הקשר בין הנתינה לאמונה

הרב דסלר זצ"ל כותב ('מכתב מאליהו' א' 141), שיש יחס ישר בין מדת ה'נתינה' ו'הכרת הטוב', למדת 'אמת ואמונה'.

לא יבוא האדם לאמונה מוחשית בליבו, אלא אם כן כבר טיהר את לבו במדה רבה מ'כח הנטילה' וממחלת הנגיעות.

הנגיעות, אלו הם הרצונות הנובעים מ'הרצון לקבל' ומאהבה אנוכית, הפועלות לשחד ולעוור את עינינו וליבנו מלראות אמת ואמונה, ומלראות את ה' יתברך בתוך חושך הגשמיות.

התורה הקדושה (דברים טז' יט') מזהירה, "לא תַטֶּה מִשְׁפָּט לא תַכִּיר פָּנִים וְלא תִקַּח שׁחַד כִּי הַשּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם", ומזה אנו לומדים שהשוחד - הנגיעה, בטבע המציאות מונעת מֵאִתָּנוּ לראות את האמת.

עוד אומרת התורה הקדושה (דברים א' טז'): "וָאֲצַוֶּה אֶת שׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ" וביארו חז"ל (סנהדרין ז:): "אזהרה לבית דין שלא ישמע... ולא יטעים דבריו לדיין קודם שיבוא בעל דין חבירו", כיון שבתחילה, אפילו אם לרגע אחד חשב שהצדק עם הראשון, כבר נוגע הוא מעט בדבר ולא ישנה את דעתו במהרה, וזאת משום השפעתן הנסתרת של מדת הגאווה ועצלות המחשבה לבחון את הדברים מחדש. וכל שכן שאינו יכול לדון דין אמת, אילו קיבל הנאה כלשהי.

והנה כל אדם הוא בחינה של דיין, כי תמיד מוטל עליו לשפוט האם צודק הוא בהנהגתו ואמיתת השקפותיו. אך כשיתבונן בערך הנגיעות המשפיעות עליו, ימצא שהן תַּקִּיפוֹת לאין ערך מכל שוחד שיוכלו הדיינים לקבל. אם אפילו הנחה קדומה קטנטנה, הנובעת מגאווה ועצלות המחשבה, עלולה לעוות את דקדוק המשפט, מה יהא על ההנחות הקדומות שלנו הנובעות ממדות ותאוות רעות, ואיך נקווה אנחנו לבוא להחלטה אמִתית במקום שכרוכה בזה 'ראיית חובה' לעצמנו ממש - כגון: לקבל תוכחה, להודות על חסרונותינו, לקבל דעות שעל פיהן נתחייב במה שקשה לנו ונימנע ממה שחביב עלינו?!

- במקום שיש 'נגיעה', גם האמת הברורה היא 'סוד'.

- נתינה וחסד אמִתיים הם 'סוד' לבעל כח ה'נטילה'.

- כל גדרי העבודה 'לשם שמים' הם 'סודות' לאיש החיצוני.

לכן התקווה היחידה שנותרה לנו 'לראות' אמונה, לראות את האמת, את רצון ה' בעניינים המעורבים ב'נגיעות' היא, פיתוח 'כח הנתינה', דהיינו קיום תורה ומצוות בשאיפה להגיע ל'לשמה' - נתינה אמִתית, 'נתינה' המבטלת את 'כח הנטילה' והנגיעות הנולדות ממנה. וממילא בהסרת הנגיעות תגבר ותתעמק הכרתנו את בוראנו מכח האמונה.

התברר, ש'הנתינה' מבטלת את הנגיעות הנולדות מה'רצון לקבל' וממילא מאירה האמת ואמונה.

אפשר היה לטעות ולומר ההיפך, שהאמונה היא שהולידה את הנתינה, היות ומכח האמונה רואים את חסדי ה' הנסתרים בבריאה ומכירים עליהם טובה, דהיינו 'נתינה'.

דבר זה ודאי נכון מצד עצמו, אבל הרב דסלר זצ"ל ('מכתב מאליהו' א' 142) מגלה לנו מהו השורש הקודם.

משה רבנו במספר מקומות מזכיר לעם ישראל את הניסים אשר עשה להם ה' יתברך במצרים ואת ניסי המדבר, במטרה לעורר אותם ל'הכרת הטוב', כי אפילו יראה האדם ניסים גלויים, לא תבוא האמונה מכח ראיית הניסים עצמם, אלא מ'הכרת הטוב' עליהם. ואם אין 'הכרת הטוב', גם הניסים הגלויים לא יביאו אמונה.

כעין זה אמרו חז"ל (מדרש תהלים יח'): "כל מי שנעשה לו נס ואומר שירה (מכיר טובה), בידוע שמוחלין לו על כל עוונותיו, ונעשה בְּרִיָּה חדשה" כי הכרת הטוב היא נתינה, ונתינה היא התדמות לבורא יתברך ודבקות, וממילא האדם שבדבקות נמחלים לו כל עוונותיו¹³³.

כללו של דבר: 'הכרת הטוב' היא 'נתינה', ו'נתינה' היא תיקון 'מדת הנטילה' והנגיעות, ובהעדר הנגיעות ממילא אפשר להגיע לאמת ואמונה, דהיינו לדבקות¹³⁴.

החידוש הנ"ל מובא גם בפירוש 'אור החיים' על התורה (בפרשת 'עקב' ח' יח') על הפסוק: "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל..." - "שצריך לתת לבו על טובתו, כי מה' היתה לו (הכרת הטוב), ודבר זה יעירהו תמיד להכיר בוראו והשגחתו עליו (אמונה), ותחילת תחבולות יצר האדם היא, להשכיחו דבר זה, ודרך זה יכנס לאבדו, ואולי כי לזה סמך מאמר שאחרי זה 'והיה אם שכח תשכח', פירוש אם שכח דבר זה, שה' הוא המיטיב לך וגו', סופך שתשכח את ה'... הא למדת שזכירה זו, גדר גדול לעבודת ה', ומחסרונה ידיחנו השטן ממדרגה, למדרגה למטה ממנה."

וכך גם משמע בנוסח סידור התפילה: "וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול באהבה, להודות לך (נתינה) וליחדך, ליראה ולאהבה את שמך" (אמונה).

133 עיין בנושא 'זכות אבות' בעניין יום הכיפורים.

134 עיין לקמן בנושא 'אמונה והשוואת הצורה'.