עד היכן הכרת הטוב

ע"פ הנ"ל מובן מדוע חז"ל ראו ב'נתינה' 'והכרת הטוב' דבר יסודי ועיקרי מאוד, ורבו הדקדוקים בהנהגות המחנכות ל'הכרת הטוב', עד אשר הגיעו אפילו ל'הכרת הטוב' לדומם, לא מהסיבה שהדומם מרגיש וצריך, אלא מהסיבה שאנו זקוקים תיקון לנפשנו ולהתדמות לבוראנו.

כתוב בתורה הקדושה (דברים כג' ח'): "לא תְתַעֵב אֲדוֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא לא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ".

מפסוק זה למדו חז"ל (בבא-קמא צב:): "בור ששתית ממנו מים, אל תזרוק בו אבן". רש"י מפרש - "כלומר, דבר הנצרך לך פעם אחת, שוב לא תבזהו".

חובת 'הכרת הטוב' והסלידה מכפיות טובה היא כ'תריס' וחוצץ בפני השחתת המידות.

ומוסיף 'ענף יוסף' (ע"פ הרמב"ם) דוגמא לכך, שהמוצא דבר אחד טוב בספר, עליו להתייחס אל הספר בהכרת הטוב, ולא ללעוג עליו. ובספר 'בן יהוידע' מבאר, שאפשר ללמוד מ"הבור" לפה שלנו. הפה משמש אותנו גם לדברים שבקדושה, לכן צריך להיזהר שלא לזרוק לתוכו דברים המטמאים, כדיבורים אסורים ומאכלות אסורות, כדי שלא נהיה כפויי טובה.

יסוד זה מובא להלכה בשו"ע (או"ח קפ' ב'): 'אין מעבירים על האוכלים'. המוצא מאכלים בדרך המונחים בביזיון, חייב להגביהם, ולא להיות כפוי טובה.

על 'מכת דם' במצרים אמרו חז"ל שהמכה היתה צריכה להינתן ע"י משה רבנו, אך ה' ציווה למשה שיאמר לאהרן להכות את היאור, והסיבה לכך היא, היות ובזמן שהיתה הגזרה של "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ", משה הוחבא בתיבה ביאור ובתיה בת פרעה הבחינה בו והצילה אותו.

נמצא שהיאור היה בצורה מסוימת 'שותף' להצלת משה, ומזו הסיבה ה' יתברך לא רצה שהיאור ילקה על ידו במכת דם ובמכת צפרדעים (רש"י שמות ז' יט').

ומזה עלינו ללמוד על גודל מעלת הכרת הטוב, ואפילו לדומם לא להיות 'כפוי טובה'.

וצריך להבין מדוע באמת ההכאה לא נעשתה ע"י משה, שהרי על פי מבט האמת, 'ההכאה' סיבבה את הנס שהביא לקידוש ה' לדורי דורות, כלומר אותו 'דומם' קיבל תפקיד מרכזי, להיות כלי לצדיק לקדש שם שמים ברבים וע"י כך יגיע לתיקונו?

מלמדים אותנו חז"ל יסוד גדול ומקיף בכוחות נפש האדם: כל מדות הנפש נפעלות בעיקר ע"י הרגש¹²³ ולא ע"י השכל, למרות שעל פי השכל אותו דומם היה כלי לצדיק לקדש שם שמים ברבים.

יסוד זה נלמד מהפסוק (מלכים א' א'): "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלא יִחַם לוֹ" אמר ר' יוסי ב"ר חנינא כל המבזה את הבגדים אינו נהנה מהם שנאמר (שמואל א - כד' ה'): "...וַיָּקָם דָּוִד וַיִּכְרֹת אֶת כְּנַף הַמְּעִיל אֲשֶׁר לְשָׁאוּל בַּלָּט", ולפיכך "וְלא יִחַם לוֹ" (ברכות סב:)¹²⁴.

לכאורה מדובר בפעולה פשוטה עם כוונה טהורה, ואעפ"כ במדרגת דוד המלך פנימיותו נפגמה, ונחשב לו הדבר לביזוי הבגדים ו'כפיות טובה', ולעת זקנותו, לצורך תיקון אותו פגם, נענש בו במדה כנגד מדה, ולמרות שהיה לבוש בגדים מחממים "וְלא יִחַם לוֹ" ('מכתב מאליהו' ג' 189).

מובא עוד בחז"ל (בבא מציעא פה.): מעשה בעגל אחד שהוליכוהו לבית השחיטה, ובדרך ברח העגל והחביא את ראשו תחת כנפי מעילו של רבי יהודה הנשיא, ובכה שאינו רוצה להישחט. אמר רבי יהודה הנשיא לעגל: 'לך לשחיטה, שכן לכך נוצרת'.

מעשה זה עורר בשמים קטרוג גדול ובבית דין של מעלה פסקו: 'הואיל ואינו מרחם (לפי מדרגתו), יבואו עליו ייסורים'.

הרב דסלר זצ"ל מבאר, שעל פי האמת רבי יהודה הנשיא השיג ברוח קודשו שעגל זה, ע"י שישחט כהלכה ויאכל מבשרו תלמיד חכם יגיע לתיקונו ותכליתו. ואף על פי כן - נענש.

ע"פ חשבון שכלי קר - מעשה של חסד נעשה, אך מציאות היא בבריאה שהמדות נפעלות ע"י הפעולות והרגש, ובמדרגת רבנו הקדוש, נפגמה במדת מה, מדת החסד והרחמים ('מכתב מאליהו' 99-103)¹²⁵.

123 בבחינת "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" (ספר החינוך, מצוה טז').

124 כך היה המעשה בקצרה: תקופה ארוכה רדף שאול המלך וצבאו אחר דוד להורגו בטענת מורד במלכות. באחת התקריות הסתתר דוד במערה, ושאול וחייליו נכנסו במהלך חיפושם גם לאותה מערה, ונוצר מצב שהיה באפשרותו של דוד להרוג את שאול רודפו, אך נמנע מכך, אולם עם זאת חיפש דוד לקחת דבר שיהיה לו לאות שבא שאול לידו ולא שלח בו יד, ועל ידי כך אולי יצליח לפייסו, לכן "...וַיָּקָם דָּוִד וַיִּכְרֹת אֶת כְּנַף הַמְּעִיל אֲשֶׁר לְשָׁאוּל בַּלָּט".

125 וכן מצאנו ברופאים העוסקים מדי יום ביומו בטיפולים המכאיבים לחולים, למרות כוונתם החיובית, נפגמת מדת רחמנותם.