ענווה והכרת הטוב
עיקר עניין מדת הענוה הוא לדעת, להאמין ולהפנים, שכל מה שיש לנו, וכל מה שהיה לנו, וכל מה שיהיה לנו לא מכוחנו והשתדלותנו הוא, אלא חסד ומתנת חינם, למרות שאנו מצווים על ההשתדלות120.
עבודתנו היא, להפנים שמצד האמת אין אנו ראויים לפי מעשנו וטהרת לבבנו לאלו הטובות וכן אילו היו נותנים את אותם כישרונות לאדם אחר מישראל ודאי שהיה מנצלם טוב יותר, וככל שנכיר יותר את חסרוננו ותלותנו בבורא יתברך, כך תגדל בנו מדת 'הכרת הטוב' ו'כח הנתינה', ובמקביל תגדל השגתנו בעוצם חסדו יתברך שהתעסק בשפלים כמונו, ושוב נכיר לה' טובה על כל החסדים שעשה, עושה, ויעשה עמנו, וכה חוזר חלילה.
התברר שלנתינה ו'הכרת הטוב', יש קשר ישיר למדת הענוה - תכלית המדות121, היות וְהֶעָנָו האמִתי, למרות שהוא מודע למעלותיו, אינו תולה את הצלחותיו במעלותיו, בכוחו, כשרונו או בחדות שכלו אלא מאמין באמונה שלמה שכל מעלותיו ניתנו לו במתנה בחסדי ה' עִמו, ועל כן רגשי 'הכרת הטוב' והשמחה ממלאים כל רגע ורגע בחייו.
אם כך נטהר את מדותינו, מכוח האמונה נעלה ונתעלה בהשגת גדולת הבורא יתברך והכרת טובו עלינו עלייה תדירית לעד ולנצח נצחים, עד הדבקות השלמה ('מכתב מאליהו' א' 286)122.
והרי לנו מספר עצות מהספר הקדוש 'תומר דבורה' שיעזרו לנו להתרגל בעניין הענוה:
"האחד - הוא לכבד כל הנבראים כולם, אחר שיכיר מעלת הבורא אשר יצר האדם בחכמה, וכן כל הנבראים חכמת היוצר בהם, ויראה בעצמו שהרי הם נכבדים מאוד מאוד... ואִלו יבזה אותם חס ושלום נוגע בכבוד יוצרם...
השני - ירגיל עצמו להכניס אהבת בני אדם בלִבו, ואפילו הרשעים, כאילו היו אחיו ויותר מזה, עד שיקבע בלבו אהבת בני אדם כולם, ואפילו הרשעים יאהב אתם בלִבו, ויאמר, מי ייתן ויהיו אלו צדיקים שבִים בתשובה ויהיו כולם גדולים ורצויים למקום... ויכסה מומם ולא יסתכל בנִגעם אלא במדות הטובות אשר בהם... והרי בעיני ה' חשוב ממני, שהוא נגוע, מדוכא, עני, מיוסר ומנוקה מעון, ולמה אשנא מי שהקדוש ברוך הוא אוהב, ובזה יהיה לבבו פונה אל צד הטוב ומרגיל עצמו לחשב בכל מדות טובות שזכרנו".
120 עיין לקמן בנושא 'בזיעת אפיך...'.
121 'תומר דבורה' לרמ"ק הקדוש.
122 עיין גם בנושא הבא.