הכרת הטוב

הרב דסלר זצ"ל בכל ספריו נותן חשיבות מיוחדת בתוך נושא עבודת 'הנתינה' למדת 'הכרת הטוב' שתוכנה הפנימי "נתינה", הואיל וכך, 'הכרת הטוב' היא אבן הפינה וכלל גדול בכל המדרגות בעבודת ה', אשר מגיעה עד מדרגת הדבקות בה' יתברך, בזה ובבא, על פי היסודות שלמדנו שההתדמות ו'השוואת הצורה' היא עצם הדבקות.

הרב דסלר זצ"ל ('מכתב מאליהו' ה' 81 82) מייסד את לימודו על דברי המהר"ל בהקדמה ל'תפארת ישראל' שגילה לנו עניין עמוק זה, סוד הכרת הטוב, שאפילו מהמלאכים נסתר שהכרת הטוב לה' יתברך היא דביקות עילאית, וזאת ע"פ הגמרא בנדרים (דף פ.): "על מה אבדה הארץ... (לאחר חורבן בית המקדש), דבר זה נשאל לחכמים, לנביאים, למלאכי השרת ולא פירשוהו (לא ידעו את הסיבה לחורבן), עד שה' יתברך פירשו: על שלא בירכו בתורה תחילה".

וכך לשונו של המהר"ל בתוספת ביאור של הרב דסלר זצ"ל: "ודבר זה מן התימה, שיהיה חורבן הארץ בשביל שלא ברכו בתורה תחילה, ולא בשביל עכו"ם, גילוי עריות ושפיכות דמים שהיו בבית ראשון. אמנם באור זה... אם היו מברכים על התורה, לומר, ברוך נותן תורה לישראל (הכרת הטוב, נתינה המולידה אהבה), והיתה אהבה אל ה' יתברך במה שנתן תורה לישראל... היה ה' יתברך נותן בלב לשמור לעשות ולקיים... אבל מפני שלא ברכו... שלא היו דבקים בו יתברך באהבה... דבר זה גרם שאבדה הארץ.

נמצא, ש'הכרת הטוב' על חסדי ה' יתברך עמנו היא, כביכול 'נתינה' לו יתברך, וכמו כל 'נתינה' אמִתית, גם נתינה זו מולידה אהבה ודבקות והורדת השפעות בסוד 'השוואת הצורה'.

יסוד זה גם רמוז בדברי רש"י הקדוש בפרשת כי תבוא (כט' ג') וכך לשונו: "וְלא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה". מפרש רש"י: "להכיר את חסדי הקדוש ברוך הוא ולדבוק בו". היינו כנ"ל, 'הכרת הטוב' שהיא 'נתינה' המולידה אהבה ודבקות.

תדע, יש אפשרות בעבודת ה' להדבק בשורש המעשים הטובים - בה' יתברך עצמו, ואפילו אם יתרפה מהמעשים הטובים לשעה מסיבה כזו או אחרת, עצם הדבקות בהם אינה בטלה.

והעצה לכך היא, להשתדל להגיע לדבקות בשורש המעשים הטובים - בה' יתברך, ע"י התבוננות בחסדי ה' עלינו תמיד במטרה להגיע ל'הכרת הטוב' אמִתית, וכיון שהוא דבק בהקב"ה ב'הכרת הטוב' על זה שנתן לו את אותה מצוה, נמצא שהוא, כביכול 'נותן' להקב"ה בשורש ההשפעה של העניין ההוא. והנה ע"י גדר 'מדה כנגד מדה', הדבק בשורש ההשפעה שוב לא תיפסק ההשפעה ההיא ממנו. גם אם ירד ממנה ח"ו אי אפשר שיאבד העניין ממנו לגמרי כי ה' יתברך יחזירנו לו וישיב לו השפעתו ('מכתב מאליהו' ה' 81).

חשוב לדעת, שאחד הדברים המעכבים מהנתינה לעשות את פעולתה, זה שאנו לפעמים דבקים באהבת העניין הפרטי שממנו באה לנו ההנאה ולא מכירים טובה לסיבת כל הסיבות הבורא יתברך.

למשל, אפילו במדרגת הצדיקים יש אדם שאוהב תורה, ללמוד וגם לעשות, אך אם אהבה זו באה מחביבותה של התורה עצמה, מחכמת התורה והפלפול בה, ולא מאהבת נותן התורה, דבר זה יכול לגרום לחכם לשכוח את ה' יתברך שבתורה, לפי ערכו ומדרגתו, ולשבח את עצמו וחכמתו שגרמו לו הנאה. 

במבט האמת, דבר זה מוגדר כ'נטילה' ו'פרוד', וסתירה לעבודה השלמה - עבודת 'הנתינה' והדבקות.

שמעתי מליצה יפה בעניין זה, אחד הרבנים שאל 'למדן' ותיק: "האם חשבת היום על ה'?" ענה לו ה'למדן', "היום לא הצלחתי להתפנות כלל, הייתי כל היום שקוע בלימוד...".

נוסף לכך, מדת 'הכרת הטוב' היא בכלל מצות 'והלכת בדרכיו', ההתדמות למדותיו יתברך.

ה' יתברך מכיר טובה לאדם עבור בחירתו הטובה כמאמר הכתוב "וְיָדַעְתָּ כִּי ה' אֱלוקיךָ הוּא הָאֱלוקים הָאֵל הַנֶּאֱמָן שׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאהֲבָיו וּלְשׁמְרֵי מִצְוֹתָיו לְאֶלֶף דּוֹר" (דברים ז' ט'). וכן "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו ב' ב').

כה גדלו חסדיו יתברך עמנו, עד אשר מכיר לנו טובה כאילו הטבנו עִמו במה שבחרנו בטוב, קל וחומר למי שמוסר נפשו לתורה ומצוות לכבודו יתברך ('מכתב מאליהו' ה' 80).

שורש 'הכרת הטוב' נובע מ'כח הנתינה' באדם, ושורש כפיות הטובה מ'כח הנטילה. וכשיעור כח הנתינה כך שיעור 'הכרת הטוב'.

האדם 'הנותן' ירגיש בליבו, כאשר יגיע אליו דבר מתנה מאת רעהו, את חובת התשלומים, או לכל הפחות להודות מקרב ליבו על המתנה שקיבל, שזהו גם ממדת ה'נתינה', בחינת פריעת חוב המבטל את הבושה הנובעת מה'קבלה לעצמו', לכן עבודת 'הנתינה' בפועל ונתינת דגש על מדת 'הכרת הטוב', בכחה להביא לתקון בחינת 'הנהמא דכיסופא', אשר תביא את האדם והעולם לתכליתו¹¹⁴.

אדם 'הנותן' יחפש בכל אשר יפנה להשפיע וליתן, ואם כבר קיבל 'לעצמו', לא יישאר 'חייב', היות וצער הבושה מ'הקבלה' נרגש ממש בגופו. לעומת זאת בקרב האדם 'הנוטל' השואף תדיר למשוך לתחומו מהבלי העולם הזה, בדר"כ תשכון הרגשה שהכל שלו ובשבילו והכל 'מגיע לו', לכן לעולם לא יהיה שלֵו ומסתפק, כי ציפיותיו לעולם לא יתממשו בשלמות¹¹⁵. והוא אשר נכנהו 'כפוי טובה', הנמצא תדיר בפרוד מהבורא יתברך, מחמת 'שינוי הצורה'.

כך אנו מבקשים בברכת המזון "...ואל תצריכנו ה' אלקינו לידי מתנות בשר ודם ולא לידי הלוואתם, אלא לידך המלאה והרחבה, העשירה והפתוחה (להתפרנס בכבוד). יהי רצון, שלא נבוש בעולם הזה, ולא נכלם לעולם הבא...".

אפשר, שע"י התבוננות אמִתית בזמן ה'קבלה לעצמנו' נזכה להבחין בהרגש הבושה ובעוצמתו וכך לדעת את 'מקומנו' בסולם 'הכרת הטוב' ו'הנתינה', וכן נבחין בהתקדמותנו הכללית בסולם 'השוואת הצורה' לבורא יתברך.

114 עיין לעיל בנושא 'התכלית' - הגדרה, וכן ב'הקדמה ומושגים'.

115 עיין עוד בנושא 'השאיפה לחומריות'.

הרב דסלר זצ"ל שואל שאלה מהותית על כל היסודות שלמדנו ב'קונטרס החסד', הרי למדנו שתכלית הבריאה להגיע ל'השוואת הצורה' ולדבקות בבורא יתברך ע"י קניין 'מדת הנתינה', כלומר מטרתנו להגיע למדרגה שכל אחד ואחד מישראל יהיה במדרגת 'משפיע' ו'נותן' מצד אחד, ומאידך לסלוד מכל ענייני 'הנטילה', אם כן כיצד יגיע העולם לתיקונו, לא יהיה מי שירצה לקבל, וממילא תתבטל 'התכלית'? 

מתרץ הרב דסלר זצ"ל: 'הכרת הטוב' היא בעצם 'נתינה' כנ"ל ובעולם המתוקן, כולם באמת יהיו 'נותנים', כי גם 'קבלתם' מזולתם תהיה מתוקנת 'בהכרת הטוב' אמִתית, כגמול השווה לקבלתם.

אמנם צריך להבין, נאמר ב'פרקי אבות' (ה' טז'): "כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם". 

ולענייננו 'הכרת הטוב' היא 'נתינה המולידה אהבה' הבאה כתוצאה מ'קבלה', אם כן לעולם 'הכרת הטוב' תהיה 'אהבה התלויה בדבר'?  

בפנימיות העניין יש דרך להגיע גם ע"י 'הכרת הטוב' למדרגת 'אהבה שאינה תלויה בדבר'. לדוגמא, צדיק שאינו רוצה לקבל כלל הנאה לעצמו, וכל מה שמתרצה 'לקבל הנאה' זה רק על מנת 'להכיר טובה' על אותה הנאה, דהיינו 'מקבל על מנת להשפיע', ואפשר שיעשה מעשה בפועל ויקח פרי טעים ועסיסי כדי לֶהֱנוֹת, וכל זה, רק כדי לברך את ה' יתברך ו'להכיר לו טובה' על אותה ההנאה, וזוהי ממדת ה'נתינה'.

מדרגה זו נקראת: 'מקבל על מנת להשפיע', פירוש 'מקבל' את ההנאה 'על מנת להשפיע' - להכיר טובה¹¹⁶.

במדרש רבה (בראשית לג' א') מובא מעשה, שיש בו קצת רמז לחברה  העתידית המתוקנת בנתינה, והנה תמצית המעשה:

אלכסנדר מוקדון באחד ממסעותיו הגיע אל מלך קציא אשר מאחרי הרי החושך, ושם ביקש לדעת כיצד הם דנים את דיניהם. ויהי היום ויבואו השניים לדין, האחד קנה מחבירו קרקע המיועדת לאשפה, ומצא בה מטמון, וטענתו בבית הדין היתה, שלא היה בדעתו לקנות את המטמון, והרי המטמון שייך למוכר. ומאידך טוען המוכר, שדעתו היתה למכור את הקרקע ותכולתה, והמטמון שייך לקונה. מלך קציא פסק, שבנו של בעל הקרקע וביתו של המוצא יתחתנו וייקחו את המטמון כנדוניה.

תמיהתו של אלכסנדר מוקדון מהמשפט היתה כל כך גדולה, עד שהיתה ניכרת על פניו. שאל אותו מלך קציא, ואיך אתה היית דן דין זה? ענה לו אלכסנדר מוקדון, אני הייתי הורג את שניהם ולוקח את המטמון לאוצר המלוכה.

כשבאו שני 'נותנים', וכל אחד אינו חפץ להיות 'מקבל', ויקריבו את משפטם לפני מלך 'הנותנים', הוא דן להם: "השתתפו", כי ככה היא מדת הנותנים, להשתתף 'בנתינה' ו'בקבלה' מתוקנת, וכך יהיה העולם שלם. ובלב מלך 'הנוטלים' היה משפט אחר, ויאמר לדון את 'הנותנים' הצדיקים דין מוות, כמחריבי עולם וכל ממונם יילקח למלכות.

כללו של דבר: 'הנוטלים' מרעים זה לזה, אך 'הנותנים' משלימים זה את זה, כי 'הנותן' יעשה גם את 'המקבל' ל'נותן' כי יגרום למקבל 'להכיר טובה' על קבלתו¹¹⁷ ('מכתב מאליהו' א' 48).

116 בנושא הבא 'מקבל על מנת להשפיע' יתבאר אופן נוסף. 

117 בבחינת "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" - משלי פרק כז' יט'. (עיין עוד לעייל בנושא 'אהבת איש ואישה').

למדנו בנושא 'משפיע ומקבל' ובנושא 'התפתחות הדרגתית' שתכלית הבריאה להגיע למדרגת 'מקבל על מנת להשפיע', דהיינו להגיע למדרגה הנעלה, אשר נוכל לקבל את תכלית ההטבה מבוראנו, רק על מנת לעשות לו נחת רוח, כי כל חפצו להיטיב לנבראיו הטבה שלמה ללא בושה ממתנת חינם (עיין שם). 

משל למה הדבר דומה? לאורח עני שהוזמן לסעודה אצל אחד הגבירים. באופן טבעי, התבייש האורח לאכול, למרות שהיה רעב. הבחין בכך הגביר והתחיל להפציר בו שיאכל, והוסיף והסביר לאורח בטוב טעם ודעת שזכות מצוות החסד והכנסת האורחים שלו תלויה בהסכמתו להנות מסעודתו, לאחר הפצרות רבות זכה האורח להבין ולהשתכנע שבעצם הוא אינו 'מקבל', אלא 'נותן' - נותן נחת רוח לגביר החפץ להיטיב. על כן התרצה האורח לאכול ולהנות מאותה סעודה, רק שהפעם כבר לא התבייש כלל, מאחר שעבר לצד המשפיע - ה'נותן' נחת רוח לגביר, ולא כ'מקבל' מתנת חינם.

"... אחרי אשר עיקר כוונת הבריאה היא להיטיב לברואיו, ואם כן יתכן, כי העבודה היותר חשובה ומקובלת, תהיה על מנת לקבל פרס, כי יעבוד על מנת שיטיב לו, שיגיע מזה נחת רוח לפניו יתברך שמו ('נתינה')... אם חסיד כזה יעבוד על מנת לקבל פרס, זו היא העבודה הגבוהה, העולה היא למעלה, כי זה הכוונה בברואיו לטוב להם" ('רוח חיים' על פרקי אבות' א' ג')¹¹⁸.

חשוב לדעת, שיש עניין גדול שאדם ידע את המדרגות העצומות שאליהם הוא צריך לשאוף, בבחינת "חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אברהם יצחק ויעקב" (תדא"ר כ"ה), שהגיעו לשלמות, אם כי במקביל לשאיפה לשלמות, אנו צריכים לדעת את מקומנו בסולם העלייה ואת המדרגה הבאה בעבודה.

הרב דסלר זצ"ל מזהיר בל נכשל בעבודה שאינה מתאימה למדרגתנו, בבחינת "וזר לא יקרב"¹¹⁹, כי רק האדם 'הקדוש' רואה את עצמו מוכרח לרדת לענייני העולם הזה כדי להשתמש בהם לעבודת הבורא ולהעלות את ניצוצות הקדושה לתקן את העולם הזה כרצון הבורא, אולם 'הטהור', למרות מדרגתו הגבוהה, עדיין לא הגיע למדרגה זו בה יוכל לעשות 'שלום' עם היצר הרע, אף שמצד האמת דרושה ההנאה לשלמות הברכה, אסור לו להתקרב אל ההנאה כדי להשתמש בה לעבודת הבורא (מחשש שלא יצליח להנות לשם שמים - 'שינוי צורה', מיתה רוחנית), ורק מי שהגיע למדרגה הרמה של 'הקדוש' - 'מקבל על מנת להשפיע', העושה יצר הרע לטוב יוכל לעשות כן.

אומר בעל התניא: "אך על מעלת צדיק גמור הוא שאמר רבי שמעון בר יוחאי: ראיתי בני עליה והם מועטים כו', שלכן נקראים בני עליה, שמהפכין הרע ומעלים אותו לקדושה, כדאיתא בזוהר בהקדמה, שכשרצה רבי חייא לעלות להיכל רבי שמעון בן יוחאי, שמע קלא נפיק (קול יצא) ואמר: מִי מִכֶּם שֶׁהוֹפְכִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְטוֹעֲמִים מַר לְמָתוֹק טֶרֶם בּוֹאָם לְכָאן וכו' (פרק י').

118 עיין שם עוד על מדרגת משה רבינו ע"ה.

119 'מכתב מאליהו' ג' 152-153. ועיין בהרחבה ב'מסילת ישרים' בביאור מדת הקדושה.

עיקר עניין מדת הענוה הוא לדעת, להאמין ולהפנים, שכל מה שיש לנו, וכל מה שהיה לנו, וכל מה שיהיה לנו לא מכוחנו והשתדלותנו הוא, אלא חסד ומתנת חינם, למרות שאנו מצווים על ההשתדלות¹²⁰. 

עבודתנו היא, להפנים שמצד האמת אין אנו ראויים לפי מעשנו וטהרת לבבנו לאלו הטובות וכן אילו היו נותנים את אותם כישרונות לאדם אחר מישראל ודאי שהיה מנצלם טוב יותר, וככל שנכיר יותר את חסרוננו ותלותנו בבורא יתברך, כך תגדל בנו מדת 'הכרת הטוב' ו'כח הנתינה', ובמקביל תגדל השגתנו בעוצם חסדו יתברך שהתעסק בשפלים כמונו, ושוב נכיר לה' טובה על כל החסדים שעשה, עושה, ויעשה עמנו, וכה חוזר חלילה. 

התברר שלנתינה ו'הכרת הטוב', יש קשר ישיר למדת הענוה - תכלית המדות¹²¹, היות וְהֶעָנָו האמִתי, למרות שהוא מודע למעלותיו, אינו תולה את הצלחותיו במעלותיו, בכוחו, כשרונו או בחדות שכלו אלא מאמין באמונה שלמה שכל מעלותיו ניתנו לו במתנה בחסדי ה' עִמו, ועל כן רגשי 'הכרת הטוב' והשמחה ממלאים כל רגע ורגע בחייו.

אם כך נטהר את מדותינו, מכוח האמונה נעלה ונתעלה בהשגת גדולת הבורא יתברך והכרת טובו עלינו עלייה תדירית לעד ולנצח נצחים, עד הדבקות השלמה ('מכתב מאליהו' א' 286)¹²².

והרי לנו מספר עצות מהספר הקדוש 'תומר דבורה' שיעזרו לנו להתרגל בעניין הענוה:

"האחד - הוא לכבד כל הנבראים כולם, אחר שיכיר מעלת הבורא אשר יצר האדם בחכמה, וכן כל הנבראים חכמת היוצר בהם, ויראה בעצמו שהרי הם נכבדים מאוד מאוד... ואִלו יבזה אותם חס ושלום נוגע בכבוד יוצרם...

השני - ירגיל עצמו להכניס אהבת בני אדם בלִבו, ואפילו הרשעים, כאילו היו אחיו ויותר מזה, עד שיקבע בלבו אהבת בני אדם כולם, ואפילו הרשעים יאהב אתם בלִבו, ויאמר, מי ייתן ויהיו אלו צדיקים שבִים בתשובה ויהיו כולם גדולים ורצויים למקום... ויכסה מומם ולא יסתכל בנִגעם אלא במדות הטובות אשר בהם... והרי בעיני ה' חשוב ממני, שהוא נגוע, מדוכא, עני, מיוסר ומנוקה מעון, ולמה אשנא מי שהקדוש ברוך הוא אוהב, ובזה יהיה לבבו פונה אל צד הטוב ומרגיל עצמו לחשב בכל מדות טובות שזכרנו".

120 עיין לקמן בנושא 'בזיעת אפיך...'. 

121 'תומר דבורה' לרמ"ק הקדוש.

122 עיין גם בנושא הבא.

להשלכות החיוביות של עבודת 'הנתינה' ו'הכרת הטוב' אין גבול וקץ, לא רק בעולם הזה, כי כל עצם כח הצמיחה בעולם הבא מתפתח ומתעצם מתוך הגרעין והזרע של 'הכרת הטוב' שזרענו בעולם הזה.

אומרת הגמרא (ברכות יז'): "...צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה...". 

ההנאה בעולם הבא מתוארת כהנאה המובדלת מהשגתנו - 'נהנים מזיו השכינה'. הרב דסלר זצ"ל מבאר שה'נהנים מזיו השכינה' זוהי הארה והנאה רוחנית המאירה לנשמת האדם כאשר יתגלו לכל אחד כפי הכנתו בקניין מדת 'הכרת הטוב', כל הגילויים המתגלים מהנהגת חסדו יתברך בבריאה, מששת ימי בראשית עד סוף כל הדורות, כספר תורה אשר בו כתובים כל מעשי הבחירה והמאורעות של כל המון בריותיו, ואז יושג שהיו כולם חסד עצום ונורא בדקדוק מופלא לתכלית שכולה להיטיב לנבראיו.

"וימי הודאה זה בחינת שעשוע עולם הבא, כי זה עיקר שעשוע עולם הבא להודות ולהלל לשמו הגדול יתברך ולהכיר אותו יתברך שעל ידי זה סמוכים וקרובים אליו יתברך (הכרת הטוב= נתינה=השוואת הצורה= דבקות) כי כל מה שיודעין ומכירין אותו יתברך ביותר סמוכים אליו ביותר כי שאר כל הדברים יתבטלו לעתיד כולם בבחינת: 'כל הקרבנות בטלין, חוץ מקרבן תודה' (מדרש רבה, צו פרשה ט', אמור פרשה כז', עיין שם) שלא ישאר לעתיד, רק בחינת תודה והודאה להודות ולהלל ולדעת אותו יתברך כמו שכתוב (ישעיה יא' ט'): "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים", שזה כל שעשוע עולם הבא (הדבקות בו יתברך)" (ליקוטי מוהר"ן תנינא ב').

האדם שעבד בעולם הזה לקנות את 'כח הנתינה' בכלל ו'הכרת הטוב' בפרט, יֵדע להרגיש 'הכרת הטוב' גם בעולם הבא, וע"י כך יזכה לראות בעצם תשלום שכרו בעולם הבא (בסוד 'השוואת הצורה' 'נהנים מזיו השכינה') גילוי עצום של חסדו יתברך, המצמיח התפתחות וגילויים חדשים של חסדו יתברך עמו ועם כלל הבריאה כולה, וכך תמשיך ותתגלה מדת 'הכרת הטוב' שקנה בעולם הזה גם על הגילויים החדשים, להכיר במדה גדולה יותר את טובו וחסדו יתברך, וחוזר חלילה עד 'אין סוף', עד 'השוואת הצורה' והדבקות השלמה בין הבורא - המשפיע ו'נותן' תענוג נצחי, ובין הנברא - ה'נותן' 'הכרת הטוב'. וזהו שהנביא אומר: "כּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ וְאִם אֶת מִשְׁמַרְתִּי תִשְׁמר וְגַם אַתָּה תָּדִין אֶת בֵּיתִי וְגַם תִּשְׁמר אֶת חֲצֵרָי וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעמְדִים הָאֵלֶּה" (זכריה ג' ז').

ה'מהלכים' אלו הצדיקים שזרעו בדמעה את מדת הנתינה - 'הכרת הטוב' בעולם הזה, ההולכים מחיל אל חיל בעולם הבא לתענוג הנצחי הגודל והולך עד אין סוף.

ו'העומדים' אלו המלאכים שאין שינוי במצבם, מחמת שאינם שייכים כלל בעבודה, בבחירה ובשכר.

לא ליחידי סגולה הדברים אמורים, אלא לכלל הנבראים שבידם לרצות, לשאוף ולפתח את 'כח הנתינה', כדי שתהיה תכלית לבריאה עבורנו, ובזה יהיה לנו חלק בקיום תכלית כל הבריאה והשלמת רצון בוראנו יתברך ('מכתב מאליהו' א' 145).

ע"פ הנ"ל מובן מדוע חז"ל ראו ב'נתינה' 'והכרת הטוב' דבר יסודי ועיקרי מאוד, ורבו הדקדוקים בהנהגות המחנכות ל'הכרת הטוב', עד אשר הגיעו אפילו ל'הכרת הטוב' לדומם, לא מהסיבה שהדומם מרגיש וצריך, אלא מהסיבה שאנו זקוקים תיקון לנפשנו ולהתדמות לבוראנו.

כתוב בתורה הקדושה (דברים כג' ח'): "לא תְתַעֵב אֲדוֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא לא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ".

מפסוק זה למדו חז"ל (בבא-קמא צב:): "בור ששתית ממנו מים, אל תזרוק בו אבן". רש"י מפרש - "כלומר, דבר הנצרך לך פעם אחת, שוב לא תבזהו".

חובת 'הכרת הטוב' והסלידה מכפיות טובה היא כ'תריס' וחוצץ בפני השחתת המידות.

ומוסיף 'ענף יוסף' (ע"פ הרמב"ם) דוגמא לכך, שהמוצא דבר אחד טוב בספר, עליו להתייחס אל הספר בהכרת הטוב, ולא ללעוג עליו. ובספר 'בן יהוידע' מבאר, שאפשר ללמוד מ"הבור" לפה שלנו. הפה משמש אותנו גם לדברים שבקדושה, לכן צריך להיזהר שלא לזרוק לתוכו דברים המטמאים, כדיבורים אסורים ומאכלות אסורות, כדי שלא נהיה כפויי טובה.

יסוד זה מובא להלכה בשו"ע (או"ח קפ' ב'): 'אין מעבירים על האוכלים'. המוצא מאכלים בדרך המונחים בביזיון, חייב להגביהם, ולא להיות כפוי טובה.

על 'מכת דם' במצרים אמרו חז"ל שהמכה היתה צריכה להינתן ע"י משה רבנו, אך ה' ציווה למשה שיאמר לאהרן להכות את היאור, והסיבה לכך היא, היות ובזמן שהיתה הגזרה של "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ", משה הוחבא בתיבה ביאור ובתיה בת פרעה הבחינה בו והצילה אותו.

נמצא שהיאור היה בצורה מסוימת 'שותף' להצלת משה, ומזו הסיבה ה' יתברך לא רצה שהיאור ילקה על ידו במכת דם ובמכת צפרדעים (רש"י שמות ז' יט').

ומזה עלינו ללמוד על גודל מעלת הכרת הטוב, ואפילו לדומם לא להיות 'כפוי טובה'.

וצריך להבין מדוע באמת ההכאה לא נעשתה ע"י משה, שהרי על פי מבט האמת, 'ההכאה' סיבבה את הנס שהביא לקידוש ה' לדורי דורות, כלומר אותו 'דומם' קיבל תפקיד מרכזי, להיות כלי לצדיק לקדש שם שמים ברבים וע"י כך יגיע לתיקונו?

מלמדים אותנו חז"ל יסוד גדול ומקיף בכוחות נפש האדם: כל מדות הנפש נפעלות בעיקר ע"י הרגש¹²³ ולא ע"י השכל, למרות שעל פי השכל אותו דומם היה כלי לצדיק לקדש שם שמים ברבים.

יסוד זה נלמד מהפסוק (מלכים א' א'): "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלא יִחַם לוֹ" אמר ר' יוסי ב"ר חנינא כל המבזה את הבגדים אינו נהנה מהם שנאמר (שמואל א - כד' ה'): "...וַיָּקָם דָּוִד וַיִּכְרֹת אֶת כְּנַף הַמְּעִיל אֲשֶׁר לְשָׁאוּל בַּלָּט", ולפיכך "וְלא יִחַם לוֹ" (ברכות סב:)¹²⁴.

לכאורה מדובר בפעולה פשוטה עם כוונה טהורה, ואעפ"כ במדרגת דוד המלך פנימיותו נפגמה, ונחשב לו הדבר לביזוי הבגדים ו'כפיות טובה', ולעת זקנותו, לצורך תיקון אותו פגם, נענש בו במדה כנגד מדה, ולמרות שהיה לבוש בגדים מחממים "וְלא יִחַם לוֹ" ('מכתב מאליהו' ג' 189).

מובא עוד בחז"ל (בבא מציעא פה.): מעשה בעגל אחד שהוליכוהו לבית השחיטה, ובדרך ברח העגל והחביא את ראשו תחת כנפי מעילו של רבי יהודה הנשיא, ובכה שאינו רוצה להישחט. אמר רבי יהודה הנשיא לעגל: 'לך לשחיטה, שכן לכך נוצרת'.

מעשה זה עורר בשמים קטרוג גדול ובבית דין של מעלה פסקו: 'הואיל ואינו מרחם (לפי מדרגתו), יבואו עליו ייסורים'.

הרב דסלר זצ"ל מבאר, שעל פי האמת רבי יהודה הנשיא השיג ברוח קודשו שעגל זה, ע"י שישחט כהלכה ויאכל מבשרו תלמיד חכם יגיע לתיקונו ותכליתו. ואף על פי כן - נענש.

ע"פ חשבון שכלי קר - מעשה של חסד נעשה, אך מציאות היא בבריאה שהמדות נפעלות ע"י הפעולות והרגש, ובמדרגת רבנו הקדוש, נפגמה במדת מה, מדת החסד והרחמים ('מכתב מאליהו' 99-103)¹²⁵.

123 בבחינת "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" (ספר החינוך, מצוה טז').

124 כך היה המעשה בקצרה: תקופה ארוכה רדף שאול המלך וצבאו אחר דוד להורגו בטענת מורד במלכות. באחת התקריות הסתתר דוד במערה, ושאול וחייליו נכנסו במהלך חיפושם גם לאותה מערה, ונוצר מצב שהיה באפשרותו של דוד להרוג את שאול רודפו, אך נמנע מכך, אולם עם זאת חיפש דוד לקחת דבר שיהיה לו לאות שבא שאול לידו ולא שלח בו יד, ועל ידי כך אולי יצליח לפייסו, לכן "...וַיָּקָם דָּוִד וַיִּכְרֹת אֶת כְּנַף הַמְּעִיל אֲשֶׁר לְשָׁאוּל בַּלָּט".

125 וכן מצאנו ברופאים העוסקים מדי יום ביומו בטיפולים המכאיבים לחולים, למרות כוונתם החיובית, נפגמת מדת רחמנותם. 

התורה הקדושה מעלה אותנו מדרגה נוספת בתיקון המדות ובהכרת הטוב. כתוב בתורתנו הקדושה (דברים כג' ח' ט'): "לא תְתַעֵב אֲדומִי כִּי אָחִיךָ הוּא לא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ: בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבא לָהֶם בִּקְהַל ה'".

דבר פלא הוא, מדוע התחייבנו להכיר טובה למצרים ולקבל מהם גרים לאחר הסבל והייסורים שגרמו לנו רבות בשנים, העבידו אותנו בפרך, שחטו את ילדינו, חלקם שיקעו בבניין ועוד מיתות שונות ומשונות.

לאלו חייבים אנו להכיר טובה?!

נורא נוראות! עד היכן מגיעה חשיבות העבודה על מדת 'הכרת הטוב' והסלידה מכפיות טובה.

"כתיב (משלי יז' יג'): "מֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָה לא תָמוּשׁ רָעָה מִבֵּיתוֹ". וחיובא רמיא (חיוב מוטל) על האדם שקיבל כל דהוא טובה מחבירו, שתהא חקוקה בלבו תמיד כל הימים שלא לגמול עמו שום רעה ולשלם לעושה הטובה ככל הבא מידו. אפילו אם עשה לו גם כן רעה, הרעה ישכח והטובה לא ישכח, כי צריך האדם שיהא בו מדעת קונו (בבחינת "והלכת בדרכיו" שלמרות שפלותנו ממשיך להשפיע לנו חיים וכל טוב)... ועל אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת אם קיבל ממנו טובת הנפש, כגון שלמדו חכמה או הדריכו בדרך טובה והפרישו מדרך רעה, שזו טובה גדולה שאין למעלה הימנה, כמה וכמה יגדל חובתו להכיר טובתו ולנהוג בו כבוד, ואם לא ינהג בו כבוד כראוי, אין לך כפוי טובה גדול מזה. וישא ביום ההוא קל וחומר בעצמו כמה וכמה חייב אדם לבוראו, המרבה להיטיב רוב טוב לבית ישראל עד אין חקר, כך גדלה חובתנו עד אין חקר" ('פלא יועץ' - 'כפוי טובה').

הרב דסלר זצ"ל ('מכתב מאליהו' ה' 368) מגלה לנו את סוד ופנימיות עניין ה'ברכות' שתיקנו לנו חז"ל וכיצד אנו נעזרים בו לעבודת ה'.

ה' יתברך פיזר עבורנו בכל המציאות הנאות ב'גוונים' שונים, על מנת שנהנה ונכיר לו יתברך טובה ע"י הברכה. לפיכך אמרו חז"ל הנהנה בלי ברכה נקרא גזלן (ברכות לה:).

תכלית כל הנאה היא הברכה שהאדם מברך על הנאתו

ותכלית כל ברכה היא ההתבוננות עד כדי 'הכרת הטוב'.

הרגשת 'הכרת הטוב' בזמן הברכה, לא רק שמצילה אותנו מ'מדת הנטילה' וכפיות הטובה, אלא גם הופכת אותנו להיות, כביכול 'נותנים' לבורא עולם¹²⁶, בבחינת 'תנו עוז לא-להים'127, ולהדבק בו בסוד 'השוואת הצורה', שהרי למדנו לעיל ש'הכרת הטוב' היא בעצם 'נתינה', ו'נתינה' מולידה אהבה ודבקות.

את גדר יסוד כל ה'ברכות', אשר רובם ככולם מדרבנן, אנו למדים מברכת המזון שהיא מדאורייתא, שכל מהותה 'הכרת הטוב' לבורא עולם הזן ומפרנס לכל.

נמצא לפי זה שעיקר ושורש 'הברכות' הוא לאחר ההנאה, וזאת כדי שנקבע 'הכרת הטוב' במעשה, בבחינת 'אחרי הפעולות נמשכים הלבבות'¹²⁸.

עבודתנו היא לשאוף ולהשתדל שהרגשת 'הכרת הטוב' בזמן הברכה תהיה בהתפעלות ומלב שמח, בהרגשה מוחשית שקיבלנו הטבה ומילוי לחסרוננו.

הרב דסלר זצ"ל מלמד אותנו שמברכת המזון ומיסוד 'הכרת הטוב' למדו חז"ל, אפילו על ברכת המצוות כגון: תפילין ציצית וכד'. אולם, בזמן ברכת המצוות אין הנאה גופנית מוחשית, לכן נדרשת מֵאִתָּנוּ התבוננות שכלית ואמונה שאנו עומדים לקבל מתנות עצומות, השפעה רוחנית, בעצם קיום המצוות, כי המטרה להגיע להרגשת 'הכרת הטוב' בעצם הברכה.

ומעתה מובן בפנימיות, מדוע חז"ל קבעו שיש לברך את ברכת המצוות 'עובר לעשייתן', כלומר שה'ברכה' תמיד תבוא לפני המצוה, ולא אחריה כבברכת המזון שההנאה שם מוחשית, כי מן הראוי שיכין האדם את עצמו לכוונתה ע"י התבוננות ואמונה.

כמו כן צריך התבוננות בכל ברכות השבח, כגון 'ברכות השחר', ברכות 'קריאת שמע', 'תפילת העמידה' וכד', היות וכל שבח הוא בחינה של נתינה לבורא עולם, 'השוואת הצורה' והורדת השפעות נפלאות לעולמנו, שגם עליהם ראוי להכיר טובה¹²⁹.

אמנם לעניין העבודה. כיצד נכין את עצמנו להרגשת 'הכרת הטוב' בזמן אמירת הברכות?

ראשית, חיזוק האמונה ועבודת ההתבוננות בטובות שה' עשה ועושה עמנו ברוחניות ובגשמיות ולהזכיר לנו שבעצם איננו ראויים על פי מעשינו לשפע הברכות שאנו מקבלים כל רגע והכל בגדר מתנה, בבחינת "וְאִם תְּבַקֵשׁ לְנַקוֹתִי כִּמְטַהֵר וְכִמְצָרֵף כֶּסֶף לֹא יִשָּׁאֵר מִמֶּנִּי מְאוּמָה"¹³⁰, ובנוסף צריך לעורר את השמחה על הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו לקיים תורה ומצוות שאוכלים מפירותיהם בעולם הזה ושכרן לנצח נצחים, בבחינת "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ..." (תהילים לא' כ').

באופן זה ה'ברכות' תקבלנה 'צורה' של 'הכרת הטוב'. ואם נתמיד בעבודת האמונה נקבל טעם רוחני ממש, בבחינת טעמו וראו כי טוב ה', ו'ראיית הלב' תביא אותנו ל'הכרת הטוב' אמִתית, 'נתינה' ודבקות בבורא יתברך.

בברכות שאינן כרוכות בהנאה מוחשית, כגון ברכה על המצוות, צריך להאמין לצדיקים שגילו לנו שעצם הברכות והמצוות מורידות עלינו שפע של ברכה וישועה בכל העניינים ושכרן נצחי, למרות שברוב המקרים הדבר נסתר מֵאִתָּנוּ¹³¹.

למעשה, צריך לעצור רגע קט לפני כל ברכה שיש בה שם השם ולהתבונן, היות ושם השם (י-ה-ו-ה) מורה על הנהגה של חסד והורדת השפעות לנבראים, בבחינת מתנת חינם. להתבונן בהטבה שאנו עומדים לקבל על פי נוסח הברכה, או בהטבה שקיבלנו, בברכות שלאחר ההנאה.

126 עיין לקמן בנושא אהבת ה'.

127 עיין ב'נפש החיים' שער א' פרק ג'.

128 "ואף על פי שהברכה הראשונה לפני ההנאה באה להתיר, מ"מ עיקר חלות דינה הוא דין ברכת השבח, ובכך שוָה היא לברכה שלאחר ההנאה דגם היא חלה מדין שבח והודאה על ההנאה. יוצא שעיקר חלות הדין דשתי הברכות שווה בזו ובזו" (רשימות שיעורים - רי"ד סולובייצ'יק, מסכת סוכה דף לט.).

129 בפנימיות העניין מובא ש"בכל מקום ששבחו החבריא את רבי שמעון בן יוחאי על שגילה להם סוד נפלא, תמצא שאחר כך אמר להם עוד חידושי תורה" (ליקוטי מוהר"ן קכו), בבחינת 'תנו עז לאלוקים' להוסיף השפעות.

130 וידוי הגדול של רבינו ניסים.

131 ברחמי ה' עלינו בדורנו זכינו לגילויים מדעיים נפלאים שיכולים לעזור לנו להרגיש בידיעה שהברכות והמצוות פועלות ממש, לדוגמא הוכיחו שדיבור חיובי פועל במערכת המקרוסקופית ומשפיע בפועל על החומר לטובה, כל שכן דיבור חיובי כברכת ה'. וכן הצליחו לפתח מצלמה חדישה שביכולתה להבחין בהילה סביב בני אדם. ניסו ובדקו באדם המניח תפילין וצבע ההילה השתנה, מה שלא קרה כאשר התפילין היו פסולות. ועוד רבות הדוגמאות המופיעות בספריו של הרב זמיר כהן שליט"א. 

עבודת ההתבוננות והכרת חסדי ה' עמנו מטרתה להעלות אותנו למדרגה נעלה ביותר, עד שנוכל לברך על 'הרעות' - על הקשיים והנסיונות, כשם שמברכים על הטובות, וזהו שאמרו חז"ל "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה"¹³², הוי אומר חייבים להאמין שאין רע בעצם ול'הכיר טובה' גם על הדברים ה'נראים' כרעים.

אם כי טרם ההגעה לפסגת המדרגות, לאמונה תמימה ופשוטה שהרעות הם באמת טובות גדולות, חייבים לעבור דרך מציאות של קשיים, התמודדויות וייסורים לא עלינו, אשר תכליתן להביא את האדם להרגשה עמוקה של 'הכרת הטוב' הבאה בעקבות הגאולה מהם, בבחינת 'יתרון האור מהחושך', דהיינו ללא מציאות של 'חושך' לא היינו מרגישים את החסד שב'אור'.

הרב דסלר זצ"ל מחדש, שהיא התועלת העיקרית מהייסורים, דהיינו מהיציאה מהם, מלבד מרוק הגשמיות והשאיפות האנוכיות ('מכתב מאליהו' ה' 280).

לכן אומרת הגמרא ('ברכות' ה.): "תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל וכולן לא נתנן אלא ע"י ייסורין, אלו הן: תורה, וארץ ישראל, והעולם הבא...".

על פי זה מבואר מדוע היתה נחוצה גלות מצרים והשעבוד הארוך בעבודת פרך קשה, שהרי בגאולה מאותו שעבוד נקשרנו אליו יתברך בעבותות אהבה ו'הכרת הטוב', אשר גרמה לנו לעבוד אותו יתברך בשמחה והשתוקקות עצומה.

כל אדם בהתבוננות פשוטה יכול לראות ולהרגיש שאינה דומה חוויה טובה שחוה לאחר מניעה שהיתה לו בעניין מסוים, להנאה שהגיעה אליו ללא מניעה כלל. לדוגמא: לא דומה שמחת החקלאי בירידת גשמים לאחר שנת בצורת, לשמחתו בירידת גשמים בעתם ובזמנם. ואפילו בדברים קטנים, אינה דומה הנאה ממאכל ומשתה הבאה בעקבות רעב וצמא, להנאה בזמן שבע.

אך יש לזכור שלמרות התועלת העצומה בקבלת הייסורים באמונה, אסור לנו לבקש נסיונות ח"ו, ועל כך הזהירו אותנו חז"ל, ואפילו תיקנו לנו להתפלל על הדבר, '...ואל תביאני לידי חטא ולא לידי עוון ולא לידי נסיון ולא לידי בזיון...' (ברכות השחר).

132 משנה סוף ברכות וכן נפסק להלכה בשו"ע אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רכב' סעיף ג' - "חייב אדם לברך על הרעה בדעת שלמה ובנפש חפצה, כדרך שמברך בשמחה על הטובה, כי הרעה לעובדי השם היא שמחתם וטובתם, כיון שמקבל מאהבה מה שגזר עליו השם נמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד את השם, שהיא שמחה לו".

הגמרא (בבא קמא טז.) מביאה ברייתא המלמדת ש"שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש, והני מילי (מדובר באדם) דלא כרע במודים (של תפילת העמידה)"

ב'תורת חיים' מבואר: שה' יתברך עושה חסד תמידי עם כל אדם בכל עת ובכל רגע, והיה ראוי שיעמוד אדם מהבוקר עד הערב להודות ולברך את ה' יתברך על כל החסדים שעושה עמו בכל עת, בבחינת 'מחדש בכל רגע תמיד מעשה בראשית', בבחינת להיטיב לנבראיו.

אך כיון שמן הנמנע לעמוד כל היום ולהודות, לשם כך תיקנו לנו חז"ל את ברכת 'מודים אנחנו לך' בתפילת העמידה. ומי שאינו כורע ב'מודים' אין הודאתו הודאה, ושדרתו נהפכת לנחש, כאותו נחש קדמוני שהיה מהלך בגאווה ובקומה זקופה וכופר בו יתברך.

הרב דסלר זצ"ל כותב ('מכתב מאליהו' א' 141), שיש יחס ישר בין מדת ה'נתינה' ו'הכרת הטוב', למדת 'אמת ואמונה'.

לא יבוא האדם לאמונה מוחשית בליבו, אלא אם כן כבר טיהר את לבו במדה רבה מ'כח הנטילה' וממחלת הנגיעות.

הנגיעות, אלו הם הרצונות הנובעים מ'הרצון לקבל' ומאהבה אנוכית, הפועלות לשחד ולעוור את עינינו וליבנו מלראות אמת ואמונה, ומלראות את ה' יתברך בתוך חושך הגשמיות.

התורה הקדושה (דברים טז' יט') מזהירה, "לא תַטֶּה מִשְׁפָּט לא תַכִּיר פָּנִים וְלא תִקַּח שׁחַד כִּי הַשּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם", ומזה אנו לומדים שהשוחד - הנגיעה, בטבע המציאות מונעת מֵאִתָּנוּ לראות את האמת.

עוד אומרת התורה הקדושה (דברים א' טז'): "וָאֲצַוֶּה אֶת שׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ" וביארו חז"ל (סנהדרין ז:): "אזהרה לבית דין שלא ישמע... ולא יטעים דבריו לדיין קודם שיבוא בעל דין חבירו", כיון שבתחילה, אפילו אם לרגע אחד חשב שהצדק עם הראשון, כבר נוגע הוא מעט בדבר ולא ישנה את דעתו במהרה, וזאת משום השפעתן הנסתרת של מדת הגאווה ועצלות המחשבה לבחון את הדברים מחדש. וכל שכן שאינו יכול לדון דין אמת, אילו קיבל הנאה כלשהי.

והנה כל אדם הוא בחינה של דיין, כי תמיד מוטל עליו לשפוט האם צודק הוא בהנהגתו ואמיתת השקפותיו. אך כשיתבונן בערך הנגיעות המשפיעות עליו, ימצא שהן תַּקִּיפוֹת לאין ערך מכל שוחד שיוכלו הדיינים לקבל. אם אפילו הנחה קדומה קטנטנה, הנובעת מגאווה ועצלות המחשבה, עלולה לעוות את דקדוק המשפט, מה יהא על ההנחות הקדומות שלנו הנובעות ממדות ותאוות רעות, ואיך נקווה אנחנו לבוא להחלטה אמִתית במקום שכרוכה בזה 'ראיית חובה' לעצמנו ממש - כגון: לקבל תוכחה, להודות על חסרונותינו, לקבל דעות שעל פיהן נתחייב במה שקשה לנו ונימנע ממה שחביב עלינו?!

- במקום שיש 'נגיעה', גם האמת הברורה היא 'סוד'.

- נתינה וחסד אמִתיים הם 'סוד' לבעל כח ה'נטילה'.

- כל גדרי העבודה 'לשם שמים' הם 'סודות' לאיש החיצוני.

לכן התקווה היחידה שנותרה לנו 'לראות' אמונה, לראות את האמת, את רצון ה' בעניינים המעורבים ב'נגיעות' היא, פיתוח 'כח הנתינה', דהיינו קיום תורה ומצוות בשאיפה להגיע ל'לשמה' - נתינה אמִתית, 'נתינה' המבטלת את 'כח הנטילה' והנגיעות הנולדות ממנה. וממילא בהסרת הנגיעות תגבר ותתעמק הכרתנו את בוראנו מכח האמונה.

התברר, ש'הנתינה' מבטלת את הנגיעות הנולדות מה'רצון לקבל' וממילא מאירה האמת ואמונה.

אפשר היה לטעות ולומר ההיפך, שהאמונה היא שהולידה את הנתינה, היות ומכח האמונה רואים את חסדי ה' הנסתרים בבריאה ומכירים עליהם טובה, דהיינו 'נתינה'.

דבר זה ודאי נכון מצד עצמו, אבל הרב דסלר זצ"ל ('מכתב מאליהו' א' 142) מגלה לנו מהו השורש הקודם.

משה רבנו במספר מקומות מזכיר לעם ישראל את הניסים אשר עשה להם ה' יתברך במצרים ואת ניסי המדבר, במטרה לעורר אותם ל'הכרת הטוב', כי אפילו יראה האדם ניסים גלויים, לא תבוא האמונה מכח ראיית הניסים עצמם, אלא מ'הכרת הטוב' עליהם. ואם אין 'הכרת הטוב', גם הניסים הגלויים לא יביאו אמונה.

כעין זה אמרו חז"ל (מדרש תהלים יח'): "כל מי שנעשה לו נס ואומר שירה (מכיר טובה), בידוע שמוחלין לו על כל עוונותיו, ונעשה בְּרִיָּה חדשה" כי הכרת הטוב היא נתינה, ונתינה היא התדמות לבורא יתברך ודבקות, וממילא האדם שבדבקות נמחלים לו כל עוונותיו¹³³.

כללו של דבר: 'הכרת הטוב' היא 'נתינה', ו'נתינה' היא תיקון 'מדת הנטילה' והנגיעות, ובהעדר הנגיעות ממילא אפשר להגיע לאמת ואמונה, דהיינו לדבקות¹³⁴.

החידוש הנ"ל מובא גם בפירוש 'אור החיים' על התורה (בפרשת 'עקב' ח' יח') על הפסוק: "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל..." - "שצריך לתת לבו על טובתו, כי מה' היתה לו (הכרת הטוב), ודבר זה יעירהו תמיד להכיר בוראו והשגחתו עליו (אמונה), ותחילת תחבולות יצר האדם היא, להשכיחו דבר זה, ודרך זה יכנס לאבדו, ואולי כי לזה סמך מאמר שאחרי זה 'והיה אם שכח תשכח', פירוש אם שכח דבר זה, שה' הוא המיטיב לך וגו', סופך שתשכח את ה'... הא למדת שזכירה זו, גדר גדול לעבודת ה', ומחסרונה ידיחנו השטן ממדרגה, למדרגה למטה ממנה."

וכך גם משמע בנוסח סידור התפילה: "וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול באהבה, להודות לך (נתינה) וליחדך, ליראה ולאהבה את שמך" (אמונה).

133 עיין בנושא 'זכות אבות' בעניין יום הכיפורים.

134 עיין לקמן בנושא 'אמונה והשוואת הצורה'. 

מובא בזוהר הקדוש (אחרי מות נו'): "...בכל עבודה שרוצה האדם לעבוד לפני ריבונו, בתחילה צריך לירא מפניו. ובשביל יראת ריבונו ימצא (ממילא) אח"כ שיעשה בשמחה (באהבה) את מצוות התורה, ועל זה כתיב (עקב י' יב'): "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ? כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ..."

אומר הרב דסלר זצ"ל: למדנו מדברי הזוהר הקדוש יסוד מרכזי, לאחר עבודת ההשתדלות בתחום ה'יראה', דהיינו עבודת התחתונים. באות השמחה, 'האהבה' והדבקות, במתנת שמים, וכולה רק סייעתא דשמיא.

הרוצה לקנות מדרגת ה'אהבה' מבלי שתקדם לה עבודת ה'יראה' לפי ערכו, לא יועיל במעשיו כלל. ולא עוד, אלא שכוונתו נקראת 'גניבה', כי הוא חפץ להשיג בלי תשלום והשתדלות בעבודת ה'יראה', את מדרגת ה'אהבה', והאמת היא שרק מדרגת ה'יראה' בתחום בחירתו. ויותר מזה, שרוצה לגנוב דבר שכל המציאות לא תשווה ליקר ערכו - הלא היא הדבקות בו יתברך - האהבה. לכן תדע: 'הכל בידי שמים' - אפילו מדרגת האהבה והדבקות - 'חוץ מיראת שמים' (עיין ב'מכתב מאליהו' ג'  120 - 121).

וכך גם כתוב בספר 'אור תורה' מהמגיד ממעזריטש זצוק"ל, 'שהאדם צריך רק לראות שתהיה לו 'יראה' בשלמות וממילא תבוא לו אהבה מן השמים'.

"ובקריעת ים סוף נאמר (שמות יד' לא'): "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ", מדת היראה נקראת זהב כידוע. ואף שאהבה גדולה, כמו שאמרו בסוטה (לא' א') זהו מצד המעלה עצמה, שודאי מדת אהבה מעלה גדולה יותר, אבל מצד השתדלות האדם, העיקר יראה, כמו שאמרו (ברכות לג' ב') 'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים', שנאמר (דברים י', י"ב): וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ", אלא אוצר של יראת שמים כי האהבה בא אחר כך ממילא כידוע... (ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק שמות פרשת שקלים).

בטרם העליה שלנו למדרגה העצומה של אהבת ה' אנו חייבים לקנות תחילה את מדרגת יראת ה', בבחינת מתוך ש'לא לשמה' בא 'לשמה'. 'סגולת היראה' היא עיקר גדול בעבודת ה', שישים האדם לנגד עיניו שהרע והשקר רעים הם עבורו, וירא לעצמו יראה גדולה פן יאבד ח"ו בתהום 'האהבה העצמית' והטומאה. 'היראה' היא אמצעי בטוח לקניית ביטול היש הגשמי - 'הרצון לקבל', אולם לגבי העבודה מאהבה עדיין היא בחינה חיצונית, כי העובד מיראה, לעצמו הוא ירא, ועבודתו מצומצמת בגבולות 'האהבה העצמית' וצרכיו הרוחניים הפרטיים. אך על כל פנים העובד בדרך 'היראה', בהשתדלות ויגיעה בתורה ומצוות לזכך עצמו, מסייעים אותו להתעלות למדרגת 'האהבה' - מדרגת ה'לשמה'.

ותדע, כל מהות האדם וטבעו 'רצון לקבל', וכשם שגופנו זקוק לאכילה ושתייה כדי לתפקד ולפעול, כך בנפשנו לא יתעורר ה'רצון' לפעול ללא גמול ותמורה משתלמת, לכן להגיע לנתינה אמִתית ללא גמול, מעל הטבע, חייבים לעסוק בנתינה ולהתפלל ולבקש עזרה מהבורא יתברך שלו הכח והגבורה לשדד את חוקי הטבע והבריאה.

החידוש הנפלא של הרב דסלר זצ"ל ש'הנתינה' מלב מתנדב מולידה אהבה, תקפה אף לגבי מצות אהבת ה'¹³⁵.

למדנו לעיל שכל עבודת ה' בנויה על יסוד 'הכרת הטוב'¹³⁶, ו'הכרת הטוב' היא 'נתינה' ונתינה מולידה אהבה ודבקות, באשר על כן על האדם להודות לה' יתברך על הטובות שעשה עִמו ועם עַמו, עד שבשביל זה עליו לקיים את כל המצוות, החוקים והתורות.

לחזק את עניין זה, חוזרת התורה הקדושה חמישים פעם ומזכירה את יציאת מצרים, וזאת כדי שנתבונן ונעורר את רגשות הלב ל'הכרת הטוב' לבורא יתברך שהוציאנו ממצרים ונתן לנו את התורה הקדושה וחיי עולם נטע בתוכנו¹³⁷. כאשר יודה האדם לבוראו וירגיש בכל לבבו ונפשו, כי הוא חייב בתשלומי כל הטובות הרבות אשר עשה עמו, אז יביע לו התודה הזאת ע"י קיום תורה ומצוות ויגישם לפניו יתברך כמנחה העושה ריח ניחוח אשה לה'. לפיכך עלינו להשתדל לעורר ע"י התבוננות בתיבות התפילה את הכרת הטוב לבורא יתברך הטוב והמיטיב, כמו לדוגמא מה שאומרים בכל יום לפני תפילת העמידה בערבית ובשחרית¹³⁸ בהתעוררות: "האל העושה לנו נקמה בפרעה, באותות ובמופתים באדמת בני חם... ראו בנים את גבורתו, שיבחו והודו לשמו, ומלכותו ברצון קיבלו עליהם...".

מובא בעניין זה במסכת ברכות (ד:): "איזהו בן העולם הבא? זה הסומך גאולה של ערבית (הברכה האחרונה לפני תפילת העמידה) לתפילה של ערבית"

שואל רבינו יונה, וכי מפני שסומך את ברכת גאולת מצרים לתפילת העמידה זוכה לשכר גדול כזה - בן העולם הבא?

ומתרץ רבינו יונה על פי המהלך הנ"ל, כי בברכת גאל ישראל מזכירים את החסד העצום של יציאת מצרים, ומעוררים את הרגשת הכרת הטוב, דבר המחייב את עשיית מצוות הגואל המתבטא בתפילה שהיא הביטוי של העבודה בכלל ועבודה שבלב בפרט, ועתה מובן, כי למדנו שהכרת הטוב היא נתינה - השוואת הצורה - דבקות, ואז שייך שיהיה, בחינת בן העולם הבא.

בעשותו ככה והיה האדם כ'נותן', וה' יתברך, כביכול, כ'מקבל', ויזכה האדם למדרגה הנשגבה, הדבקות בו יתברך בסגולת ההתדמות ו'השוואת הצורה' לבוראו, שהיא האהבה הגמורה.

הרי התבאר בזה שורש אהבת האל ברוך הוא - 'כח הנתינה' ('מכתב מאליהו' א' 50).

לאחר כל הנאמר לעיל בעניין 'הכרת הטוב' שהוא בחינה של נתינה, התדמות, דבקות ועצם 'התכלית'¹³⁹, אולי יהיה אפשר להבין את עומק משמעות דברי הרמב"ן הקדוש בסוף פרשת 'בא', וזה לשונו: "...וכוונת כל המצוות שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין א-ל עליון חפץ בתחתונים, מלבד שידע האדם, ויודה לאלוקיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפילות וכוונת בתי כנסיות, וזכות תפילות הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לא-ל שבראם והמציאם, ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו..." עכ"ל.

נסיים בדברי הנביא (ישעיה מג' כא'): "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ". מבאר רש"י: "עם זו יצרתי לי, למען תהלתי יספרו".

135 אמנם אסור לשכוח שהכל רק בגדר השתדלות, כי 'מדרגת האהבה' היא מתנת שמים ועיין בנושא הקודם בהרחבה.

136 עיין עוד לקמן בדעת הרמב"ן בסוף פרשת בא.

137 כתוב בתורה (ויקרא יא' מה'): "כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיות לָכֶם לֵאלוקים וִהְיִיתֶם קְדושִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי". רש"י הקדוש מביא מדרש, ועל פי הנ"ל כך פירושו: "על מנת שתקבלו מצוותי (מתוך הכרת הטוב) העליתי אתכם"

138 בשחרית הנוסח קצת שונה.

139 עיין בנושא 'התכלית - הגדרתה' ו'בהקדמה ומושגים'.