הרב דסלר זצ"ל[1] מוסיף ומגלה לנו חידושים נפלאים בכח התפילה, ושהיא דרך נפלאה להגיע לדבקות, אפילו למעלה ממדרגת האדם, בבחינת 'קפיצת הדרך'.
[1] 'מכתב מאליהו' ג' מעמ' 62, ובחלק ד' מעמ' 60.
מובא בחז"ל, שכאשר אנו משתדלים בתפילה להגיע לדבקות 'וחותרים חתירה' להתקרב אליו יתברך, ה' יתברך חותר כנגדנו, עד שאנו נפגשים, כביכול אִתו יתברך באמצע הדרך. הנהגה זו של רחמים מאִתו יתברך מקצרת לנו את הדרך בצורה משמעותית מעל לכוחותינו, בבחינת 'קפיצת הדרך' לטהרת ליבנו, וזהו חסד עצום ונפלא, ש'פתאום' חלף עבר עובי טמטום הלב. אנו מתפללים "וטהר לבנו...", וה' יתברך מטהר, דהיינו כנ"ל מקטין את עובי הטמטום וה'רצון לקבל' בשיעור שלמעלה ממדרגתנו.
אורך הגלות מקביל לעובי המחיצה וההסתר, ומשום כך התפילה והצעקה מקרבות את קץ הגאולה, הפרטית והכללית, כמו שמצינו בגאולת מצרים (שמות ב' כג'): "...וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל-הָֽאֱלֹהִים מִן-הָֽעֲבֹדָֽה". בתפילתנו ה' יתברך מקרבנו אליו יתברך למעלה מדרך הטבע.
'קפיצת הדרך' מוגדרת בפי חז"ל ה'קונה עולמו בשעה אחת', כדברי הגמרא (עבודה זרה יז.) במעשה דר' אלעזר בן דורדיא, אשר ע"י חטאיו המרובים טימא את נפשו וטמטם את ליבו, ואף על פי כן כאשר זכה לתפילה אמִתית פנימית בבכייה ומרירות מעומק הלב, הגיע לתשובה עד כדי מסירות נפש בדבקות, עד שיצאה נשמתו בתשובה, "ויצאה בת קול ואמרה רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא".
דבר נפלא למדנו מהמעשה של ר' אלעזר בן דורדיא, שאם יתעורר האדם להתפלל באמת על ההתקרבות אליו יתברך, בתחינה שיבטל את טומאותיו וטמטום לבו, יזכה ל'קפיצת דרך' רוחנית, למרות שעדיין לא תיקן כלום בבחינת המעשה, ועדיין לא קיים את כל תנאי התשובה, כי סוד קבלת התשובה טמון בכח התפילה.
כבר אמר אדוני אבי זקני גאון ישראל מסלנט, שאף שלאחר החורבן ננעלו שערי תפילה, בדוק ומנוסה שעדיין ישנה תפילה אחת שנענית בכל עת, והיא תפילה על עזרה בעניינים רוחניים, וזוהי העצה היחידה לבקוע את טמטום הלב, וזהו 'הפתח כחודו של מחט' שבו אנו 'חותרים' לקראת ה' יתברך, והוא יתברך בחסדיו המרובים חותר כנגדנו ומחשיב לנו כאילו עשינו 'שווה בשווה' עמו יתברך, שנאמר (תהילים פה' ה'): "שׁוּבֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ...", שנינו כאחד[2].
[2] עיין 'מכתב מאליהו' ד' 262 ובכרך יום כיפור עמ' תקל"ה.
בתפילה ניתנה לנו רשות לפנות אליו ישירות - 'ברוך אתה...' וזה חידוש גדול ונורא, שהתפילה מגיעה אל 'הבחינה הנעלמת' מהשגתנו, ובתפילה אפשר לכל אדם, אפילו לפשוט ביותר, להגיע ישר אליו יתברך "ולדבקה בו", כי הלב בדבקותו יכול להגיע לגבהים שאין השכל יכול להגיע בחכמתו.
לכן קבעו חז"ל בהלכות תפילת העמידה: "לא יתפלל בליבו לבד, אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאוזניו בלחש, ולא ישמיע קולו..." (שו"ע קא' ב').
הגמרא בברכות (לא.) מגדירה את המשמיע קולו בתפילתו מקטני אמונה. ביאר המהר"ל בעניין זה דבר עמוק: "כי התפילה היא, שמאמין בו יתברך שיעשה בקשתו, ובאמונה בו יתברך הוא דבק במדרגה העליונה הנעלמת... וזה שמשמיע קולו בתפילתו (באופן האסור בהלכה) אין מגיע אל המדרגה העליונה הנעלמת, כי המשמיע קול הוא נשמע ונגלה, וכל דבר שהוא נגלה אינו דבק במדרגה העליונה, כי העליון הוא נסתר... ולפיכך הוא מקטני אמנה".
כל יציאה 'לחוץ ולגילוי', הפך הבחינה של: "... וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ", שהיא יותר מן המידה המוכרחת, סותרת היא לפנימיות, ובכך נפגמת במשהו עבודת ה'לשמה'.
'טמטום הלב', הנובע מ'כח הנטילה' ותאוות גשמיות, נחשב כ'מחיצת הברזל' המפסקת ('שינוי צורה') בינינו לבין השפעת טובו יתברך אשר אינה פוסקת לעולם[3], וידוע שכל ההגבלה היא רק 'בכלים' - 'במקבלים', כי חלונות לבנו עכורים המה מחמת 'שינוי הצורה' ורחוקים הם מה'לשמה', וככל שנרבה לנקות את חלונות לבנו ע"י עבודת 'הנתינה' בתורה ותפילה, כך ירבה האור, ואפילו אם רק מעט מן האור יצליח להיכנס, יסלק הרבה מחושך 'טמטום הלב'.
במעשה המצוות, בתלמוד תורה ותפילה מעומק הלב, באלו, ורק באלו, יבקע עובי הטמטום של הדור האחרון במהרה, משני הצדדים, ו'פתאום' נחזה והנה אור משיח צדקנו.