הכרת הטוב זרע המצמיח



להשלכות החיוביות של עבודת 'הנתינה' ו'הכרת הטוב' אין גבול וקץ, לא רק בעולם הזה, כי כל עצם כח הצמיחה בעולם הבא מתפתח ומתעצם מתוך הגרעין והזרע של 'הכרת הטוב' שזרענו בעולם הזה.


אומרת הגמרא (ברכות יז'): "...צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה...". 

ההנאה בעולם הבא מתוארת כהנאה המובדלת מהשגתנו - 'נהנים מזיו השכינה'. הרב דסלר זצ"ל מבאר שה'נהנים מזיו השכינה' זוהי הארה והנאה רוחנית המאירה לנשמת האדם כאשר יתגלו לכל אחד כפי הכנתו בקניין מדת 'הכרת הטוב', כל הגילויים המתגלים מהנהגת חסדו יתברך בבריאה, מששת ימי בראשית עד סוף כל הדורות, כספר תורה אשר בו כתובים כל מעשי הבחירה והמאורעות של כל המון בריותיו, ואז יושג שהיו כולם חסד עצום ונורא בדקדוק מופלא לתכלית שכולה להיטיב לנבראיו.


"וימי הודאה זה בחינת שעשוע עולם הבא, כי זה עיקר שעשוע עולם הבא להודות ולהלל לשמו הגדול יתברך ולהכיר אותו יתברך שעל ידי זה סמוכים וקרובים אליו יתברך (הכרת הטוב= נתינה=השוואת הצורה= דבקות) כי כל מה שיודעין ומכירין אותו יתברך ביותר סמוכים אליו ביותר כי שאר כל הדברים יתבטלו לעתיד כולם בבחינת: 'כל הקרבנות בטלין, חוץ מקרבן תודה' (מדרש רבה, צו פרשה ט', אמור פרשה כז', עיין שם) שלא ישאר לעתיד, רק בחינת תודה והודאה להודות ולהלל ולדעת אותו יתברך כמו שכתוב (ישעיה יא' ט'): "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים", שזה כל שעשוע עולם הבא (הדבקות בו יתברך)" (ליקוטי מוהר"ן תנינא ב').


האדם שעבד בעולם הזה לקנות את 'כח הנתינה' בכלל ו'הכרת הטוב' בפרט, יֵדע להרגיש 'הכרת הטוב' גם בעולם הבא, וע"י כך יזכה לראות בעצם תשלום שכרו בעולם הבא (בסוד 'השוואת הצורה' 'נהנים מזיו השכינה') גילוי עצום של חסדו יתברך, המצמיח התפתחות וגילויים חדשים של חסדו יתברך עמו ועם כלל הבריאה כולה, וכך תמשיך ותתגלה מדת 'הכרת הטוב' שקנה בעולם הזה גם על הגילויים החדשים, להכיר במדה גדולה יותר את טובו וחסדו יתברך, וחוזר חלילה עד 'אין סוף', עד 'השוואת הצורה' והדבקות השלמה בין הבורא - המשפיע ו'נותן' תענוג נצחי, ובין הנברא - ה'נותן' 'הכרת הטוב'. וזהו שהנביא אומר: "כּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ וְאִם אֶת מִשְׁמַרְתִּי תִשְׁמר וְגַם אַתָּה תָּדִין אֶת בֵּיתִי וְגַם תִּשְׁמר אֶת חֲצֵרָי וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעמְדִים הָאֵלֶּה" (זכריה ג' ז').

ה'מהלכים' אלו הצדיקים שזרעו בדמעה את מדת הנתינה - 'הכרת הטוב' בעולם הזה, ההולכים מחיל אל חיל בעולם הבא לתענוג הנצחי הגודל והולך עד אין סוף.

ו'העומדים' אלו המלאכים שאין שינוי במצבם, מחמת שאינם שייכים כלל בעבודה, בבחירה ובשכר.

לא ליחידי סגולה הדברים אמורים, אלא לכלל הנבראים שבידם לרצות, לשאוף ולפתח את 'כח הנתינה', כדי שתהיה תכלית לבריאה עבורנו, ובזה יהיה לנו חלק בקיום תכלית כל הבריאה והשלמת רצון בוראנו יתברך ('מכתב מאליהו' א' 145).