בהבנה שטחית נתפס אצל המון העם, שעניין התפילה הוא רק דרך ומתן אפשרות - אמצעי להשגת מילוי חסרונותינו, כמו שתיקנו לנו חז"ל כגון: בתפילת העמידה, ששם ניכר עניין בקשת צורכי הנפש (תשובה, סליחה, גאולה וכו') וכן צורכי הגוף (רפואה, פרנסה וכו'), וכן תפילות שתיקנו הצדיקים במשך הדורות או בתפילות אישיות שאדם מתעורר אליהם בזמן מן הזמנים בעת מצוקה.
אולם על פי פנימיות הדברים, עניין התפילה אינו בא רק לבטא אופנים הקשורים לתועלת פרטית אנוכית כזו או אחרת המצטמצמת ב'אני' הפרטי או ב'אני' המורחב - בני משפחתי, אלא התפילה היא כלי עוצמתי ביותר שקיבלנו מהבורא יתברך שבעזרתו נוכל להגיע לדבקות ו'לתכלית'.
בתפילה, האדם מצליח להפנים ללבו שה' יתברך הוא המשפיע לו, לבני משפחתו ולכל הבריאה כולה את כל חיותם כל רגע ורגע, ושאין עוד מלבדו שום כח אחר בבריאה, או כוחות טבע למיניהם הפועלים בחוקיות עצמית.
ונוסף לכך, בתפילה אדם לומד להכניע את עצמו לפניו יתברך, בכל הודאה ובקשה, ולהפנים שכל מעלותיו ניתנו לו מהבורא יתברך לצורך תפקידו, עד שאמרו ז"ל שהתפילה היא במקום הקורבנות... וידוע שעבודת הקורבנות היא להורות ביטול כל הויה אחרת כלפי הֲוָיָתוֹ יתברך היחיד ומיוחד.
"ותדע כי כוונתנו בתפילה אינה כי אם כלות הנפש אל האלקים וכניעתה לפניו ('חובת הלבבות' שער חשבון הנפש ג')".
מאוד חשוב שכל תלמיד חכם יתאמץ בעניין התפילה וההכנעה, כי לימוד התורה ללא עבודת התפילה, נראה שעלול הוא להגדיל את אנוכיות האדם, שהריהו 'מִתגדל' בידיעותיו החדשות, וכל שכן אם זוכה לחדש חידושי תורה, הרי לכאורה לא ימלט מלהתפאר בהם בלבבו... לכן אין עצה אחרת, מוכרח 'הלומד' להוסיף ללימודו את עבודת התפילה, בכדי שירגיל את עצמו להכנעה והתבטלות אליו יתברך, וכן להכיר ולא לשכוח בזמן לימוד התורה ש'ה' ייתן חוכמה מפיו דעת ותבונה' ושלאדם "לית ליה מגרמיה כלום". וככל שיודה ויבקש על יותר עניינים ופרטים תופנם בליבו התבטלותו כלפיו יתברך ביתר שאת.
וכבר ידוע מכל גדולי הדורות, שביחד עם גדולתם בתורה גם תפילתם הבקיעה שחקים. ומי לנו גדול מר' עקיבא שעליו אמר משה רבינו עליו השלום (מנחות כט.) "יש לך כזה בעולמך ואתה נותן תורה על ידי?", ואמרו עליו בגמרא (ברכות לא.) "אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת... מפני כריעות והשתחויות" מעוצם דבקותו בתפילתו. ודי בזה לבייש את אותם החכמים בעיניהם, שחושבים את עצמם כה גדולים בתורה, עד שמותר להם להקל בעבודת התפילה ('מכתב מאליהו' ד' 34 33).
אומרת הגמרא (ברכות ו:): "...מאי 'כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם' (תהילים יב' ט')? אמר ליה אלו דברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהן". ופירש רש"י: "דברים שעומדים ברומו של עולם, כגון תפילה שעולה למעלה".
הזהיר רבי נחמן מברסלב, להכריח את עצמו להתפלל בכוונה גדולה, דהיינו לקשר המחשבה אל הדיבור בקשר אמיץ וחזק, יַטֶּה אָזְנוֹ היטב היטב וישמע מה שהוא מדבר בתפילה וזה עיקר תפילה בכוונה.
ועל המחשבות זרות הבאות בתוך התפילה היה מצוֵה שלא להשגיח עליהם כלל (שיחות הר"ן ס' עה').
כאשר מתייחסים לעבודת התפילה ברצינות הראויה על פי תוכנה הפנימי שהוא עניין האמונה והדבקות בו יתברך, סגולתה נפלאה וכוחה רב לבטל את ה'רצון לקבל' האנוכי, את הגאווה ו'הכֹחי ועוצם ידי' החוצצים מהדבקות בו יתברך, ודבר זה רמוז בלשון הפסוק "וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי גַּם יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִֽי" (בראשית ל' ח'), שעניין התפילה הוא כ"צמיד פתיל, חיבורים מאת המקום" (רש"י), חיבור ודבקות. וכמו שכתוב בספר ה'כוזרי' (מאמר ג' אות ה'): "(התפילה) הוא מעמד להדבק בעניין האל-הי".
