עמוד העבודה – תפילה
פנימיות התורה מלמדת אותנו שיש רבדים נוספים בעניין כוונת התפילה הפועלים בפנימיות העולמות לחבר עליונים ותחתונים ולהוריד השפעות.
וכך אומרת הגמרא (יבמות דף סד.): "א"ר יצחק: מפני מה היו אבותינו עקורים (אינם יכולים להוליד)? מפני שהקב"ה מִתְאַוֶּה לתפלתן של צדיקים".
מבאר הזוהר הקדוש (פרשת תולדות): "בוא וראה, עשרים שנה נשתהה יצחק עם אשתו ולא ילדה, עד שהתפלל תפילתו. והוא, משום שהקב"ה חפץ בתפלתן של צדיקים בשעה שמבקשים מלפניו על כל צורכיהם. מהו הטעם? כדי שיתגדל ויתוסף משחת קודש ע"י תפילת הצדיקים לכל מי שצריך, כי הצדיקים[1] בתפילתן פותחים את הצינור העליון, ואז אפילו אותם שאינם כדאים להיענות, נענים".
[1] ומפורש לקמן, דצדיקים לאו דוקא.
ביאור הדברים על פי דרכינו בספר זה[2], למדנו שה' יתברך הוא הטוב ומיטיב, ומדרך הטוב להיטיב ולהשפיע, אמנם את הכלים להמשכת השפע ולקבלתו באיכות וכמות התנה בעבודתם של ישראל בתורה ומצוות לשם שמים, בסוד השוואת הצורה וההתדמות.
[2] עיין לעיל בנושא "הקדמה ומושגים".
לדוגמא, רצונו יתברך להוריד שפע של ילודה לעולם, אך העולם חסר בזכויות, חסר בכלים, שהם רצונות של השפעה - 'השוואת הצורה' - תורה ומצוות 'לשמה', על כן עשה את אבותינו הקדושים עקורים כדי לעוררם להתפלל, ובכח תפילתם הטהורה, הנקייה מפניות, בבחינת 'והלכת בדרכיו', הורידו והמשיכו את אותן השפעות לעולם.
"...והמשכיל יבין מדעתו, שלא לחינם הוצרכו לתיקון תחינה קטנה ותפילה קצרה כזו (תפילת העמידה) ק"כ (120) זקנים ומהם כמה נביאים. אלא שהמה השיגו ברוח קֹדשם והשגת נבואתם העליונה ונהירא להו (ומאירים להם) שבילין דכל סדרי בראשית ופרקי המרכבה. לזאת יסדו ותקנו מַטְבֵּעַ ברכות והתפלות באלו התיבות דוקא. מאשר ראו והשיגו איזה דרך ישכון אורה של כל תיבה פרטית מהם אשר היא נצרכת מאוד לתיקון רבוי עולמות וכוחות עליונים וסדור המרכבה. וכמאמרם ז"ל העבודה צורך גבוה. וזהו עניין מאמרם ז"ל שהקב"ה מִתְאַוֶּה לתפלתן של צדיקים... וכתוב מפורש (משלי ט"ו ח'): '...וּתְפִלַּת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ': ולכן קראו רז"ל את עניין התפילה דברים העומדים ברומו של עולם (ברכות ו:), היינו שהדברים עצמם הם תיבות התפילה עומדים ברום העולמות..." ('נפש החיים' שער ב' י').
מוסיף 'בעל התניא' (מאמרים על פרשיות התורה) בעניין פנימיות 'תפילת העמידה': "לא נתקנה הברכה בשביל האדם להתפלל על צרכיו... אלא ודאי כמו שאמרנו שהוא רק המשכת אלקות... שהמשיך אלקותו על ידי אותה ברכה, כגון ברכת השנים, כשמתברכת השנה בכל טובה אזי יש התגלות אלקות בעולם (כלומר, יהיה ניכר שאותו השפע מאיתו יתברך, ולא טבע ומנהגו של עולם). וכן קיבוץ גלויות, כשמקבץ אותנו מן הגלות אזי יהא ניכר גדולתו יתברך, וכשיש לאדם חולה ח"ו בודאי צריך לאותה המשכה, כשיתפלל אזי יהיה המשכת אלקות, אבל לא שיתפלל להנאת עצמו ('שינוי צורה'), וממילא יובן שהאדם לא נברא אלא לכבוד הבורא יתברך" (דהיינו, לעשות רצונו יתברך ולא רצון עצמו).
התברר, שכאשר השם יתברך מוריד השפעות לעולם, הן בגשמיות והן ברוחניות, ההשפעות הללו הן גילוי אלקות, ובלשונו של הרב דסלר זצ"ל ('מכתב מאליהו' ג' 265), גילוי כבודו יתברך, שתכליתו גילוי חסדו יתברך לנבראים, בבחינת להיטיב לנבראיו.
ככל שאדם קנה בעבודתו את מדת ההשפעה, הוא חושב פחות על צרכי עצמו והנאתו, ובראש מעייניו הכוונה הפנימית בכל דבר, ובהדרגתיות מטפס ועולה להיות מסור ונתון יותר לרצונו יתברך מאשר לרצונותיו האנוכיים.
מובא עוד בספר הקדוש 'שומר אמונים' (של הרב אהרן ראטה, 'מאמר פתחו שערים' בעניין ה'קדיש') דבר נפלא, כשאדם מכווין בתפילתו להורדת השפעות מקיים בכך מצוה מהתורה וכך לשונו: "...ובמילת 'יתברך' יכוין שיומשך כל אלו מיני השפעות טובות לכל כללות ישראל, ויקיים בזה מצות עשה "והלכת בדרכיו", שזה דרכו של ה' יתברך להשפיע וליתן שפע לכל ברואיו...".
ובספר 'נפש החיים' מוסיף (פרק א' שער כ') וכך לשונו: "...ולכן אמרו ז''ל (שבת קי''ט ב') כל העונה 'אמן, יהא שמיה רבה מברך' בכל כוחו. קורעים לו גזר דינו. ואפילו יש בו שמץ של עבודה זרה מוחלים לו"
כי עיקר כוונת זה השבח הוא, שיתאצל ויושפע תוספת ברכה ושפעת אור עליון לכל הד' עולמות: אצילות, בריאה, יצירה, ועשיה. וזהו 'יהא שמיה רבה מברך', היינו שיתאצל ברכה ותוספת קדושה ממנו יתברך שמו עד (המשך נוסח הקדיש) "לעלם" - הוא עולם האצילות. ומשם גם "לעלמי" (לשון רבים) - הם ב' עולמות בריאה יצירה, "עלמיא" - הוא עולם העשיה. והם (אותם עולמות) שורש הד' דרגין של האדם: שרש הנשמה – ונפש – רוח - נשמה. וכשמכוון האדם בקדושת מחשבתו באמירת זה השבח לעורר ולהשפיע על ידו תוספת קדושה וברכה על שרש נשמתו. ומשם על נשמתו ורוחו ונפשו. גורם בזה להתם ולכלה כל עוון וחטא אשר חטא באיזה בחינה מאלו הג' והיו כלא היו, וזה כל עיקר ענין התשובה האמִתית כנ''ל (דהיינו, בדומה לאותה פעולה שנפעלת ע"י הקדיש, כך נפעלת ע"י תשובה בלב שלם, דהיינו וידוי, חרטה וקבלה לעתיד). לכן מוחלין לו על כל עונותיו (כי כאשר עבודתו ותשובתו לשם שמים, אורו יתברך ממלא את אותם 'הכלים' שיתרוקנו מאורם, מחמת עוונותיו, וממילא נרפא הכל).
ועוד: "...הצדיק, מוטל עליו להתפלל תמיד על כללות ישראל להשפיע להם השפעות חסדים ורחמים וזהו מחמת שהצדיק עובד את השם יתברך מאהבה, ואהבה הוא האחדות ('השוואת הצורה') ויחוד שמו הגדול וחפץ ה' בידו, כי השם יתברך חפץ תמיד ומִתְאַוֶּה לתפילתן של צדיקים שהם מייחדים שמו הגדול באהבה, לכן ההשפעות נמשכין ויורדין על ידי הצדיק..." ('נועם אלימלך' - הוספות לקוטי שושנה).
'...וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ', ואמרו חז"ל שכולם מתברכים בשביל ישראל" (מלבי"ם בראשית כו').
וגם במדרגתנו יש בחינת צדיק בכל אחד ואחד מֵאִתָּנוּ, והוא כשיעור ה'לשמה' אשר בליבנו המוכשר להורדת השפעות וחסדים לנו ולעולם כולו, בסוד "השוואת הצורה".
ומוסיף בעל התניא (פרק מא, מד) ששמץ קצת מעבודת הצדיקים שייך גם לכל אחד ואחד מישראל כי בפנימיות הנפש שוכנת אהבה הטבעית בלב כל ישראל לעשות כל מה שהוא רצון העליון ברוך הוא.
"...ואף אם נדמה לו לכאורה שהוא כח דמיוני, לא יחוש, מאחר שהוא אמת לאמיתו מצד עצמו, בבחינת אהבה מסותרת"
"'אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיך יִשַּׁק כָּל עַמִּי' (בְּרֵאשִׁית מ"א) - העניין הוא, כי כל מה שברא הקדוש ברוך הוא, לא ברא אלא לכבודו (פרקי אבות ו') כדי לגלות מלכותו ועל ידי זה נכפפין הקליפות תחת השכינה, ובאיזה עניין נתגלה מלכותו? כשמשפיע רוב טוב לישראל אז מודים כל אחד ואחד כי 'מַלְכוּתוֹ בַּכּל מָשָׁלָה' (תְּהִלִּים ק"ג), ובמה יכולים להוריד השפע? על ידי התפילות, כי התיבות הם כלים לקבל השפע ועל כן כל אחד יזהר בתפילתו שיתפלל באופן שיוכל לעורר השפע בעולם על דרך שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סנהדרין לז'): חייב כל אדם לומר בשבילי נברא העולם..."[3] (ליקוטי מוהר"ן קב').
[3] ולא יאמר: "מה אני, ומי אני?" - שזוהי ענוה פסולה.
לפי ההבנה החדשה בעניין התפילה מתורצת הקושיה המפורסמת[4], מהי הסיבה שנצטווינו להתפלל על חסרונותינו, הרי ה' יתברך יודע יותר טוב מֵאִתָּנוּ מה טוב עבורנו, וכל מה שהחסיר ומנע מֵאִתָּנוּ זה הטוב ביותר עבורנו?
[4] בנוסף לביאורים הרבים המופיעים בספרים הקדושים.
אלא כנ"ל, משום שה' יתברך חפץ חסד, חפץ להשפיע ולהיטיב לעולם שפע טוב, ותלה הדבר בידיהם של עם ישראל השייכים ב'לשמה' ובהורדת השפע, ב'השוואת הצורה' והדבקות.
רבי חיים מוולוז'ין על פרקי אבות אומר ('רוח חיים' א' ג'), שכל המצוות דינם כך, בבחינת 'השפעה' (כשיעור ה'לשמה' כך שיעור הורדת ההשפעות): "...כי בשורש כל המצוות מעוררים רוב טוב ושפע עצום בכל העולמות ומוריד מזון ורווח, אך אם עושי המצוות מועטים ואין צינורים לשפע הטוב, רק מהמעטים, וה' יתברך שמו ברחמיו חפץ חסד, שיהיה חיים ושפע לכל בני אדם גם לאינם ראויים, ונוטל השפע מהמעטים השרידים יראי ה', ומחלק לכל בני האדם... 'כל העולם ניזון בשביל חנינא בני...' (ברכות יז')". וכך לשון הגמרא: "שִׁמְעוּ אֵלַי אַבִּירֵי לֵב הָרְחוֹקִים מִצְּדָקָה" (ישעיהו מו' יב') "... כל העולם כולו נזונין בזכותם, והם - אפילו בזכות עצמן אין נזונין; כדרב יהודה אמר רב, דאמר רב יהודה אמר רב: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: כל העולם כולו נזונין בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת".
על פי היסודות שלמדנו בפרקים הקודמים ובפנימיות הדברים, נמצא, שמוטל על כל אחד מבני ישראל תפקיד נורא ונשגב בין בתפילה ובין בתורה ומצוות, להתדמות לבורא יתברך בכח הנתינה להוריד השפעות טובות לעולמנו, ועל ידי זה יתקיים בנו, 'והלכת בדרכיו' 'לדובקה בו' - תכלית הבריאה.
"...וזהו הגילוי שכינה בתחתונים להשפיע אור גדול בלבבות ביניהם ולקבל גם כן מהם, כידוע דירת שכינה בתחתונים צורך גבוה וכמאמרם (זוה"ק ח"ג ז' ב) ישראל זנין כביכול לאביהם שבשמים, ובכל קרבנות נאמר: 'ריח ניחוח' וכן כל המצוות לנחת רוח לפניו, ונאמר (דברים לב', יח') "צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי..." ושמתישין, חס ושלום, כח פמליא של מעלה בחטאיהם (ומונעים את הורדת ההשפעה), והיינו כי יותר ממה שעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק... (היינו הבורא חפץ להשפיע לתחתונים - פסחים קיב:)" (ר' צדוק הכהן מלובלין - מחשבות חרוץ אות ט).
"...כי אם כל מגמתו והשתדלותו בעשיית המצוות לעשות נחת רוח ליוצרו, והכל עבור השכינה, כי 'העבודה צורך גבוה' ולא צורך הדיוט, וכאשר נודע מספרים שכל מעשי המצוות והתורה ותפילה הכל תיקוני עולמות עליונים וכו'" (תורת המגיד שמות פרשת משפטים).
"ואנו נקראים בנים למקום, וזהו (שנאמר:) אין טובה באה לעולם אלא בשביל ישראל (יבמות סג.), היינו שעושים שביל להוריד השפע למטה וזהו (תהלים סח' לד'): 'תְּנוּ עֹז לֵאלֹקִים', ישראל מוסיפין כח בפמליא של מעלה (זח"ג פ' שמיני), ולזה נתן לנו התורה כי על ידי אמצעות התורה נוכל להוריד שפע למטה" ('מאור עינים' פ' פקודי).
"דהנה ה' יתברך ברא העולמות כולם כדי להיטיב לברואיו והעיקר תלוי באדם, באם הוא עושה רצונו של מקום אזי מוסיף כח בפמליא של מעלה, כדכתיב: (תהלים סח' לה') 'תְּנוּ עֹז לֵאלֹקִים'" ('מאור ושמש' חקת).
בהתברר עד כה תפקידנו הנורא והנשגב בתורה ותפילה, עלינו להתחזק ולהוסיף כוונה וגילוי דעת בכל ענייני עבודת ה', כמו שמובא בספר 'עוד יוסף חי' וכך לשונו[5]: "...ואל אורו הגדול המתלבש בעשר ספירות דאצילות אנחנו מעלים כוונת התפילה, והברכות, וההודאות, ולימוד התורה הקדושה, וקיום המצוות האמורות בתורה ובדברי סופרים, וכל מחשבה טובה ורעותא דליבא (ורצון הלב) שבקדושה, להוריד שפע עליון וברכה רבה...".
[5] 'גילוי דעת' זה מופיע בסידורים של עדות המזרח לאחר ברכות השחר.
וזהו עומק דברי חז"ל (מנחות סד.) שאמרו בעניין התפילה שהיא כנגד עבודת הקרבנות: "עבודה, צורך גבוה" ('מאור ושמש' פ' נצבים).
בנוסף לכוונה הנ''ל נסיים עם עצה נפלאה המובאת בספר נפש החיים (שער ב פרק יג) וכך לשונו: "אלא העיקר בעבודת התפילה. שבעת שהאדם מוציא מפיו כל תיבה מהתפילה. יצייר לו אז במחשבתו אותה התיבה באותיותיה כצורתה ולכוין להוסיף על ידה כח הקדושה שיעשה פרי למעלה להרבות קדושתם ואורם. כמו שכתבתי לעיל בפרק י' שלכן נקראת התפילה 'דברים העומדים ברומו של עולם' (ברכות ו:) שכל תיבה בצורתה ממש היא העולה למעלה מעלה כל אחת למקורה ושרשה לפעול פעולות ותיקונים נפלאים. והיא סגולה נפלאה בדוק ומנוסה למרגילים עצמם בזה. לבטל ולהסיר מעליו בזה כל מחשבות ההבלים הטורדות ומניעות טהרת המחשבה והכוונה. וכל אשר יוסיף הרגלו בזה. יתוסף לו טהרה במחשבתו בתפילה, והיא כוונה פשטית:
מובא בהלכה (שו"ע קיא א') לסמוך 'גאולה' ל'תפילה', דהיינו להסמיך את גאולת מצרים - את ברכת 'גאל ישראל' לתפילת העמידה.
כבר נודע, שהגאולה האמִתית היא הגאולה מיצר הרע - מ'הרצון לקבל' והאנוכיות שבנו ע"י קיום תורה ומצוות, כדברי חז"ל (תנחומא עקב): "אל תאמר "חָרות על הלוחות" אלא חֵירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה.
נמצא, שבפנימיות עומק תקנת חז"ל, שהצריכו להסמיך את ברכת 'גאל ישראל' לתפילת העמידה (דהיינו ל"א-ד-נ-י שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך") כוונתם היתה, שנוכל להיכנס לתפילה עם מחשבה וכוונה טהורה של 'גאולה' הנטולה אנוכיות, בבחינת 'חֵרות' מה'רצון לקבל לעצמנו', תפילה המבוססת על כוונה לשם שמים, הורדת השפעות לעולם, ובשלב הבקשות, לבקש על חסרונות כלל ישראל וגם על חסרונותינו בתוכם שיקבלו את מילואם לעבודתו יתברך, וזוהי גם הסיבה שתיקנו לנו חז"ל את נוסח הבקשות והברכות בלשון רבים, רפאנו ברכנו וכו'.
צדיק בן צדיק, שהוא צדיק מיוחס, המתפלל על עצמו, עדיף מצדיק שאינו מיוחס, שהרי זכות אבותיו מסייעתו. אבל כשהוא (צדיק שאינו מיוחס) מתפלל עבור אחרים אדרבה חשוב הוא יותר לפני המקום מצדיק בן צדיק המתפלל על עצמו, למרות שאינו מיוחס, כי זו מעלתו שמניח עצת אבותיו (שלא היו צדיקים) והולך בדרכי השי"ת (השפעה), ועליו יכון שלום, שלום לרחוק ולקרוב (קודם לרחוק ואח"כ לקרוב), שהוא מזרע רחוקים ונתקרב" (תמצית דברי רש"ל בתשובה סימן כ').
"...כי אם האדם אינו משגיח, ומתפלל רק על עצמו, ושמח הוא רק בטובת עצמו, הנה זה מגונה מאוד. אבל דרך הצדיקים והישרים הוא לחלות ולצפות על טובת חבירו ולהתחייב את עצמו עבור חבירו, והנה זהו בחינת הערבות של בני ישראל, שכל ישראל ערבים זה בזה כמו הַעֲרֵב שמחייב את עצמו לשלם תחת הלווה. וכמו שאמר אליהו זכור לטוב הריני כפרתם בכל מקומות מושבותם..." ('תפארת שלמה' פרשת יתרו).
"...ואמרו חכמינו, זכרונם לברכה (ערובין כב:) מי שמשחיר פניו כעורב... היינו שמתפלל בלי שום כוונת תועלת עצמו, ואינו חושב לכלום את עצמו, ונתבטל כל עצמותו וגשמיותו (רצון לקבל), ונתבטל כאילו אינו בעולם כמו שכתוב (תהלים מד' כג'): 'כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם...' וזה בחינת (שיר השירים ה' יא'): '...שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב'" (ליקוטי מוהר"ן טו').
הרב דסלר זצ"ל[1] מוסיף ומגלה לנו חידושים נפלאים בכח התפילה, ושהיא דרך נפלאה להגיע לדבקות, אפילו למעלה ממדרגת האדם, בבחינת 'קפיצת הדרך'.
[1] 'מכתב מאליהו' ג' מעמ' 62, ובחלק ד' מעמ' 60.
מובא בחז"ל, שכאשר אנו משתדלים בתפילה להגיע לדבקות 'וחותרים חתירה' להתקרב אליו יתברך, ה' יתברך חותר כנגדנו, עד שאנו נפגשים, כביכול אִתו יתברך באמצע הדרך. הנהגה זו של רחמים מאִתו יתברך מקצרת לנו את הדרך בצורה משמעותית מעל לכוחותינו, בבחינת 'קפיצת הדרך' לטהרת ליבנו, וזהו חסד עצום ונפלא, ש'פתאום' חלף עבר עובי טמטום הלב. אנו מתפללים "וטהר לבנו...", וה' יתברך מטהר, דהיינו כנ"ל מקטין את עובי הטמטום וה'רצון לקבל' בשיעור שלמעלה ממדרגתנו.
אורך הגלות מקביל לעובי המחיצה וההסתר, ומשום כך התפילה והצעקה מקרבות את קץ הגאולה, הפרטית והכללית, כמו שמצינו בגאולת מצרים (שמות ב' כג'): "...וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל-הָֽאֱלֹהִים מִן-הָֽעֲבֹדָֽה". בתפילתנו ה' יתברך מקרבנו אליו יתברך למעלה מדרך הטבע.
'קפיצת הדרך' מוגדרת בפי חז"ל ה'קונה עולמו בשעה אחת', כדברי הגמרא (עבודה זרה יז.) במעשה דר' אלעזר בן דורדיא, אשר ע"י חטאיו המרובים טימא את נפשו וטמטם את ליבו, ואף על פי כן כאשר זכה לתפילה אמִתית פנימית בבכייה ומרירות מעומק הלב, הגיע לתשובה עד כדי מסירות נפש בדבקות, עד שיצאה נשמתו בתשובה, "ויצאה בת קול ואמרה רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא".
דבר נפלא למדנו מהמעשה של ר' אלעזר בן דורדיא, שאם יתעורר האדם להתפלל באמת על ההתקרבות אליו יתברך, בתחינה שיבטל את טומאותיו וטמטום לבו, יזכה ל'קפיצת דרך' רוחנית, למרות שעדיין לא תיקן כלום בבחינת המעשה, ועדיין לא קיים את כל תנאי התשובה, כי סוד קבלת התשובה טמון בכח התפילה.
כבר אמר אדוני אבי זקני גאון ישראל מסלנט, שאף שלאחר החורבן ננעלו שערי תפילה, בדוק ומנוסה שעדיין ישנה תפילה אחת שנענית בכל עת, והיא תפילה על עזרה בעניינים רוחניים, וזוהי העצה היחידה לבקוע את טמטום הלב, וזהו 'הפתח כחודו של מחט' שבו אנו 'חותרים' לקראת ה' יתברך, והוא יתברך בחסדיו המרובים חותר כנגדנו ומחשיב לנו כאילו עשינו 'שווה בשווה' עמו יתברך, שנאמר (תהילים פה' ה'): "שׁוּבֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ...", שנינו כאחד[2].
[2] עיין 'מכתב מאליהו' ד' 262 ובכרך יום כיפור עמ' תקל"ה.
בתפילה ניתנה לנו רשות לפנות אליו ישירות - 'ברוך אתה...' וזה חידוש גדול ונורא, שהתפילה מגיעה אל 'הבחינה הנעלמת' מהשגתנו, ובתפילה אפשר לכל אדם, אפילו לפשוט ביותר, להגיע ישר אליו יתברך "ולדבקה בו", כי הלב בדבקותו יכול להגיע לגבהים שאין השכל יכול להגיע בחכמתו.
לכן קבעו חז"ל בהלכות תפילת העמידה: "לא יתפלל בליבו לבד, אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאוזניו בלחש, ולא ישמיע קולו..." (שו"ע קא' ב').
הגמרא בברכות (לא.) מגדירה את המשמיע קולו בתפילתו מקטני אמונה. ביאר המהר"ל בעניין זה דבר עמוק: "כי התפילה היא, שמאמין בו יתברך שיעשה בקשתו, ובאמונה בו יתברך הוא דבק במדרגה העליונה הנעלמת... וזה שמשמיע קולו בתפילתו (באופן האסור בהלכה) אין מגיע אל המדרגה העליונה הנעלמת, כי המשמיע קול הוא נשמע ונגלה, וכל דבר שהוא נגלה אינו דבק במדרגה העליונה, כי העליון הוא נסתר... ולפיכך הוא מקטני אמנה".
כל יציאה 'לחוץ ולגילוי', הפך הבחינה של: "... וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ", שהיא יותר מן המידה המוכרחת, סותרת היא לפנימיות, ובכך נפגמת במשהו עבודת ה'לשמה'.
'טמטום הלב', הנובע מ'כח הנטילה' ותאוות גשמיות, נחשב כ'מחיצת הברזל' המפסקת ('שינוי צורה') בינינו לבין השפעת טובו יתברך אשר אינה פוסקת לעולם[3], וידוע שכל ההגבלה היא רק 'בכלים' - 'במקבלים', כי חלונות לבנו עכורים המה מחמת 'שינוי הצורה' ורחוקים הם מה'לשמה', וככל שנרבה לנקות את חלונות לבנו ע"י עבודת 'הנתינה' בתורה ותפילה, כך ירבה האור, ואפילו אם רק מעט מן האור יצליח להיכנס, יסלק הרבה מחושך 'טמטום הלב'.
[3] עיין עוד לעיל בנושא 'אין עוד מלבדו'.
במעשה המצוות, בתלמוד תורה ותפילה מעומק הלב, באלו, ורק באלו, יבקע עובי הטמטום של הדור האחרון במהרה, משני הצדדים, ו'פתאום' נחזה והנה אור משיח צדקנו.
לימדונו חז"ל: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", ומאידך חז"ל עצמם תיקנו לנו בסדר התפילה לבקש על יראת שמים כמו לדוגמא: "...ויַחֵד לבבנו לאהבה וליראה את שמך...". וכן: "הוֹרֵנִי ה' דַּרְכֶּךָ אֲהַלֵּךְ בַּאֲמִתֶּךָ יַחֵד לְבָבִי לְיִרְאָה שְׁמֶךָ" (תהילים פו' יא') וכד'.
ויש לעיין, כיצד מתיישבים דברי חז"ל אלו עם הכלל ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", דהיינו שרק יראת שמים נתונה לעבודת ובחירת האדם?
על שאלה זו עונה הרב דסלר זצ"ל ('מכתב מאליהו' ג' 69) בהתבסס על דברי הרמ"ק בריש ספר 'תומר דבורה', שהחוטא עושה את העבירה על ידי כח שנותן לו הקדוש ברוך הוא באותו רגע ממש. ואם נתעמק נבחין שכאילו הוא יתברך עושה המעשה על פי בחירת האדם, וכאילו צמצם יכולתו למען בחירת האדם, והאדם כביכול, מכריח את הקדוש ברוך הוא להוציא לפועל את רצונו. נמצא, שהוא יתברך סובל עלבון גדול כביכול, ע"י חטא האדם.
על דרך זה, אם יתעמק אדם בתפילה יבחין שהכל ממנו יתברך, ויבוא לידי השגה שאף את הבחירה עצמה הוא יתברך מהווה ממש ברגע הבחירה, וממש כעושה את בחירתנו ע"י שפעו התמידי על האדם, ויכיר שחלקו של האדם הוא כה זעיר עד שכמעט אינו נבחן. [זוהי בחינת 'הסִבותָ לִבם אחורנית' (ברכות לא.)]. ככל שיתעמק הצדיק בתפילה יותר, יתמעט הפירוד שבינו לבין בוראו יתברך, ויראה כי עצם בחירתו נקודה דקה מאוד היא ובטלה במעשי ה', שהם המזכים לו את הכל ממש, עד שהוא מתפלל לה' יתברך, אפילו על עצם הבחירה, על יראת שמים.
לאחר שביארנו את חשיבות 'עמוד התפילה' וכחה, נשאר לנו רק להביא מספר עצות בקצרה מהצדיקים ומאנשי מעשה, אשר יעזרו לנו להתקרב לה' יתברך 'גם' דרך התפילה.
היסוד החשוב ביותר בעבודת התפילה, הרוח המחיה, הכח הדוחף הוא: עניין ההרגשה והאמונה המוחשית, בבחינת 'כאשר ידבר איש אל רעהו'.
יסוד זה מובא 'במסילת ישרים', ספרו של הרמח"ל הקדוש, וזה לשונו: "...אמנם מי שהוא בעל שֵׂכֶל נכון, במעט התבוננות ושימת לב, יוכל לקבוע בליבו אמיתת הדבר, איך הוא בא ונושא ונותן ממש עמו יתברך, ולפניו הוא מתחנן ומאִתו הוא מבקש, והוא יתברך שמו מאזין לו מקשיב לדבריו, כאשר ידבר איש אל רעהו ורעהו מקשיב שומע אליו (הרגשת אהבה). ואחר שיקבע זה בדעתו, צריך שיתבונן על רוממותו יתברך, אשר הוא מרומם ונשגב על כל ברכה ותהילה, על כל מיני שלימות שתוכל מחשבתנו לדמות ולהבין (הרגשת יראה, כדי שלא יבוא לחוסר כבוד)...".
הרגשת ה'ממשות' בקשר עם ה' יתברך כל כך חשובה ומשמעותית, שאי אפשר לעשות בה 'הנחות'! זהו תנאי מעכב, אי אפשר בלעדיה, וכמו שאנו מתאמצים ומשתדלים בענייני הגוף להחיות אותו, כך עובד ה' חייב להתאמץ מאוד 'להרגיש' ממשות בתפילה ובברכות ולהחיות את כל עבודת ה' שלו.
לדוגמא ידוע, שהברכות שתיקנו לנו חז"ל, ברכות הנהנין, השבח והמצוות הם דבר מאוד יסודי ומרכזי, הממלא את הוויתו של כל יהודי במשך כל שעות היממה, ולכן יש צורך לחזקו תדיר בעניין 'ההרגש', כלומר עלינו להשתדל להרגיש בכל הברכות את ההודאה והכרת הטוב, בנוסף לפשט המילים[1]. ואם נתאמץ יותר, 'בתפילת העמידה', בשלושת הברכות הראשונות, חוץ מהכוונה הפשוטה של פירוש המילים עלינו 'להרגיש' שאנו משבחים את ה', ובשלושת הברכות האחרונות צריך 'להרגיש' שאנו מודים לה'. וכן בברכות האמצעיות של תפילת ה'עמידה' צריך 'להרגיש' את החסרון בשלב הבקשה (בחלק הראשון של הברכה), ואת השבח בחתימתה[2].
[1] עיין לקמן ב'גדר ושורש כל הברכות' בהרחבה.
[2] אמנם ב'נפש החיים' (שער ב' פרק ב') כתב: "אבל האמת כי 'ברוך' פירושו תוספת וריבוי (ולא שבח ותהילה)... להמשיך ולהריק חיים ממקור החיים...".
בשלב הבקשות חשוב לעבוד עם הרגשת הלב, להשתמש בכח הדמיון ולנסות 'להרגיש' את חסרונן של כלל ישראל, שהרי לכך נתקנו הברכות בלשון רבים.
הכלל הוא: כגודל הרגשת החסרון וההשתוקקות לרוחניות - עשיית רצון ה', כך גודל הכנת 'הכלי' לקבלת השפע.
עניין ה'קבלה' וה'אהבה העצמית' הוא מטבע בריאתנו כמו שביארנו[3], לכן טבעי הוא לנו 'לראות' רק את חסרונותינו ומצוקתנו, אמנם אם וכאשר נצא קצת 'מאהבת עצמנו' ונבקש גם על חסרון הכלל שאנו בתוכו, נקבל צורת השפעה ו'השוואת הצורה' לבורא יתברך, המשפיע ונותן, וממילא גם נוכל להגיע לבחינת דבקות ו'הרגש' בתפילה, כי מאוד מסתבר שמתפילה אמִתית על הכלל, השוואת הצורה ודבקות נצליח לכוון בכל התפילה ללא היסח הדעת כלל, היות ושורש כל ענייני ה'פרוד' והריחוק הוא 'שינוי הצורה' - תפילה עם פניות אנוכיות כנ"ל.
ע"פ היסודות שלמדנו, אפשר לומר שבאמת אלו ואלו דברי אלוקים חיים, עיין לקמן בנושא 'הכרת הטוב', שגם הכרת הטוב הוא עניין הורדת השפעות, שהרי הכרת הטוב היא 'נתינה', 'והלכת בדרכיו' ודבקות בו יתברך. (שוב ראיתי כעין תירוץ זה בביאור 'יראת חיים' של הרב וינטרוב זצ"ל על 'נפש החיים', עיין שם).
"גם אין איש שם על לב להתבונן בתרופה היקרה אשר המציאו לנו הראשונים, עליהם השלום, אשר על ידה יוכל האדם אשר הוא רשע גמור, להתהפך מן הקצה להיות צדיק גמור וצדיק תמים, והיא מעלת ומדת 'התבודדות', אשר המעלה הזאת היא השער הגדול לכנוס בה אל שערי תשובה, והמדה היקרה הזאת היא המפתח הגדול לפתוח בו שערי יראת השם"151.
בנוסף לתפילות שתיקנו לנו חז"ל, חובה עלינו להוסיף לעבודת התפילה את עבודת ה'התבודדות' - בקשות אישיות, הודאה ותשובה. מטרת ה'התבודדות' להרגיש את ה' יתברך, שהוא קרוב ואוהב בכל הזמנים, בין בעליה ובין בירידה, ובכך לחזק את עניין האמונה, הבטחון והשגחה פרטית.
לדוגמא, כאשר האדם מבקש מבוראו על צורך ממשי, חסרון גדול המעיק עליו בעניין גשמי או רוחני, וה' יתברך ברחמיו ממלא את מבוקשו, ודאי שיהיה קל לאדם כזה 'להרגיש' הכרת הטוב לבורא עולם המיטיב עִמו, ואמונתו תתחזק מאוד בהשגחה פרטית, שהרי לאחר שהתפלל על הדבר ונענה, לא מן החכמה הוא לתלות בטבע ובמקרה.
כתוצאה 'מהרגש' ההשגחה הפרטית, האדם מתחזק באמונה ובתפילה ומבקש על יותר פרטים וחוזר חלילה, וכך מתעלה ועולה באמונה ש'אין עוד מלבדו', אפילו בפרטים הקטנים היום יומיים.
כך מובא במשנה ברורה (סימן קכב' ח'): "כתב ה'חיי אדם' (כד' יט') נכון וראוי לכל אדם להתפלל בכל יום, ביחוד על צרכיו ופרנסתו ושלא ימוש התורה מפיו וזרעו וזרע זרעו ושיהיו כל יוצאי חלציו עובדי ה' באמת ושלא ימצא ח"ו פסול בזרעו וכל מה שיודע בליבו שצריך לו ואם אינו יודע לדבר צחות בלשון הקודש יאמרנה אף בלשון אשכנז רק שיהיה מקירות לבו. וטוב יותר לקבוע תפלות על כל העניינים הצריכים לו אחר שסיים כל הי"ח מִלְּקָבְעָם בברכת 'שומע תפילה' כדי שכשיצטרך לענות קדיש או קדושה יהיה יוכל לענות אחר אמירתו יהיו לרצון לכולי עלמא"152.
גם בתפילות האישיות נחוץ להיעזר בעצת הצדיקים, כדי לקבל את המבנה והצורה של הגשת הדברים. אך רצוי להיעזר בעצות בצורה כללית בלבד, משום שעיקר עניין ה'התבודדות' הוא הקשר האישי והתיקון הפרטני ע"פ שורש נשמת כל אחד ואחד.
ה'התבודדות' בכלליות, מחולקת לארבעה חלקים:
א - ישוב הדעת
ב - הודאה
ג - חשבון נפש - תשובה
ד – בקשה
151 ציטוט מהספר הנפלא 'דברי אמת' של רבי אלכסנדר משה לפידות זצ"ל מתלמידי הגאון רבי ישראל מסלנט זצ"ל.
152 מובא ב'נשמתין חדתין' (פרשת ויחי) בשם הרב מורגנשטרן שליט"א שאפשר, למי שקשה לו לקיים את מצות ההתבודדות כל יום, לחלק את זמנו, ובכל אחת מג' התפילות יוסיף דיבורים אישיים לה' יתברך מעומק הלב ע"כ. וזה כדברי הגמרא בברכות (לא.): "כשהיה רבי עקיבא מתפלל... אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת וכל כך למה מפני כריעות והשתחוויות". אומר המשנה ברורה (קד' ס"ק ט'), "והיינו בתחנונים שלאחר התפילה". ועל פי זה, יש החוששים להפסיד מעלת ה'חזרה', אומר ה'בן איש חי' שאין חשש (שנה א' כי תשא ו'): "שגם תפילתו תהיה שלמה בסוד החזרה מאחר שנכללת עם תפילת אותו ציבור" (עיין שם).
בתחילת ה'התבודדות' רצוי מאוד להתגבר על המפריעים ולהגיע ל'ישוב הדעת', דהיינו לחפש מקום שקט, רצוי בטבע, שבו יש אפשרות לעצור, לנשום עמוק ו'לנתק' את עצמנו מ'מרוץ החיים', ממחשבות, בלבולים ודאגות, הנובעים בשורשם מהרגשת 'האני' והדמיון שב'כוחי ועוצם ידי'.
וכך לשון ה'מסילת ישרים': "...(וזוהי) עצת פרעה הרשע שאמר (שמות ה'): 'תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ, וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר', שהיה מתכוון שלא להניח להם רווח כלל לבלתי יתנו לב או ישימו עצה נגדו, אלא היה משתדל להפריע לבם מכל התבוננות בכח התמדת העבודה הבלתי מפסקת. כן היא עצת היצר הרע ממש על בני האדם, כי איש מלחמה הוא ומלומד בערמימות, ואי אפשר להימלט ממנו, אלא בחכמה רבה והשקפה גדולה".
"אמר זקני הגרי"ס זצ"ל שהמצוה הראשונה היא: שבראש וראשון יהיה האדם לבר-דעת. מהו בר-דעת? מתיישב, עושה חשבון עם נפשו, וכן הנהגתו יש בה טעם וריח" ('מכתב מאליהו' ה' 97).
שלב שני ב'התבודדות' היא ההודאה ו'הכרת הטוב', עבודה נפלאה, אשר שכרה בצידה גם בעולם הזה, בכחה להוליד בנו אמונה נפלאה שהכל לטובה, שמחה, חיים טובים ונעימים לנו ולסובבים אותנו153.
לצורך העצמת הרגשת הכרת הטוב וההודאה חשוב מאוד שה'הודאה' תהיה לאחר התבוננות ושימת לב, כדי שנוכל להודות ולהכיר טובה, אפילו על הטובות אשר הורגלנו בהם יום ביומו ולא לקבלם כמובן מאליו.
בשלב ראשוני נכון להתמקד תחילה רק בחוויות הטובות שעברו עלינו ולהפנים לליבנו שהם מאהבת ה' אותנו החפץ בטובתנו.
אמנם תדע שתכלית עבודת ה'הודאה' לה' יתברך היא שנוכל גם להודות על הדברים 'שניראו' ו'ניראים' רעים עבורנו, מתוך אמונה תמימה ש"גם זו לטובה".
ע"פ חז"ל, עיקר מטרתו ותחבולתו של היצר הרע הוא, לגרום לנו הסתכלות שלילית על החיים בכלל, ועל העובר עלינו בפרט. היצר הרע מנסה לשכנע אותנו כמה חשוב שנהיה רציניים ו"אמִתיים" בכל הקשור לחסרונותינו ושנתמקד ונחשיב בעיקר את הכישלונות והנפילות, וע"י זה עושק הוא מֵאִתָּנוּ את השמחה ואת רוח החיים, ומשאיר אותנו עם עצבות וחיים המלווים בהרגשת כישלון תמידי, היפך רצון ה' (עיין עוד בנושא הבא).
כח היצר האנוכי, בחינת ה'כפוי טובה' שבנו, כל כך גדול עד שבאפשרותו לגרום לנו להתמקד ולראות רק את הפגם, הרע והחסרון בכל דבר, למרות שרוב ככל היום מלווה ב'מתנות' וחסדים.
דוגמא טובה לכך מצאנו במגילת אסתר. המן הרשע עלה לגדולה במלכות אחשוורוש, עד שכל העולם כולו נכנע והשתחווה לפניו, אך לרוע מזלו, אדם אחד בלבד לא כרע ולא השתחווה לפניו, והוא מרדכי היהודי154, עינו הרעה של המן הרשע הִבְחִינָה והחשיבה רק את הפרט הקטן אשר פגם בשלמות כבודו המלכותי וגרמה לו להרגיש ולהצהיר: "וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שׁוֶֹה לִי בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ" (מגילת אסתר ה' יג').
נקודה אחת, החסרה משלמות הנאת הכבוד והגאווה של בעל המדות הרעות, בכחה לאמלל את כל חייו.
מובא בספר 'משיבת נפש': "כי העיקר הוא להרחיק מעצמו עצבות ומרה שחורה בכל מה דאפשר, כי רוב בני אדם שרחוקים מהשם יתברך עיקר ריחוקם הוא מחמת מרה שחורה ועצבות ומחמת שנופלים בדעתם על ידי שרואים בעצמם עצם קלקולם, שרוב מעשיהם מקולקלים כפי מה שיודע כל אחד בנפשו את נגעי לבבו ומכאוביו (האמת), ומחמת זה הם נופלים בדעתם... (וכאן טעותם שנותנים לאמת להרחיק אותם מה', כי האמת לאמיתה היא שה' לא רוצה שנתרחק)".
יותר ממה שיצר הרע רוצה את העבירה, הוא רוצה את היאוש והעצבות הבאים מחמתה, כי בכך הוא מחליש אותנו מכל עבודת ה'.
153 עיין עוד לקמן בנושא 'הכרת הטוב' ו'אזמרה'.
154 שנאמר במגילה (מגילת אסתר ה' ח'): "וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת מָרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְלֹא קָם וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל מָרְדֳּכַי חֵמָה".
סוד לימדו אותנו חז"ל155: "...אמר רבי אליעזר, אם נעשה הדין למטה, אין הדין נעשה למעלה, ואם לא נעשה הדין למטה, הדין נעשה למעלה".
משמעות הדברים, כאשר בית דין עושים דין אמת או כאשר האדם עושה דין לעצמו, דהיינו חשבון נפש וחוזר בתשובה על פגמיו וקלקוליו, ה' יתברך ברחמיו עובר מכיסא דין לכיסא רחמים ומתמתקים הדינים.
משל למה הדבר דומה? לממלכה ובה שרים הרבה, ובין השרים היה שר אחד החביב במיוחד על המלך, כמובן, שהתעוררות קנאת שאר השרים בממלכה היתה בלתי נמנעת.
כעבור זמן מה השר החביב נקלע ללחצים ולחובות גדולים בענייני ביתו, ובלי להמתין לאישורו של המלך לקח 'הלוואה' מאוצר המלכות. הדבר נודע לשאר השרים, וכמוצאי שלל רב החליטו לשתף את המלך, התכנסו כולם לאסיפת חרום, תכלית האסיפה, למצוא דרך איך להגיש לפני למלך את המידע על מעשה הבגידה, באופן שיגרום בוודאות להוצאתו להורג של השר החביב.
באותה עת, נקיפות מצפון חזקות תקפו את ליבו של השר על כך שמעל באמון המלך ועל כפיות הטובה למלך אשר היטיב לו ולבני משפחתו זמן רב כל כך, עד שליבו התמלא מבושה אשר גרמה להתעוררות גדולה של חרטה ותשובה, וברגשי אשם חזקים ובבכיות של צער ותחנונים ניצב לפני המלך להתוודות על הנעשה, המלך הבחין שהחרטה אמִתית ונובעת מעמקי ליבו, מיד פסק את דינו לסליחה וכפרה.
בעוד שהשר החביב יצא נכנסו שאר השרים 'לקודש' פנימה, ולאחר הקדמה ארוכה על חשיבות הנאמנות למלך ולממלכה והסכנה במעילה בנאמנות, הגישו את העובדות להפללת השר. תגובת המלך היתה מפתיעה, בחיוך עדין אמר: 'הכל כבר ידוע לי, העניין טופל, כולכם תחזרו מיד לתפקידכם'.
זהו שנאמר 'שיש דין למטה', דהיינו שאדם מתבונן בחסרונותיו ובפגמיו ומבקש לתקנם ע"י תשובה. 'אין דין למעלה', דהיינו הדין מתמתק בחסדים ואין פֵה לשום מקטרג לקטרג.
באופן כללי, שלב 'חשבון הנפש' בהתבודדות פירושו: פשפוש ומשמוש בעבר ובהווה ועשיית תשובה. רק צריך להזהר שהתשובה 'תניב פרות טובים' - התקרבות, ולא 'פירות באושים' - התרחקות, כי לפעמים אדם יכול ליפול ליאוש ועצבות מרוב הפגמים וחשבון הנפש. לכן בתחילת העבודה חשוב מאוד לא להתייחס כלל לעבר הרחוק, אלא לעשות תשובה על היממה האחרונה בלבד, להתחזק ולהתחיל מחדש, כ'תשובת הגר' מכאן ולהבא, בבחינת "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ" (איכה ג' כג').
לדוגמא, אפשר להתחיל בתפילה קצרה כמו: "ריבונו של עולם, חטאתי עוויתי ופשעתי לפניך, אנא ה' יהי רצון מלפניך שתרחם עלי ותחזירני בתשובה לפניך, ותן לי כוחות שוב לא להיכשל, ותזכני ברגע זה (אפילו מאה פעמים ביום) לפתוח דף חדש".
ובזמנים שאדם חזק בדעתו, יוכל גם לפרט את חטאיו בשברון לב, ולא ח"ו בעצבות ויאוש.
כל אחד בהתבוננות פשוטה יוכל להבחין אם התשובה הולידה התחדשות ושמחה או ח"ו ההיפך156.
155 מדרש רבה דברים וכן עיין בליקוטי מוהר"ן טו'.
156 עיין לקמן בנושא 'שעת כושר'.
באופן כללי חשוב לדעת, שצריכים לעבור שני שלבים עיקריים כדי להגיע לתפילה השלמה:
שלב ראשון - שהבקשה תבוא ממקום של הרגשת חסרון אמִתי: חסרון בבחינת "...הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנכִי" (בראשית ל' א'). ואמִתי, בבחינת " קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" (תהילים קמה יח). כי הכלי הרוחני נקרא 'רצון' וכגודל הרצון וההשתוקקות כך נמשך השפע, וכדי שהשפע יבוא מצד הקדושה צריך לשלב השני.
השלב השני - לאחר התפילה להתחזק במדת ההסתפקות והאמונה, בבחינת 'הטוב בעיניך עשה'. כי השלמת הכלי לשימוש הקדושה תלויה באמונה שהיא השוואת הצורה157, כי כשאנו אומרים 'הטוב בעיניך עשה' אנו מגלים שכל רצוננו הוא לעשות את רצון ה' ולא את רצוננו האנוכי שהוא שינוי צורה, היפך הקדושה.
כל אדם, בהתבוננות פשוטה יוכל להבחין באמת בחסרונותיו הפרטיים ולבקש עליהם, אך יש עובדי ה' שבנוסף לצרכיהם הפרטיים ישהו ויעוררו בליבם, טרם התפילה, גם חסרון זולתם.
למשל, אם בחרו להתפלל על אחיהם בית ישראל, יתחילו לעורר בליבם, לפני התפילה רחמים על צערם של ישראל וריחוקם מאביהם שבשמים ועל החושך והמיתה הרוחנית שהם שקועים בהם וכו', ומצד שני על הצער הגדול של אבינו אב הרחמן המחכה ומצפה לבניו שישובו הביתה. זאת כדי שהתפילה תבוא ממקום של חסרון ורצון אמִתי, ורק לאחר מכן יבקשו על הדבר בלשון תחנונים מהבורא יתברך, באמונה תמימה שה' יתברך אל רחום וחנון, כל יכול, ואין שום מניעה ממנו יתברך לתת להם את מבוקשם. ככל שאמונתם תתחזק בבחינת 'אין עוד מלבדו' ימצאו את עצמם מבקשים אפילו על דברים ופרטים שבעבר תלו בהשתדלות הטבעית.
לצורך שלמות התפילה צריך לעבור לשלב השני, בו יתבונן המתפלל ויתחזק עוד באמונה ובטחון עד שיגיע למדת ההסתפקות, בבחינת 'הטוב בעיניך עשה', ובתפילה אמִתית, למשל: "רבונו של עולם, יהי רצון שרק אם הדבר טוב לי באמת, שיתקיים" ואז, בין אם אקבל את מבוקשי ובין אם לא אקבל, אשמח כי הכל באמת לטובתי הנצחית.
למשל, נתאר לעצמנו אדם שנקלע לקשיים כלכליים וחובות גדולים, והנושים וה'הוצאה לפועל' ממתינים בפתח ומאיימים, במצב כזה קל יחסית להתעורר לתפילה לבורא עולם, בבחינת "...מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה' " ולקיים בהידור את השלב הראשון - 'הרגשת חסרון גדול', אך הקושי הגדול יהיה לקיים את השלב השני, בבחינת 'הטוב בעיניך עשה' ולהשתחרר מהלחץ והרצון העז לישועה מידית.
האמונה, והשליטה הנפשית לקיים את שני הקצוות, מצד אחד הרגשת החסרון הגדול בזמן התפילה, ומאידך הרגשת 'הטוב בעינך עשה' אחר התפילה, היא התפילה השלמה.
157 עיין לקמן בנושא 'אמונה והשוואת הצורה'.
תורה ותפילה נכללות יחד ונחשבות כיחידה אחת בלתי נפרדת בכל הקשור לעבודה השלמה. רצוי מאוד להדגיש את חשיבות החיבור של לימוד התורה עם עבודת התפילה היום יומית ואת הצורך להתאמץ בשניהם כפי הנדרש.
מבאר בעל ה'מאור ושמש', שלעבודה השלמה נצרכת גם תורה וגם תפילה וכך לשונו (בראשית פרשת ויצא): "'וַיִּיקַץ יַעֲקב מִשְּׁנָתוֹ וַיּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנכִי לא יָדָעְתִּי'. איתא במדרש (ב"ר סט' ז') 'וייקץ יעקב ממִשְנתו', והוא תמוה. (מה הקשר בין 'שנתו' ל'מִשְנתו', דהיינו לתלמודו?)
ונראה לבאר, דהנה ידוע שעיקר עבודת האדם לבוא לתכלית השלמות בעבודתו יתברך שמו להשיג אלקותו יתברך שמו - הוא על ידי התורה והתפילה. ולא יוכל להיות אחד בלא שני, כי 'לא עם הארץ חסיד'158 (כלומר, ללא תורה נקרא חסיד שוטה). וגם בתורה לחוד לא ישלים נפשו, כמאמר חכמינו ז"ל (יבמות קט:): 'כל האומר אין [לו] אלא תורה - אין לו תורה'.
כי בודאי על ידי עסק התורה 'לשמה' - יכול לבוא לקדושה גדולה, כשלומד 'לשמה' ומדבק עצמו בנפשו רוחו ונשמתו באותיות התורה. אמנם, אף על פי כן לא יוכל לבא לעיקר היראה והאהבה וההשתוקקות לעבודתו יתברך שמו ולהשיג אלקותו - (אלא) רק על ידי התפילה במסירות נפש ובהתלהבות, כידוע מכל ספרי הקדושים.
והנה ידוע מאמר חכמינו ז"ל (ברכות כו' ב') 'ויפגע במקום - שתיקן תפלת ערבית'. הנה לא ידע עד עתה סוד התפילה איך היא גדולה. ומצינו (מגילה יז' א') שנטמן יעקב בבית מדרשו של שם ועבר (14 שנה) ולמד תורה. נמצא, ידע סוד התורה. אמנם לא בא להתגלות אלקותו יתברך שמו עד עתה שנתגלה עליו אחר שעמד על סוד התפילה.
וזה פירוש המדרש 'וייקץ יעקב משְנתו', 'ממִשנתו', רצה לומר, מתורתו. שנתעורר על ידי התפילה הזאת, והבין שלא בא לתכלית ההשגה על ידי התורה לחוד. ואמר, אכן יש ה' במקום הזה. רצה לומר, על ידי התפילה הזאת יוכל להבין יותר התגלות אלקות ממה שהשיג עד עתה על ידי התורה לחוד, ואנכי לא ידעתי, סוד זה...".
בליקוטי מוהר"ן (תניינא תורה כה) מובאות מספר עצות מעשיות וכך לשונו: "גם טוב לעשות מהתורה תפילה, דהיינו כשלומד או שומע איזה מאמר תורה מצדיק האמת, אזי יעשה מזה תפילה. דהיינו לבקש ולהתחנן לפניו יתברך, על כל מה שנאמר שם באותו המאמר. מתי יזכה גם הוא לבא לכל זה, וכמה הוא רחוק מזה. ויבקש מאתו יתברך, שיזכהו לבא לכל הנאמר שם באותו המאמר. והמשכיל והחפץ באמת, יוליכו ה' בדרך אמת, ויבין בעצמו דבר מתוך דבר, איך להתנהג בזה. באופן שיהיו דבריו דברי חן, וטענות נכונות, לרצותו יתברך, שיקרבהו לעבודתו באמת. וענין השיחה זו, עולה למקום גבוה מאוד. ובפרט כשעושה מתורה תפילה, מזה נעשה שעשועים גדולים מאוד למעלה:
ורבי נתן תלמידו מוסיף לבאר ('לקוטי הלכות' ראש חודש ה): "כל הצדיקים לא זכו למדרגתם בשלמות, כי אם על ידי התבודדות ותפילות, שהרבו להתחנן לפני ה' יתברך שיזכו לקיים את התורה, כי עיקר הכנעת הסיטרא אחרא בשלמות הוא רק ע"י זה, כי מתורה בפני עצמה יש לפעמים יניקה להסיטרא אחרא (לצד הטומאה), חס ושלום, שמכניס בדעתו ללמוד ש'לא לשמה', חס ושלום. וכן מתפילה בפני עצמה תוכל הסיטרא אחרא להתאחז שמכניס בדעתו להתפלל לצורך גופו לבד. אבל כשנכלל תורה ותפילה יחד, וכל תפילתו הוא רק שיקיים את התורה, וכן כל לימודו את התורה כדי שידע לעשות מהתורה תפילה כדי שיזכה לשמור ולעשות ולקיים, ואז נכלל התורה והתפילה יחד בתכלית הייחוד... כי שירת האזינו זה בחינת תפילה... שעל ידי השירה הזאת כלל משה רבנו עליו השלום את כל התורה בתוך בחינת שירה, שהיא בחינת תפילה. וע"י זה האיר בנו הארה הזאת לזכות ולעשות מהתורות תפילות...".
ועל דרך זה אמרו חז"ל בגמרא (נידה ע:): "מה יעשה אדם ויחכם? אמר להן ירבה בישיבה וימעט בסחורה. אמרו, הרבה עשו כן ולא הועיל להם. אלא יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו שנאמר: (משלי ב' ו') "כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה". תני ר' חייא משל למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו ומשגר לאוהביו ממה שלפניו159, מאי קמ"ל160? דהא (תורה) בלא הא (תפילה) לא סגיא!".
מבאר ה'כתב סופר' (שו"ת או"ח יח') שהשאלה נשאלה רק לאחר שנתנו החכמים את היגיעה הנדרשת, והנה תוכן השאלה, כיצד יזכה האדם לזיכרון הלימוד ולכוין לאמיתה של תורה, והתשובה היתה צריך סייעתא דשמיא, דהיינו תפילה.
התברר, שהקשר בין התורה לתפילה הוא קשר אמיץ ללא פשרות.
על פניו נראה שיש נטייה לחֵלק מעובדי ה' להִמשך ולהתאמץ בעיקר לאחד מן השניים לבד, או לתפילה או לתורה.
יש שירגישו יותר התחזקות וקירבת ה' ע"י תפילה ויש ע"י תורה, אם כי האמת היא, שחייבים להשקיע ולהתייגע בשניהם גם יחד, ויותר להתאמץ היכן שקשה לנו161.
"תורה ותפילה נקרא דכר ונוקבא (זכר ונקבה) כי התפילה במדריגה (של) מקבל (נקבה) מהתורה (זכר - משפיע), ותפילה בלא תורה אין תפילתו שלמה וכן תורה בלא תפילה אין תורתו שלמה וכל אחד הוא פלג גופא (חצי גוף כמו איש ואישה) והשרוי בלא אישה, שהיא התפילה, שרוי בלא תורה162 גם כן. אף על פי שלומד, (הלימוד) אינו בשלימות! ותפילה בלא תורה אי אפשר להיות, כיון שאין לו שֵׂכֶל של תורה, אינו יודע להתפלל בשם (תפילה שלמה)" ('מאור עינים' ליקוטים163).
נמצא, ששלמות העבודה, היא רק ע"י תורה ותפילה יחד, ויש עת וזמן לכל חפץ, "זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד"164.
158 אבות ב' ה'.
159 רש"י - "לאוהביו משגר ממה שלפניו - כך חכמה שהיא לאוהביו של מקום נתנה להם מפיו ולא מאוצר אחר".
160 רש"י - מאי קמ"ל - "...הואיל וברחמים הדבר תלוי".
161 כידוע מהגר"א שעיקר התיקון במקום שקשה.
162 יבמות סב' ב'.
163 ספרו של רבי מנחם נחום מתלמידי המגיד ממזריטש וספרו נחשב אחד מספרי החסידות החשובים והיסודיים.
164 מסכת שבת (י.) ופירושו של ה'מאירי' בחיבור התשובה עמ' 507.