התורה הקדושה מעלה אותנו מדרגה נוספת בתיקון המדות ובהכרת הטוב. כתוב בתורתנו הקדושה (דברים כג' ח' ט'): "לא תְתַעֵב אֲדומִי כִּי אָחִיךָ הוּא לא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ: בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבא לָהֶם בִּקְהַל ה'".
דבר פלא הוא, מדוע התחייבנו להכיר טובה למצרים ולקבל מהם גרים לאחר הסבל והייסורים שגרמו לנו רבות בשנים, העבידו אותנו בפרך, שחטו את ילדינו, חלקם שיקעו בבניין ועוד מיתות שונות ומשונות.
לאלו חייבים אנו להכיר טובה?!
נורא נוראות! עד היכן מגיעה חשיבות העבודה על מדת 'הכרת הטוב' והסלידה מכפיות טובה.
"כתיב (משלי יז' יג'): "מֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָה לא תָמוּשׁ רָעָה מִבֵּיתוֹ". וחיובא רמיא (חיוב מוטל) על האדם שקיבל כל דהוא טובה מחבירו, שתהא חקוקה בלבו תמיד כל הימים שלא לגמול עמו שום רעה ולשלם לעושה הטובה ככל הבא מידו. אפילו אם עשה לו גם כן רעה, הרעה ישכח והטובה לא ישכח, כי צריך האדם שיהא בו מדעת קונו (בבחינת "והלכת בדרכיו" שלמרות שפלותנו ממשיך להשפיע לנו חיים וכל טוב)... ועל אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת אם קיבל ממנו טובת הנפש, כגון שלמדו חכמה או הדריכו בדרך טובה והפרישו מדרך רעה, שזו טובה גדולה שאין למעלה הימנה, כמה וכמה יגדל חובתו להכיר טובתו ולנהוג בו כבוד, ואם לא ינהג בו כבוד כראוי, אין לך כפוי טובה גדול מזה. וישא ביום ההוא קל וחומר בעצמו כמה וכמה חייב אדם לבוראו, המרבה להיטיב רוב טוב לבית ישראל עד אין חקר, כך גדלה חובתנו עד אין חקר" ('פלא יועץ' - 'כפוי טובה').
