הדאגה

"ההוא תלמידא דהוה קא אזיל (הלך) בתריה (אחרי) דרבי ישמעאל ברבי יוסי בשוקא דציון חזייה דקא מפחיד (ראה אותו מפחד) אמר ליה חטאה את (אמר לו חוטא אתה) דכתיב (ישעיה לג' יד'): "פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים...", אמר ליה (השיב לו) והכתיב (משלי כח' יד'): "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד...", אמר ליה ההוא בדברי תורה כתיב" (זה נאמר בדברי תורה).

מפרש רש"י: "אשרי אדם מפחד תמיד, שמא תשתכח ממנו (התורה) שמתוך כך הוא מחזיר לשְנותם תמיד" (ברכות ס.).

פחד ודאגה בענייני העולם הזה טעות הם, דאגה מפסידה את ההווה מבלי להביא תועלת בעתיד, האמת היא שאין ממה לפחד כי כל מה שה' עושה, לטובה הוא עושה, ומה שרואים שיש גם בעלי אמונה המפחדים ודואגים על מקרי הזמן, זה מחמת שב'תת ההכרה' מפחד מעבירות שבידו. 

הצדיק מרגיש תמיד את אחריותו הגדולה בכל ענייני תורה ועבודת ה', ונזהר במיוחד שלא יתחלל שם שמים על ידו ח"ו, כמו שכתוב בתורה, שנתיירא יעקב מאוד במפגשו עם עֵשָׂו שמא יגרום החטא וימות, והאחריות תהיה מוטלת עליו עבור ביטול התכלית שממנו יצאו כלל ישראל, משיח וכו'. היראה והדאגה של הצדיקים, היא אינה ממקרי העולם הזה, אלא יראת שמים טהורה.

ותדע, שיש "גבורים" למינהם שלפעמים עושים דברים מאוד מסוכנים ונראה שאינם מפחדים ודואגים משום דבר, אמנם אפשר שמרוב עבירות וטמטום הלב לא ירגישו כלל פחד מטומאה. 

סיבה נוספת להיות האדם דאגן היא אותה הכרה שאין לו שום בטחון שישיג את העניינים החיצוניים שהוא שואף אליהם. שאיפה זו - השאיפה ל'נטילה', הגשמתה תמיד תלויה באחרים ובנסיבות. אין בטחון אלא כששואף לעניינים פנימיים רוחניים אמִתיים כי בזה אינו תלוי באחרים כלל. על כן כאשר הוא שואף לקניינים גשמים ירגיש בפנים לבבו שלהבל ישאף, ואינו בידו.

רפואת הדאגה: התחזקות בענייני אמונה ובטחון, כי יודע המאמין שה' יתברך, עשה עושה ויעשה את כל המעשים, והוא הנותן לו כל הנדרש לעבודתו הרוחנית לפי חלקו ותיקונו השלם ('מכתב מאליהו' ה' 90).