ההסתר, בתוך ענייני השתדלות ע"פ דרך הטבע יתעלה להבחין בלבבו שכוחות הטבע באמת דמיון וכל המציאות מתנהלת ברצונו יתברך והכל בהשגחה מדוקדקת להפליא מעל הטבע, בבחינת אפס זולתו.

אמנם נסיון זה הוא מן הקשים ביותר, כי הוא בכלל העניינים אשר עצם המעשה מתנגד לכוונה. כלומר מצד אחד אדם פועל ומשתדל במציאות טבעית מוחשית, ומאידך כוונתו צריכה להיות דבוקה בה' יתברך, שבאמת הוא הפועל הכל לבדו ומחיה כל רגע כל מעשה בראשית, "וְהוּא לְבַדּו עָשָׂה וְעוֹשֶׂה וְיַעֲשֶׂה לְכָל הַמַּעֲשִׂים" (יג' עיקרי האמונה), בבחינת "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלוקים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" (דברים ד' לה').

כללו של דבר, בענייני עבודת ה' הרוחניים - עבודת המדות, חינוך ילדים, שלום בית וכו' נדרש מהאדם לעשות כל השתדלות אפשרית. בענייני העולם הזה הגשמיים - פרנסה, דירה, מותרות וכו' נדרש מהאדם להתגבר ולמעט ככל האפשר בהשתדלות לא נצרכת ע"פ ערכו ומדרגתו בגדרי ההכרח.

ראשית צריך לדעת שכאשר מדברים על 'מדרגה', הכוונה להשגה באופן קבוע ולא לסירוגין, בבחינת 'עד שיעיד עליו יודע תעלומות', אם כי, לסירוגין ניתן לחוש ולהנות גם מהמדרגות הגבוהות ביותר בזמן מן הזמנים, אך בל נטעה שזוהי מדרגתנו. 

אלו הם ה' המדרגות בכללות:

מדרגה א': העליונה מכולם, מתייחסת לאדם שכבר משיג באופן קבוע שאין הבדל בין הנס והטבע, ומאמין במוחש שהכל ניסים גלויים ממש ושרק רצונו יתברך לבד פועל הכל ושאין חוקיות וטבע כלל.

לאדם במדרגה זו אין עוד צורך בנסיון של "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם.." (בראשית ג' יט'), כי כבר תיקן את שורש חטא אדם הראשון וכח המדמה שיש מציאות מבלעדי ה'. לכן ראוי לו לנצל להשתמש בכל זמנו רק בתורה ומצוות, וכמו לפני החטא כל צרכיו יינתנו לו, אפילו בנס גלוי, זוהי המדרגה שעליה אמר ר' שמעון בר יוחאי (ברכות לה:): "...אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים", וכשרשב"י ובנו היו לומדים תורה במערה "איתרחיש ניסא, ואיברא להו חרובא ועינא דמיא (התרחש להם נס, ונברא להם עץ חרוב ומעיין של מים)" (שבת לג:).

מדרגה ב' - מתייחסת לאדם שעדיין לא הגיע לשלמות האמונה כנ"ל מדרגה א', וכשיבדוק בדקות בתוך לבבו, ימצא שאין הטבע והנס שווים אצלו לגמרי בקביעות, למרות שכבר הגיע למדרגה גבוהה בעניין זה, מכל מקום משום חסרון השלימות בהשגתו והכרתו, לא יתנהגו עמו בדרך נס, אלא בהנהגה הטבעית, מפני שהוא מחויב עדיין לעמוד בנסיון הטבע עד שלמותו, דהיינו לעסוק במעשים טבעיים וללמוד בשעת מעשה, שאין בהם ממש.

זוהי המדרגה שעליה אמר ר' ישמעאל (ברכות לה:): "...וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ", הנהג בהם (בדברי תורה) מנהג דרך ארץ", שהרבה עשו, וניסו להגיע למדרגת רשב"י ולא עלתה בידן, מפני שלא הגיעו לשלמות האמונה, שיעשה להם נס. ולכן מי שעדיין לא הגיע לשלמות האמונה ועושים לו נס, ינכו לו מזכויותיו.

חשוב לדעת שמדובר במדרגה גבוהה מאוד ולא כל אחד שעוסק במלאכה ודרך ארץ וקובע עיתים לתורה הגיע לזו המדרגה, והראיה שמדובר במדרגה גבוהה מאוד היא, שר' ישמעאל הביא את ראייתו מ"...וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" וזה נאמר במי שמקיים "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" (דברים יא' יג'), אלא בהכרח, אף שכבר הגיע למדרגה שהוא מקיים את כל התורה מאהבה ובמסירות נפש, עדיין לא הגיע לשלמות עשיית רצונו יתברך, לשלמות ההכרה שאפס זולתו יתברך²²¹.

מדרגה ג' - מתייחסת לאדם במדרגת אמונה כזו, שיש לחשוש כי מעשי השתדלותו בעניינים הגשמים לא יוסיפו לו בהירות ההכרה בעניין האמונה וההשגחה, אלא אדרבא, לאט לאט יחלישו את אמונתו בהשגחה ניסית, ויטעה לחשוב שיש ממש בטבע. הלא לאדם כזה מעשים טבעיים סכנה הם לו, שאפשר שיורידוהו ממדרגת הכרתו. לכן עיקר עבודתו של האדם במדרגה זו למעט ככל האפשר בהשתדלות גשמית.

הרב דסלר זצ"ל מייחס למדרגה זו גמרא (בשבת נג:) וכך לשון הגמרא: "תנו רבנן, מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק, ולא היה לו שכר מניקה ליתן, ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו. אמר רב יוסף, בא וראה כמה גדול אדם זה, שנעשה לו נס כזה א"ל אביי, אדרבה, כמה גרוע אדם זה, שנשתנו לו סדרי בראשית".

פירוש, שאם היו נותנים לו מן השמים פרנסה בדרך הטבע - היה חשש, שהשתמשות בטבע תזיק לו בהכרתו כנ"ל, ע"כ נתנו לו זאת מן השמים בדרך נס, כי על כל פנים מן הנס ילמד ויתחזק²²².

נמצא, שמדרגה ג' מתייחסת לאדם שהנס מחזק את הכרתו בו יתברך, וההשתדלות הטבעית מחלישה את הכרתו, אדם כזה ראוי לו למעט בהשתמשותו בטבע, וגם ע"פ משפט שמים מוטב שיקבל בדרך נס וינכו מזכויותיו, מאשר יקבל בדרך הטבע.

מדרגה ד' - מתייחסת לבני אדם, שאפילו אם משמים יעשו להם נס, 'יתאמצו' לבקש פרשנות טבעית לאותו נס.

ותדע, שאפילו בניסים הגדולים והמשכנעים ביותר, נותן ה' יתברך מקום לטעות לצורך הבחירה. למשל, שרה אמנו ע"ה נפקדה בנס, ואעפ"כ היו רשעים שלא חזרו בתשובה, כי יחד עמה נפקדו כל העקרות, ולא היתה ניכרת זכותה הגדולה וצדקתה. וכן בקריעת ים סוף נבקעו כל מימות שבעולם וכו'.

יסוד זה מובא גם במעשה אליהו הנביא בהר הכרמל וכך היה המעשה:

בתקופתו של אליהו הנביא נֶּגַע עבודה זרה השתרש מאוד בעם ישראל וכל רצונו של אליהו הנביא היה אז לקדש שם שמים ברבים ולהוכיח לעם ישראל שה' אמת ושאין ממש בעבודה זרה, הואיל וכך התחיל לבנות מזבחות כנגד המזבחות שבנו עובדי עבודה זרה, ונשא תפילה לבורא עולם (מלכים א - יח' לז') וכך אמר: " עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה ה' הָאֱלֹקִים...".

הגמרא (ברכות דף ט:) שואלת: "א"ר אבהו למה אמר אליהו ענני ב' פעמים, מלמד שאמר אליהו לפני הקב"ה, ריבונו של עולם "ענני" שתרד אש מן השמים ותאכל כל אשר על המזבח, ו"ענני" שתסיח דעתם כדי שלא יאמרו מעשה כשפים הם".

משמעות הדברים, למרות הנסים הגלויים והבהירות הגדולה בראיית הנס, עדיין היתה מתבקשת תפילה ובקשה מיוחדת שלא יְפָרְשׁוּ את הנס בדבר אחר, שהרי בדרך שאדם רוצה ללכת, בה מוליכים אותו²²³.

בני אדם השייכים למדרגה הד', שאינם מכירים בנסים, לא טוב שינהגו עמהם מן השמים בדרך נס, כי כל אשר תינתן להם הזדמנות ללמוד ולהאמין בה', ויכפרו, הלא חטאם יגדל ויתרבה, ע"כ מרחמי ה' עליהם מתנהגים עימם מן השמים בהנהגת הטבע. כדברי חובת הלבבות על מדרגה זו: "הבוטח בטבע יימסר ביד הטבע, כי אז ישבר לבבו בראותו שלא הועילה לו השתדלותו ויגיע ע"י זה אל הכרת השגחתו".

מדרגה ה' - מתייחסת לבני אדם, שאינם רואים כלל את השגחת ה', כי תולים הם את כל הצלחתם בהשתדלותם, ומקיימים 'בהידור': "...כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּֽה" (דברים ח' יז').

אנשי מדרגה זו מתכחשים לעובדה שה' נותן להם כח לעשות חיל. ומכיוון שהרשיעו עצמם כל כך בכפירה, הנהגת שמים איתם לא לעוררם, אפילו ע"י עוני וייסורים, אלא אדרבא ניתנה רשות לשטן להטעותם בהצלחת רִשעם. והן המה חיילותיו של שטן, אשר יַטְעֶה ה' יתברך על ידם את שאר בני אדם. ואת השפעת חיותם יונקים הם מתהום הטומאה. ואם לא יחזרו בתשובה סופם שיאבדו עמה לגמרי, ה' ישמרנו ויצילנו.

ידיעת סולם 'מדרגת הבטחון' וידיעת מיקומנו בסולם הנ"ל, מאוד חשוב וחיוני לעבודת ה', כי ידוע שמאוד קשה לקבל החלטות אמִתיות לגבי שיעור ההשתדלות בעניינים השונים, בפרט בעניינים שיש לנו בהם נגיעה, ומי שיתבונן יבחין שרוב ככל היום מלווה בהתלבטויות התלויות במדרגת האדם ובהיחס בין האמונה והבטחון לשיעור ההשתדלות.

עצה טובה: אם כבר הסתפקת והתעוררת לשאלה בעניין ההשתדלות, במקרה כזה או אחר - קרוב לודאי שאתה לא במדרגה להימנע ממנה.

ונכון שגדר ההשתדלות יהיה כשיעור השתדלות רוב האנשים בחברתך.

221 ועיין גם ריטב"א על הגמרא בברכות (לה:).

222 עיין גם מהרש"א.

223 עיין לקמן בהרחבה בנושא 'בדרך שאדם רוצה ללכת, בה מוליכים אותו'.

"ההוא תלמידא דהוה קא אזיל (הלך) בתריה (אחרי) דרבי ישמעאל ברבי יוסי בשוקא דציון חזייה דקא מפחיד (ראה אותו מפחד) אמר ליה חטאה את (אמר לו חוטא אתה) דכתיב (ישעיה לג' יד'): "פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים...", אמר ליה (השיב לו) והכתיב (משלי כח' יד'): "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד...", אמר ליה ההוא בדברי תורה כתיב" (זה נאמר בדברי תורה).

מפרש רש"י: "אשרי אדם מפחד תמיד, שמא תשתכח ממנו (התורה) שמתוך כך הוא מחזיר לשְנותם תמיד" (ברכות ס.).

פחד ודאגה בענייני העולם הזה טעות הם, דאגה מפסידה את ההווה מבלי להביא תועלת בעתיד, האמת היא שאין ממה לפחד כי כל מה שה' עושה, לטובה הוא עושה, ומה שרואים שיש גם בעלי אמונה המפחדים ודואגים על מקרי הזמן, זה מחמת שב'תת ההכרה' מפחד מעבירות שבידו. 

הצדיק מרגיש תמיד את אחריותו הגדולה בכל ענייני תורה ועבודת ה', ונזהר במיוחד שלא יתחלל שם שמים על ידו ח"ו, כמו שכתוב בתורה, שנתיירא יעקב מאוד במפגשו עם עֵשָׂו שמא יגרום החטא וימות, והאחריות תהיה מוטלת עליו עבור ביטול התכלית שממנו יצאו כלל ישראל, משיח וכו'. היראה והדאגה של הצדיקים, היא אינה ממקרי העולם הזה, אלא יראת שמים טהורה.

ותדע, שיש "גבורים" למינהם שלפעמים עושים דברים מאוד מסוכנים ונראה שאינם מפחדים ודואגים משום דבר, אמנם אפשר שמרוב עבירות וטמטום הלב לא ירגישו כלל פחד מטומאה. 

סיבה נוספת להיות האדם דאגן היא אותה הכרה שאין לו שום בטחון שישיג את העניינים החיצוניים שהוא שואף אליהם. שאיפה זו - השאיפה ל'נטילה', הגשמתה תמיד תלויה באחרים ובנסיבות. אין בטחון אלא כששואף לעניינים פנימיים רוחניים אמִתיים כי בזה אינו תלוי באחרים כלל. על כן כאשר הוא שואף לקניינים גשמים ירגיש בפנים לבבו שלהבל ישאף, ואינו בידו.

רפואת הדאגה: התחזקות בענייני אמונה ובטחון, כי יודע המאמין שה' יתברך, עשה עושה ויעשה את כל המעשים, והוא הנותן לו כל הנדרש לעבודתו הרוחנית לפי חלקו ותיקונו השלם ('מכתב מאליהו' ה' 90).

שואל בעל ה'אור יחזקאל': מדוע נתבעה שרה אמנו על שצחקה בקירבה בזמן שבישרו לה שהיא עתידה ללדת, הרי היא לא ידעה שהמבשרים הם מלאכים?

אלא חזינן מהכא (רואים מכאן) גודל התביעה מֵאִתָּנוּ, עד כמה צריכה להיות אמונתנו מגעת, שכיון שהכל נתון בידי הבורא יתברך, וביד הקב"ה אין שום מניעה מלעשות כל אשר יחפוץ, לכן מחובתנו להאמין בכל דבר, שיכול להיות. ומעתה כאשר נאחל לזקן בן מאה שנה, שעתיד לחזור לימי נערותו, חייב להאמין ולומר, אמן כן יהי רצון, שהרי לא ייפלא מה' דבר, וכי לגבי הקב"ה יש הבדל בין נער לזקן?! והלא הכל נס, ומאי נפקותא בן זקנה לנערה.

המאמין בייחודו יתברך ובהשגחה פרטית ואינו מיחס כוחות לטבע ולמקריות, הבורא יתברך יכול 'לדבר' עמו דרך הטבע, בשפת הרמזים והסימנים.

למשל, לאדם המאמין ה' שולח ייסורים כדוגמת העוון שבידו, כדי לעוררו להבין סיבת החטא ואופן התיקון. אם כי לאדם התולה את המציאות ביד המקרה, יינתנו ייסורים נסתרים, לא כדוגמת העוון, מדה כנגד מדה, ובדרך שאדם רוצה ללכת בה מוליכין אותו.

וכך אומרת התורה הקדושה (בחוקותי כו' כג'-כד'): "וְאִם בְּאֵלֶּה לא תִוָּסְרוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם אָנִי שֶׁבַע עַל חַטּאתֵיכֶם".

מבאר 'אור החיים' הקדוש: "פירוש שלא יביא עליהם ייסורים מכוונים על חטאתם כמו שעשה מקודם שהיה מביא כחטאתם, על דרך אומרו (תהלים סב' יג'): '...תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ', כי זה יעורר לב נרדם וישכילו להיטיב מעשיו שכנגדם באה אליו הרעה, ואמר ה' כי אם ילכו עמו בקרי ולא ישכילו למעשה ה' אשר יעורר לבם בכיוון ייסורין כנגד עונותיהם גם הוא ילך עמהם בקרי ויביא עליהם ייסורין שאין להם דמיון למעשיהם הרעים...".

כאשר אדם מקבל ייסורים באמונה, מקיים לכל הדעות מצוה מהתורה: "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלוקיךָ מְיַסְּרֶךָּ" (דברים ח' ה').

מובא בספר 'אגרא דפרקא': "וקבלתי, בעת שיזדמן לאדם איזה עיגום וצער יזכיר ויאמר הפסוק: 'רְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטּאותָי' (תהלים כה' יח') בכדי שישים אל ליבו, שהוא בהשגחת הבורא על עוונותיו, כי כמה וכמה עוונות יש לאדם שאינם מתכפרים ע"י תשובה, תשובה ויום הכיפורים תולים וייסורים ממרקים, וה' יתברך שולח לו ייסורים קלים כדי לכפר על עוונותיו. וזה שאמרו רבותינו ז"ל (ערכין טז:) 'עד היכן תכלית ייסורין? אמר רבי אלעזר כל שארגו לו בגד ללבוש ואין מתקבל עליו... גדולה מזו אמרו אפילו נתכוונו למזוג בחמין ומזגו לו בצונן, בצונן ומזגו לו בחמין... אפילו נהפך לו חלוקו... אפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלש ועלו בידו שתיים...' והוא דווקא שמשים אל ליבו שכל תנועותיו בחפץ הבורא" עכ"ל.

בספר הקדוש 'שומר אמונים' (דרוש הבטחון ז') מבאר את עניין המדרגה של קבלת הייסורים וכך לשונו: "מובא בספר 'הפתגמין קדישין' בשם הבעל שם טוב כי בעניין בטחון יש בחינת 'גם זו לטובה' (תענית כא.) ויש בחינת 'כל דעביד רחמנא לטב' (כל מה שעושה ה', לטוב הוא עושה - ברכות ס.), כי הבחינה של 'כל דעביד רחמנא לטב' היא שיאמין שמאִתו יתברך לא תצא הרעות ח"ו, אך טוב וחסד יוצא מאִתו, רק בהשתלשלות הטובה למטה עומדים מקטרגים ח"ו בסיבות עוונותיו, ומונעים ומהפכים הצרוף ונהיה רעה ח"ו. וממתינים בשמים על מדת בטחונו של זה האיש, אם מתחזק בביטחונו בה' שבודאי מזה הרע יצמח טוב, רק שעדיין אינה נגלית, אזי ע"י האמונה והבטחון ממתיק הדין, ומתהפך מדת הדין למדת הרחמים ויזכה ויראה ישועה בגלוי, ומכלל הן אתה שומע לאו ח"ו. אולם יש בחינת 'גם זו לטובה' והוא יותר עמוק, שמאמין באמונה שלמה שהייסורים בעצם הם טובה גדולה ולא היה שם רע מעולם, וכתב שם שהוא דבר עמוק ובאמת הוא דבר עמוק" עכ"ל.

על דרך זה מבאר 'בעל התניא' זצוק"ל את עניין נחש הנחושת שעשה משה במדבר כמו שכתוב: " וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי" (במדבר כא' ט').

ואמרו חז"ל (משנה ר"ה כט' א'): "וכי נחש ממית או מחיה?! אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים".

לכאורה תמוה, למה הוצרך משה לשים נחש נחושת על נס כדי לעורר את ישראל לשעבד את לבם לאביהם שבשמים, והרי היה יכול לצוות אותם במפורש להסתכל כלפי מעלה ולשעבד את לבם להקב"ה?

ביאור הדברים: כל נברא בעולמנו מורכב מחלק גשמי וחלק רוחני המחיה אותו. מקור ושורש החיות הרוחנית המחיה כל נברא נמשך מהבורא יתברך הטוב והמיטיב ויורד דרך העולמות העליונים עד עולמנו, מגלים לנו חז"ל שגם מציאות הרע, הדינים והייסורים בעולמנו נמשכים משורש הטוב, דהיינו גם הם בריאה של הקב"ה אשר ניתנה לנו לצורך עבודתנו. 

הבורא יתברך הטיל על יצר הרע תפקיד מיוחד, לפתות, לנסות ולבדוק את האדם האם יעבור על רצון קונו, אם האדם יעמוד בנסיון ויתגבר על יצרו יעשה בזה נחת רוח גדולה ליוצרו, והאמת היא שגם רצון המלאך המקטרג, שהאדם יתגבר עליו, היות ובכך יעשה לאדונו נחת רוח.

ע"פ חכמי האמת, עבודתנו העיקרית היא: 'המתקת הדינים בשורשם', דהיינו ע"י התבוננות בכל הנ"ל באמונה פשוטה ששורש הכל הוא הבורא יתברך הטוב ומיטיב ו"מִפִּי עֶלְיוֹן לא תֵצֵא הָרָעוֹת..." (איכה ג') יכול האדם להעלות את החיות האלוקית של הדבר הרע עד שורשו ומקורו כפי שהוא למעלה בעולמות העליונים שהטוב גלוי שם, ולשנות את צורת ההמשכה שתרד לעולמנו, באופן שאותו דבר רע יתהפך לטוב גשמי נראה, נגלה ומוחשי. 

וזהו הביאור הפנימי בהפלגת חז"ל במעלת 'נחום איש גם זו' שהיה אומר בכל דבר שנראה רע, 'גם זו לטובה', כי ע"י אמונתו השלמה והתבוננות בשורש הדברים הצליח למתק את הדין בשורשו לשנות את ההמשכה מרע לטוב, עד שאפילו חול ועפר נהפכו לחיצים כפי שמספרת הגמרא²²⁴.

ועל פי הנ"ל מתבאר היטב עניין עשיית נחש הנחושת כי רצונו של הקב"ה היה שלא זו בלבד שיתרפאו ישראל מנשיכת הנחש, אלא שגם ישיגו כיצד הנשיכה והארס הממית שהתפשט בגופם הוא טוב בעצם, וע"י השגה זו יומתק הדין בשורשו ויתגלה הטוב שברע גם בעולמנו החשוך ותמשך הרפואה מעל הטבע. 

וזהו עומק דברי חז"ל: 'בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה היו מתרפאין'. כי הנחש מסמל את כל הרע בעולם בצורתו החיצונית, אבל האמת לאמיתה היא שאין רע בעצם וגם הנחש שלוחו של בורא עולם לתכלית הטוב, ומה' יתברך מושפע לעולם רק טוב, וכל מה שנראה בעולם רע, זה מחמת חסרון המקבלים²²⁵, חסרון כלים מזוככים לקבלת הטוב, דהיינו האמונה שהכל לטובה, שהיא בחינת נתינה, התדמות ודבקות כנ"ל בעניין "התכלית".

מובא במסכת פסחים (דף נ.) שבעולם הזה מברכים על בשורה טובה 'הטוב והמיטיב', ועל בשורה רעה 'דיין האמת', אם כי לעתיד לבוא

נברך על הכל 'הטוב והמיטיב'.

בעולם הזה אי אפשר להשיג בשלימות את עניין 'הכל לטובה', ואפילו זה שהינו במדרגת משה רבנו ע"ה צריך לברך 'דיין האמת' על מה שהוא מרגיש לרע מצד בחינת העולם הזה. אך בעולם הבא נראה בבירור שכל הנהגת ה' יתברך היא טובה בעצם, ומשום כך נברך על הכל 'הטוב והמיטיב', שנאמר (זכריה יד' ט'): "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד", דהיינו שנכיר שהכל נובע אך משם י-ה-ו-ה הנהגת החסד והרחמים.

לכן אנו מבקשים בתפילה: 'ברוך כבוד י-ה-ו-ה ממקומו', פירוש: 'ברוך' - שיתברך ויתרבה בעולמינו ובפנימיותנו' 'כבוד י-ה-ו-ה', פירוש גילוי חסדו, ע"י השגות הנשפעות לנו 'ממקומו' - מעולם העליון, דהיינו שנשיב אל לבבנו כבר בעולם הזה הכרת חסדיו יתברך על פי השגות שכלנו ('מכתב מאליהו' ג' 279).

225 עיין לעייל בנושא 'אין עוד מלבדו'.

224 על שום מה כינוהו "איש גם זו"? משום שעל כל מאורע שהיה קורה לו, גם אם היה נראה רע היה אומר, גם זו לטובה. פעם אחת רצו ישראל לשלוח דורון לבית הקיסר. אמרו: מי ילך בשליחותנו? כדאי שילך נחום איש גם זו, שמלומד ורגיל בניסים הוא. שלחו בידו ארגז מלא אבנים טובות ומרגליות. הלך ולן בדרך בבית מלון. בלילה, כאשר נחום נם את שנתו, קמו דיירי הבית, ונטלו את הארגז, הוציאו את מה שהיה בתוכו ונטלו לעצמם, ומלאו את הארגז בעפר מחצר ביתם, והחזירוהו למקומו, כאילו לא אירע דבר. כאשר הגיע נחום לבית הקיסר והגיש את התשורה לקיסר, פתחו המשרתים את הארגז, וראו שהוא מלא בעפר. רצה המלך בכעסו להרוג את כל היהודים. אמר: לועגים לי היהודים, ששולחים לי במתנה ארגז מלא עפר! אמר נחום בליבו: גם זו לטובה. בא אליהו הנביא, ונדמה למלך כאחד מהשרים. אמר למלך: הרי אין זה מסתבר שהיהודים יעשו דבר כזה, שישלחו למלך עפר, ויכעיסוהו. אולי אין זה עפר פשוט, אלא מעפרו המיוחד של אברהם אביהם, שהשתמש בו במלחמת המלכים (כמסופר בספר בראשית פרק יד') שכאשר היה אברהם זורק עפר על אויביו - היה העפר הופך לחרבות, וכאשר היה זורק על אויביו קש - היה הופך לחיצים. קיבל המלך את דבריו של אליהו הנביא, והחליט לנסות ולבדוק האם אכן עפר פלא הוא. היתה מדינה אחת, שלא היו יכולים חילותיו של הקיסר לכבשה. זרקו מאותו עפר על חיל אותה מדינה וכך הצליחו לכבשה. נכנסו לבית גנזיו של המלך ומלאו את ארגזו של נחום באבנים טובות ומרגליות, ושלחוהו למקומו בכבוד גדול (תענית כא.).

הורגלנו לחשוב שכאשר רואים סייעתא דשמיא מיוחדת בעניין מסוים זוהי ראיה מוכרחת, לכאורה שרוצה ה' את מעשינו, אך באמת לא כך דעת חז"ל.

אומרת הגמרא (מכות י:): "אמר רבה בר רב הונא אמר רב הונא, ואמרי לה אמר רב הונא א"ר אלעזר: (יש ראיה) מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים - 'בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו' (מהשמים):

מן התורה, דכתיב (במדבר כב' יב'): "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם" (ה' אמר לבלעם לא ללכת לקלל את ישראל), וכתיב: (במדבר כב' כ') "קוּם לֵךְ אִתָּם"(כפי רצונו).

מן הנביאים, דכתיב (ישעיהו מח' יז'): "אֲנִי ה' אֱלֹהֶיךָ מְלַמֶּדְךָ לְהוֹעִיל (לתועלתך, מכל מקום) מַדְרִיכֲךָ בְּדֶרֶךְ (זו) תֵּלֵךְ" (כחפצך, אפילו שאינה ישרה)".

מן הכתובים, דכתיב (משלי ג' לד'): "אִם לַלֵּצִים (אם אדם רוצה ללכת אחר הלצים) הוּא יָלִיץ (מהשמים יוליכו אותו בדרכם) וְלַעֲנָוִים (אם ירצה ללכת אחר הענווים) יִתֶּן חֵן (יתן לו ה' חפצו)".

מבאר ה'מאירי' (מכות י): "מיסודות הדת ומפִנות האמונה להאמין שהבחירה ביד האדם להרע או להיטיב ומפי עליון לא תצא הרעות, והטוב אין מכריח עליו²²⁶, שאם לא כן כבר בטלו המצוות והתורות והוא שאמר (דברים ל' טו'): "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע... וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים..." (פסוק יט'). שזהו שדרשו כאן מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים: בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו".

וכתוב עוד בספר 'צדקת הצדיק'²²⁷, פעמים שרואה בבירור שהשם יתברך מסייעו ומסכים עם מעשיו, עם כל זה אינו ראיה כי מעשיו ישרים באמת, ועל זה נאמר (ישעיה מח' יז'): "...מַדְרִיכֲךָ בְּדֶרֶךְ תֵּלֵךְ" ודרשו חז"ל (מכות י' ב') בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. [ואמר בדרך, דרצה לומר בספר משלי דרך התורה כמו שכתבתי לעיל (אות מ"ח), כי אין השם יתברך מסייע אלא כשהוא על פי דעתו הולך בדרך התורה ומה שלמדו מבלעם גם לפי דעתו של בלעם כפי סיטרא דיליה היה דרך זה ישר לו כפי מה שהוא, ומובן]. הלא תראה באליהו שאמרו ז"ל (סנהדרין קיג.) שהיה קשה לפניו יתברך עצירת הגשמים, ואף על פי כן אמר לו לאליהו (מלכים א- יז' ג'): "לֵךְ מִזֶּה וּפָנִיתָ לְּךָ קֵדְמָה וְנִסְתַּרְתָּ...". ועזרו (ה') להסתר מפני אחאב בדרך נס, ואילו היה אחאב מוצאו היה מכריחו לבטל, כמו שהיה אחר כך וכמו שעשה יהורם לאלישע.

²²⁸ועל זה נאמר (דברים ל' יב') "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא..." ואף על פי שעזרו לר' אליעזר בדרך נס להראות שהדין עמו לא סמכו על זה (בבא מציעא נט:) שחשבו (חכמים) שהוא מפני שרוצה (ר' אליעזר) לילך בדרך זה. ²²⁹וזו היתה גם כן תלונת בני ישראל (במדבר יז' ו') "וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לֵאמֹר אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה' ", אף על פי שראו הפלגת הנס באבדם, מכל מקום חשבו על זה כי לא בשמים הוא ואין לסמוך על זה שהדין עם משה ואהרן נגד קרח ועדתו, רק אתם רציתם לילך בדרך זה וזכותכם גדול ולכך המיתם וגו'.

רבי נתן מברסלב מוסיף (הלכות תענית ד- ח), שאותה בחינה של הנהגה קיימת גם כאשר אדם מחפש עצה אצל הצדיק, "וכמו ששואלים את הצדיק כן הוא משיב, ומזה באים כל העצות המקולקלות, שנדמה לו שמאת ה' הם או שהצדיק יעץ לו כך, ובאמת הכל ממנו בעצמו, כמו שכתוב (משלי יט' ג'): "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ"..."²³⁰.

"החשק (הרצון) יש לו כח לפעול אותו דבר שהוא משתוקק לו הרבה אפילו הוא רע, כעניין "בדרך שאדם רוצה לילך וכו' (מכות י' ב'), מצד הרצון שלו פועל, אפילו כל חמדת עולם הזה, אם לא יהיה דבר מעכב שבמשפט אין מגיע לו זה ומונעין ממנו מה', לולא זה על ידי החשק היה משיג כל מה שחושק. ולכך שלמה המלך ע"ה דבימיו סיהרא באשלמותא ולא היה שום מונע (מלכים א - ט' א') נאמר ככלות וגו' כל חשק שלמה וגו' שכל חשקו היה נשלם ומובא לו. והוא היה בתוקף החשק מכל הנבראים שעל זה חיבר שיר השירים וכפי תוקף התגברות כח החשק כך הוא משיג. כי החשק נקרא סוף מעשה שהוא מסיטרא דנוקבא ומצד החסרון הוא חושק למילוי והוא דבוק במחשבה תחילה וראשית מחשבת השם יתברך שממנו שורש כל ההשפעות. וכן מסיטרא דרע כאשר אין דבר מונעו" ('צדקת הצדיק' רמט').

בפנימיות העניין מוסיף הרב דסלר זצ"ל ('מכתב מאליהו' ג' 97): "ה' יתברך ברא את האדם כך שרצונו יוכל לפעול גדולות, שהרי "...בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט' ו'). וכמו שרצון ה' הוא הפועל ובורא את הכל [ידוע שכל "ויאמר" שבמעשה בראשית ביאורו, שכך רצה וכן נתהוה כפי רצונו, עיין שם רמב"ן], מעין כח זה נתן הבורא לאדם, שרצונו לבד יוכל לפעול הרבה. אף שאנו רואים שפעמים הרבה אין רצונו של אדם מתגשם, אין זאת אלא משום שרצונותיהם של אחרים מתנגדים לרצונו, אבל אילו כל בני אדם היו מאוחדים בשאיפה אחת, לא היה דבר עומד בפני רצונם. 

נמצא, שאילו היו מאוחדים כולם במטרה להשיג כל טוב עולם הזה בלי שום זיקה לרוחניות, לכאורה היו יכולים להשיג זאת, והיתה מתבטלת תכלית הבריאה - גילוי כבודו יתברך (גילוי חסדו יתברך, בבחינת הטוב והמיטיב). לכן גזר ה' יתברך שלעולם לא יוכלו כל בני אדם להתאגד למטרה רעה כמו שכתוב: "הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ" (בראשית יא' ז'). לא יוכל להיות שלום של קיימא בין האומות. ותמיד יהיה ריב בין הלאומים, מאחר וכל מגמתם ושאיפתם היא למטרות גשמיות פחותות (רצון לקבל לעצמם). רק בביאת משיח צדקנו, כשיתגלה כבודו יתברך, ויכירו כל הגויים את מטרת הבריאה ותכליתה, ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצון ה' בלבב שלם, רק אז יהיה שלום בעולם. כן איתא בתרגום (ישעיה סב' א') "עד דאעבד פורקן לציון, לא אניח לעממיא, ועד דאייתי נחמא לירושלם, לא אשקוט למלכותא..." עכ"ל.

התברר, כי עצם רצונו וחשקו של האדם יוצר מציאות וזהו עומק דברי חז"ל באומרם "בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו.

אמנם, אחר כל הדברים הללו אנו עומדים תמהים ומשתוממים, כיצד יהיה ניתן להימנע מללכת שולל אחר רצונותינו, שאפשר שאינם תואמים עם רצון ה'?

מגלה לנו הרב דסלר זצ"ל: "וזה מחסדי הבורא ברוך הוא, שלא נתן רשות ליצר לכסות את האמת לגמרי, אלא כל אדם יוכל להבחין בליבו באיזה דרך הוא האמת לאמיתו, וכמו שהוא בגלות הגוף, שנאמר (ויקרא כו' מד'): "...לֹא מְאַסְתִּים וְלֹֽא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם..." כן הוא בגלות הנפש, שאין הכרת האמת כלה לגמרי בתוך גלותו של הסטרא אחרא... ודבר נפלא יש בזה, לראות עד כמה כוחו של 'מבט האמת' מגיע וכמה האדם אחראי אפילו בעד טעות דקה מן הדקה, מכיון שיכול לבררה על פי 'מבט האמת'... ותנחומין גדולים בדבר זה לאדם, כי עליו רק להתחזק הרבה ולהתרכז על האמת ולידבק בו, כי אז לא יוכל עוד היצר הרע להטעותו בשום פנים"(מכתב מאליהו א' 60-63).

על פי זה לא נשאר לנו, אלא להתפלל מעומק הלב, כי מלמד אותנו דוד המלך ע"ה: "קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" (קמה' יח'). 

226 מלבד המונהגים בדרך נס, בבחינת "... רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר" (שמואל א - ב' ט'). ועיין עוד בדברי הרמב"ן בפירושו לספר איוב (לו' ז').

227  ר' צדוק הכהן מלובלין - אות סד'. 

228 שנחלקו ר' אליעזר וחכמים בסוגית "תנור של עכנאי".

229 במחלוקת קרח ועדתו.

230 נמצא, כשאדם הולך לצדיק לשאול דרך מוצא ממצוקתו, ורצונו נוטה בחוזקה לצד אחד, אפשר שהצדיק יורה לו דרך על פי רצונו. 

על פי העבודה, ודאי שאדם צריך מאוד להשתדל להסיר כל פניה שאינה על פי רצון ה', אמנם נראה שאין ליפול ביאוש כאשר לאחר ההתבוננות מצאנו, שבתוך הבקשה רצוננו האנוכי היה מאוד מרכזי, שהרי מובא גמרא, שלפעמים, למרות שאנו שואלים שלא כהוגן ה' יתברך עונה כהוגן כמו ב"אליעזר עבד אברהם - דכתיב והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך וגו', יכול אפילו חיגרת אפילו סומא - השיבו כהוגן, ונזדמנה לו רבקה" (מסתבר ש"כהוגן" כולל, לא רק דיוק בלשון אלא גם ברצון) (תענית דף ד.). 

חז"ל הקדושים וחכמי הדורות גילו לנו סודות רבים ביסודות האמונה ובהנהגת ה' את עולמו, אשר בעזרתם נוכל להתחזק במדרגת 'הכל לטובה' ובאמונה התמימה שכל המאורעות העוברים עלינו מדוקדקים מאִתו יתברך בחשבון מדהים לתיקוננו השלם, למרות ההעלם שבעולם הזה.

אך היסוד הגדול מכולם, לעניות דעתי, הוא גילוי 'תורת גלגול הנשמות' המובא באריכות בתורת הקבלה, ובעומדים על סודו.

נושא 'גלגול הנשמות' עמוק מי ימצאנו, והחכמה ארוכה מארץ מדה ורחבה מיני ים, אך לצאת בלי כלום אי אפשר, לכן ראיתי לנכון ללקט מעט מהמקורות לצורך העניין.  

"והנראה בזה, דהנה אם אדם הראשון לא היה פוגם - לא היה נטרד מגן - עדן והיה מוליד בנים בגן - עדן מסטרא דקדושה לבד, ולא היה שום תערובת רע וטוב, והיה הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו בתחתונים כמו שהיה כוונת הבריאה. אך, על ידי חטא אדם הראשון - נתערב רע בטוב, ונפלו ניצוצי נשמות לבין הקליפות. והנשמות שבאים לעולם - צריכים לתקן מה שחסר להם, עד שורש אדם הראשון; ואם לא תיקנו בפעם ראשון - מוכרחים הן לבוא עוד בגלגול. וכן מצינו כמה נשמות שנתגלגלו, כגון הבל - במשה, וקין - ביתרו. והנה, הצדיק כשבא לעולם, יתבונן בעצמו על מה שבא לעולם ומה שצריך לתקן, והוא משים בטחונו בהקב"ה ואינו רודף אחר טרדות הזמן, ומשים כל מגמת נפשו לתקן מה שצריך; וצדיק כזה - שוב אינו בא בגלגול עוד. אבל בעוונותינו הרבים, רובא דרובא שוכחים על מה הן באים לעולם, ומשימים פניהם אל הכסף והזהב, ורודפים אחר הממון יוֹם וְלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ לקבץ הון, לכן מוכרחים הן לשוב לעולם הזה בגלגול עוד אולי יתקן מה שעיוות" (מאור ושמש דברים רמזי שבת חול המועד של סוכות).

"דהנה איתא בספרי האר"י הקדוש על זה הגמרא (יבמות סב א) אין בן דוד בא עד שֶׁיִּכְלוּ כל הנשמות שבגוף; איתא שָׁם, שעדיין לא יצאו כל הנשמות מהחדר הנ"ל, כי כל הנשמות שהם בזה העולם הם כולם נשמות בסוד הגלגול, שצריכים כל הנשמות לתקן מה שפגמו בגלגולים שעברו; ויש נשמות הרבה שנתגלגלו פעמים הרבה עד אין שיעור, כי אם חיסר אפילו מצוה דרבנן - צריך להתגלגל עבורו לתקן, נמצא אותו נשמה שבא בסוד הגלגול - זה הנשמה בכל פעם בעת הסתלקות מזה העולם טועמת טעם מיתה; וכשנבראת פעם אחרת לתקן מה שפגמה בגלגול הקודם, ונקצב לה כמה שנים להיות בזה העולם עד שתתקן מה שצריכה לתקן בזה הגלגול, ובעת שתיקנה הצריך לה מסתלקת מזה העולם וטועמת טעם מיתה; וכן בכל עת שתבוא לזה העולם - כל פעם ופעם טועמת טעם מיתה, ועד עתה לא נבררו כל הנשמות לתקנם מכל וכל. ויש נשמות שתקנו כל צרכם בזה העולם עד שורשם למעלה, וזאת הנשמה אינה צריכה שוב לבוא בזה העולם בסוד הגלגול, ואינם טועמים טעם מיתה עוד, רק יכולה לבוא בזה העולם בסוד העיבור באיזה צדיק, לסיוע לעבודת השם ולגלות לו סודי התורה, וזה גם כן נחת רוח לנשמה בגן עדן - שמסייע לעבוד ה' בזה העולם, אבל זאת הנשמה שבאה בזה העולם בסוד העיבור - אינה טועמת שוב טעם מיתה, כי יכולה ללכת מזה הצדיק בכל עת שתרצה, ובפרט כשתקנה מה שהיה צריך לצדיק הזה - אזי הולכת מאתו, אפילו כשהצדיק עדיין בחיים חיותו" (מאור ושמש ויקרא פרשת אחרי מות).

"דע כי אעפ"י שתמצא כתוב במקומות רבים כי פלוני נתגלגל בפלוני ואח"כ בפלוני וכו', אל תטעה לומר כי הנשמה הראשונה עצמה היא המתגלגלת תמיד, אבל הענין הוא כי הנה כמה שרשים נתחלקו נשמות בני אדם, ובשורש אחד מהם יש כמה ניצוצות נשמות, ובכל גלגול וגלגול נתקנים קצת ניצוצות מהם ואותם ניצוצות שלא נתקנו חוזרות להתגלגל להתקן, ואותם שכבר נתקנו אינם מתגלגלים, אבל עולים ועומדים במדרגה הראויה להם" (המהרח"ו בשער הגלגולים הקדמה י"ד).

מביא הרמ"ק בספרו 'שיעור קומה': "וכן יתגלגל לפעמים להביא לעולם נפש שהרג, וכמו שהוציאו מן העולם, כך הוא מביאו לעולם, או להביא אביו לעולם, כמו שהביאו יביאהו, וכיוצא בזה לשלם לחבירו ממון שגזלו וייתן לו נכסיו, או ליתן לו כל נכסיו לבן בין הבנים, או יטיב לאדם זר בחשק נפשו בטובה ההיא, ואינו יודע בזה, רק יודע כל נסתרות, שהוא מגלגל את העניין, או משיא את בתו לו, או מקנה לו נכסיו וכיוצא בזה במשפטי ה' והנהגתו הסתומה והדלת ננעלת מבני אדם..."ע"כ .

ועוד מובא בספר 'שיעור קומה': "למשל אשה שהיא עוברה (מעוברת) ומפלת ח"ו, הוא ע"י שזה הוולד הנוצר נגזר עליו בבית דין של מעלה מסיבת חטאיו של גלגול קודם, אם סקילה נופלת עמו על אבן או עץ ומפלת, ואם שרפה ח"ו אז נכווית באיזה דבר ומפלת, וככה ע"י הפחד או שאר סיבות. וגם אביו ואמו חייבים מעין זה הדבר, לכן מזוגן הקב"ה ביחד, וזה "...מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו" (תהלים יט') כי סובלים בשותפות זה העונש ח"ו, לכן נסתובב שאמו של זה הוולד דייקא מתעברת בזה העובר.

בדרך כלל סוגיות מעין סוגית 'הידיעה והבחירה', מאוד מורכבות ומרתיעות גדולים וטובים, ובצדק. במאמר זה איננו באים להציע ישובים לסתירות במחשבה שהם מולידות, אלא להציע איך לחיות איתם בשלום. כלומר אם חז"ל הקדושים, למרות הסתירה, בחרו לגלות לנו את עניין 'הידיעה', ודאי שהיא נצרכת לעבודת ה'. לכן ננסה לתת קוים כלליים בנושא, בבחינת 'דרך המלך'.

המשנה בפרקי אבות (ג' טז') אומרת: "הכל צפוי והרשות נתונה".

חז"ל במשנה זו קיפלו בקצרה את כל נושא 'הידיעה והבחירה' וגילו לנו אמיתה בסוד הבריאה.

מבאר הרמב"ם²³¹: "זה המאמר כולל עניינים גדולים מאוד... כל מה שבעולם ידוע אצלו יתעלה והוא משיגו, והוא אומרו: "הכל צפוי". אחר כך אמר: ולא תחשוב שבהיותו יתעלה יודע הפעולות, יתחייב ההכרח, ושיהיה האדם כפוי על פעולה מן הפעולות. אין הדבר כן, אלא כל אדם בוחר במה שיעשהו, והוא אומרו: "והרשות נתונה", רצונו לומר: רשות כל אדם נתונה לו, כמו שבארנו בפרק השמיני".

מוסיף הרמב"ם לבאר²³²: "שמא תאמר והלא הקב"ה יודע כל מה שיהיה (הכל צפוי), וקודם שיהיה ידע שזה יהיה צדיק או רשע או לא ידע. אם ידע שהוא יהיה צדיק, אי אפשר שלא יהיה צדיק, ואם תאמר שידע שיהיה צדיק, ואפשר שיהיה רשע, הרי לא ידע הדבר על בוריו²³³ (וכי יש חסרון בבורא יתברך, ח"ו?! ועוד, הרי ידיעת הבורא היא מציאות בעצם ולא כידיעת בשר ודם). דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה, אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר. כבר בארנו בפ' שני מהלכות יסודי התורה שהקב"ה אינו יודע מדעה שהיא חוץ ממנו כבני אדם שהם ודעתם שניים. אלא הוא יתעלה שמו ודעתו אחד ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמיתת הבורא שנאמר (שמות לג' כ'): "...כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" כך אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא. הוא שהנביא אמר (ישעיה נה' ח'): " כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם ה' ". וכיון שכן הוא, אין בנו כח לידע היאך ידע הקב"ה כל הברואים והמעשים (אלא חייבים אנו להאמין) אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם ואין הקב"ה מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך (הרשות נתונה). ולא מפני קבלת הדת בלבד נודע דבר זה אלא בראיות ברורות מדברי החכמה. ומפני זה נאמר בנבואה שדנין את האדם על מעשיו כפי מעשיו אם טוב ואם רע וזה הוא העיקר שכל דברי הנבואה תלויין בו" עכ"ל.

נמצנו למדים ע"פ הרמב"ם: 

מושכל ראשון - "הכל צפוי", כלומר כל המציאות בעבר, בהווה ובעתיד ידועה ונקבעה מראש, בבחינת 'סוף מעשה במחשבה תחילה'²³⁴.

מושכל שני - "הרשות נתונה", כלומר יש בחירה לאדם לבחור בין טוב לרע ובכחו ובבחירתו ליצור מציאות, שנאמר (דברים ל' יט'):

"הַעִידתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ".

ע"פ השכל האנושי שתי העובדות הללו סותרות זו את זו²³⁵, שהרי אם העבר, ההווה והעתיד נקבעו מראש על כל פרטי פרטיהם ללא אפשרות לשינוי²³⁶ כיצד עדיין נשארה בחירה?

לפיכך היסוד הראשון והעיקרי בסוגית 'ידיעה ובחירה' לעניין עבודת ה' היא האמונה, דהיינו להאמין לדברי חז"ל באמונה תמימה ש'הכל צפוי' וגם להאמין ש'הרשות נתונה', וחסרון הבנתנו והשגתנו אינו גורע ומחסר כלל וכלל מאותה אמת²³⁷. ויותר מזה אומר הרב דסלר זצ"ל²³⁸ שערבוב התחומים הוא שורש התמיהות שאנו נתקלים בהן במחשבתנו ומקור הבעיות שלכאורה פתרונן רחוק מהשגתנו, אולם היצר הרע מתאמץ להחליף לנו את הגדרים, דהיינו לעורר בנו קושיות מהסתירות השונות למען הגביר בנו את ההסתר משני הצדדים.

לכן חשוב לנו לדעת שעיקר עבודתנו מצטמצמת בהשגות שבתוך הבריאה והבחירה, דהיינו בַבחינה של 'הרשות נתונה', שהוא הגילוי הנכון לפי מדרגתנו, ומאידך הבחינה של 'הכל צפוי', שהוא ניצוץ מהעולם העליון, תכליתו לברר לנו את הגבלותינו וקטנותנו ולהצילנו מהגשמת הבורא ח"ו²³⁹, ואין כל סתירה בין שני אופני ההשגה, שתיהן נצרכות במקומן ומתאחדות בתכליתן.

עוד בעניין 'העבודה', כותב הרב דסלר זצ"ל ב'קונטרס הבחירה' ('מכתב מאליהו' א' 113): "כל אדם יש לו בחירה, היינו בנקודת פגישת האמת שלו עם האמת המדומה - תולדת השקר. אבל רוב מעשיו הם במקום שאין האמת והשקר נפגשים שם כלל. כי יש הרבה מן האמת שהאדם מחונך לעשותו, ולא יעלה על דעתו כלל לעשות ההיפך, וכן הרבה אשר יעשה מן הרע והשקר, שלא יבחין כלל שאין ראוי לעשותו. אין הבחירה שייכת אלא בנקודה שבין צבאו של היצר הטוב לצבאו של היצר הרע... (באופן שיש ניגוד רצונות) אמנם נקודה זו של בחירה אינה עומדת תמיד על מצב אחד, כי בבחירות הטובות האדם עולה למעלה, היינו שהמקומות שהיו מערכת המלחמה מקודם, נכנסים לרשות היצר הטוב. ואז המעשים הטובים שיוסיף לעשות בהם יהיה בלי שום מלחמה ובחירה כלל, וזהו 'מצוה גוררת מצוה'.

וכן להיפך - הבחירות הרעות מגרשות היצר הטוב ממקומו, וכשיוסיף לעשות מן הרע ההוא יעשנו בלי בחירה, כי אין עוד אחיזה ליצר הטוב במקום ההוא. וזהו שאמרו חז"ל (אבות ד' ב') 'עבירה גוררת עבירה', וכן 'כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה, הותרה לו' (יומא פו:)".

נמצא, שנקודת הבחירה מותאמת אישית ומשתנה מאדם לאדם בהתייחס לבחירותיו, ואפילו באדם אחד היא מותאמת למדרגת אמונתו ובטחונו בה' יתברך, למשל, ההבדל בין אדם הנזהר מלהיכשל בלשון הרע לבין אדם שאינו נזהר, הוא במדרגת האמונה ויראת השמים שלו, וככל שיתחזק בתורה ויראת שמים נקודת בחירתו תשתנה למקום גבוה יותר, וכך גם בכל המצוות.

וכן למשל בעניין הכעס, ככל שמדרגת האמונה של האדם יותר מוחשית בהכרה שהכל מה' ולטובה, כך נקודת הבחירה תעלה לגבול ולנסיון דק וזך יותר ויוכל האדם להבחין בשעת נסיון שאין לו עסק עם אדם כזה או אחר, אלא רק עם מסובב הסיבות, שתכליתו אחת, להיטיב לנבראיו²⁴⁰.

נמצא, כשאדם מתעלה ע"י תורה ומצוות למדרגה מוחשית, ב'השבה אל הלב', של 'אין עוד מלבדו' הוא מבין שההשתדלות של אתמול, היום מיותרת, ומה שייחס אתמול לכחו, בעצם היה כח ה' שפעל ועשה, וכך מתעלה ועולה בסולם האמונה ובטחון עד שמגיע למדרגת אמונה כל כך גבוהה שנקודת הבחירה נותרה ברצון בלבד - לרצות לעשות את הטוב והישר בעיני ה', ומלבד זאת, הכל בידי ה' יתברך.

אם כי, יש מדרגה גבוהה יותר של השגה ובהירות הדעת שבה לכאורה מתבטלת הבחירה כמובא ב'ליקוטי מוהר"ן' וכך לשונו²⁴¹: "...ודע, שזה עיקר כח הבחירה, כל זמן שהשכל אין כל כך גדול להבין הידיעה והבחירה, אזי כח הבחירה על מקומו, כי יש בידו כח לבחור החיים או היפוכו, אבל כשיכנס (אור) המקיף הזה לפנים, ואז יתגדל השכל האנושי ויתגלה לאנושי 'הידיעה והבחירה', אז יתבטל הבחירה, כי אז על ידי גידולו של השכל יצא מגדר האנושי ויעלה לגדר מלאך, ואז יתבטל הבחירה; וזה זה עיקר כח הבחירה, זה שאין יודע השכל של 'הידיעה והבחירה'. וזה שאמרו חכמינו ז"ל (ברכות י"ז), שלעתיד צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם - 'על ראשיהם' הוצרך לומר, כי לעתיד יתבטל הבחירה...".

כעין זה אומר הרב דסלר זצ"ל ('מכתב מאליהו' ב' 123), במעמד הר סיני ה' יתברך פתח לעם ישראל את כל הרקיעים וראו 'שאין עוד מלבדו', כלומר ראו בבהירות נפלאה שה' הוא בעל הכוחות כולם, עשה, עושה ויעשה את כל המעשים, עד שניטלה בחירתם כי היו כמוכרחים מצד השגת שכלם לקבל את התורה, וזה הפשט במה שאמרו חז"ל: 'כפה עליהם הר כגיגית" (שבת פח:). כמו שלא שייך לומר שיש בחירה ושכר לאדם שפוי שהתגבר לא להכניס ידו ללהבות אש.

נמצא, שמכח ה'בחירה' אפשר להגיע למדרגה ש'אין בחירה' - סוד 'הידיעה והבחירה', האמונה והדבקות השלמה.

231 משנה מסכת אבות פרק ג משנה טו'.

232 בהלכות תשובה פרק ה' הלכה ה'.

233 הגמרא אומרת (נדה טז:): "דדריש ר' חנינא בר פפא: אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו, ונוטל טיפה ומעמידה לפני הקדוש ברוך הוא, ואומר לפניו: רבש"ע, טיפה זו מה תהא עליה? גבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני? ואילו רשע או צדיק - לא קאמר, כדר' חנינא; דא"ר חנינא: הכל בידי שמים - חוץ מיראת שמים, שנאמר (דברים י') ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה..." ע"כ. נראה שהרמב"ם בחר בדוקא לתת דוגמא מצדיק ורשע לבאר את עניין 'הכל צפוי', כדי להורות שבאמת לאמיתה אין סתירה מגמרא זו וצריך להאמין ששניהם אמת, שגם 'הכל צפוי' וגם 'הרשות נתונה'. לקמן נבאר יותר.

234 כן ברמב"ן בראשית פרק א' ג': "ויאמר אלוקים יהי אור - מלת "אמירה" בכאן להורות על החפץ, כדרך מה תאמר נפשך ואעשה לך (ש"א כ' ד') ...כי כן הוא הרצון לפניו, או הוא כגון מחשבה...".

וכן בבעל 'הסולם' זצ"ל: "ונודע, שמחשבתו יתברך, נגמרת ופועלת תיכף, שלא אדם הוא, להיות מחויב לכלי מעשה, אלא המחשבה לבדה, גומרת כל הפעולה תיכף ומיד" ('הסתכלות פנימית' א של בעל 'הסולם' זצ"ל).

235 עיין במרכבת המשנה לר"י אלאשקר על אבות פרק ג' משנה טו'.

236 עיין בדברי הרמב"ם לעיל.

237 עיין בתוספות יום טוב (מסכת אבות פרק ג' משנה טו') בביאורו את דברי הרמב"ם, לא רק שמצוה להאמין "ששניהם אמִתיים", אלא גם אסור לחקור בזה כמו שאמרו חז"ל במשנה במסכת (חגיגה ב' א'): "כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם, מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם".

238 עיין ב'מכתב מאליהו' ג' מעמ' 255 בהרחבה.

239 עיין לעיל בנושא 'אין עוד מלבדו'.

240 עיין לעייל בנושא 'חזית המלחמה' בסופו.

241 סימן כא' - עתיקא טמיר וסתים.