מובא בהלכה (שו"ע קיא א') לסמוך 'גאולה' ל'תפילה', דהיינו להסמיך את גאולת מצרים - את ברכת 'גאל ישראל' לתפילת העמידה.
כבר נודע, שהגאולה האמִתית היא הגאולה מיצר הרע - מ'הרצון לקבל' והאנוכיות שבנו ע"י קיום תורה ומצוות, כדברי חז"ל (תנחומא עקב): "אל תאמר "חָרות על הלוחות" אלא חֵירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה.
נמצא, שבפנימיות עומק תקנת חז"ל, שהצריכו להסמיך את ברכת 'גאל ישראל' לתפילת העמידה (דהיינו ל"א-ד-נ-י שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך") כוונתם היתה, שנוכל להיכנס לתפילה עם מחשבה וכוונה טהורה של 'גאולה' הנטולה אנוכיות, בבחינת 'חֵרות' מה'רצון לקבל לעצמנו', תפילה המבוססת על כוונה לשם שמים, הורדת השפעות לעולם, ובשלב הבקשות, לבקש על חסרונות כלל ישראל וגם על חסרונותינו בתוכם שיקבלו את מילואם לעבודתו יתברך, וזוהי גם הסיבה שתיקנו לנו חז"ל את נוסח הבקשות והברכות בלשון רבים, רפאנו ברכנו וכו'.
צדיק בן צדיק, שהוא צדיק מיוחס, המתפלל על עצמו, עדיף מצדיק שאינו מיוחס, שהרי זכות אבותיו מסייעתו. אבל כשהוא (צדיק שאינו מיוחס) מתפלל עבור אחרים אדרבה חשוב הוא יותר לפני המקום מצדיק בן צדיק המתפלל על עצמו, למרות שאינו מיוחס, כי זו מעלתו שמניח עצת אבותיו (שלא היו צדיקים) והולך בדרכי השי"ת (השפעה), ועליו יכון שלום, שלום לרחוק ולקרוב (קודם לרחוק ואח"כ לקרוב), שהוא מזרע רחוקים ונתקרב" (תמצית דברי רש"ל בתשובה סימן כ').
"...כי אם האדם אינו משגיח, ומתפלל רק על עצמו, ושמח הוא רק בטובת עצמו, הנה זה מגונה מאוד. אבל דרך הצדיקים והישרים הוא לחלות ולצפות על טובת חבירו ולהתחייב את עצמו עבור חבירו, והנה זהו בחינת הערבות של בני ישראל, שכל ישראל ערבים זה בזה כמו הַעֲרֵב שמחייב את עצמו לשלם תחת הלווה. וכמו שאמר אליהו זכור לטוב הריני כפרתם בכל מקומות מושבותם..." ('תפארת שלמה' פרשת יתרו).
"...ואמרו חכמינו, זכרונם לברכה (ערובין כב:) מי שמשחיר פניו כעורב... היינו שמתפלל בלי שום כוונת תועלת עצמו, ואינו חושב לכלום את עצמו, ונתבטל כל עצמותו וגשמיותו (רצון לקבל), ונתבטל כאילו אינו בעולם כמו שכתוב (תהלים מד' כג'): 'כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם...' וזה בחינת (שיר השירים ה' יא'): '...שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב'" (ליקוטי מוהר"ן טו').
