עצות בעבודה
חז"ל הקדושים קובעים יסוד בנפש האדם (קידושין ע:), "כל הפוסל, במוּמו פוסל", דהיינו האדם ע"פ פנימיותו, תכונותיו מפרש בליבו את המציאות, אם לטוב אם למוטב.
על פי זה מובא להלכה183: "...הפוסל את אחרים תמיד, כגון שנותן שמץ במשפחות או ביחידים ואומר עליהן שהן ממזרים, חוששין לו שמא ממזר הוא, ואם אמר להן שהם עבדים, חוששין לו שמא עבד הוא שכל הפוסל במומו פוסל (קדושין ע.)...".
יסוד זה הוא כלי נפלא למחפש האמת וההשגחה הפרטית, עד שגדולי הצדיקים והחסידות עסקו בו ונתנו לנו בו דרך של הסתכלות חדשה על העובר עלינו, דרך המבוססת על אמונה וביטחון במדרגה גבוהה מאוד, המקנה לנו כלים לעבודת תיקון הרע שבקרבנו.
מעניין זה מובא בספר 'תולדות יעקב יוסף'184 (פ' לך לך) בשם ה'בעל שם טוב' זצוק"ל, וכך לשונו: "...שמעתי ממורי (ה'בעל שם טוב' זצוק"ל) שאם נזדמן שראה דבר עבירה או שמע על אחד, יבחין שיש בו שמץ עבירה זו185, ושירגיש לתקן את עצמו... שידע שהוא ניתן לו לראות כדי שיסור הוא עצמו מרע ויתקן את עצמו שיהיה טוב, ואז גם הרשע יחזור בתשובה, אחר שיכליל אותו עמו ע"י אחדות הנ"ל שכולם אדם אחד186..."
מוסיף בעל ה'מאור עיניים'187 (במדבר חקת): "...ידוע כי יש ס' רבוא אותיות לתורה וכנגדן יש ס' רבוא שרשי נשמות, אף שיש בישראל כהנה וכהנה על כל פנים העיקר הם ס' רבוא שרשים, והמותר (ומה שיש יותר), באין מחילוק הניצוצות. וכל אחד מישראל יש לו אות בתורה, ואורייתא וקב"ה חד (זח"ג שג) והוא חלק אלוה שבקרב האדם, הוא ממש אותו האות שמשם שורש נשמתו, והאות משפיע על האדם שפע וחיות הקדושה... ספר תורה שחסר ממנה אות אחת פסולה, ואינה נחשבת לתורה מטעם זה, כי כל אות חשוב תורה להצטרף כולם יחד... ולכך אומרים קודם כל תפלה, הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך וגו', כי הכל הוא אחדות גמור כמו התורה שנקראת תורה בהצטרף כל האותיות כולן... ה'בעל שם טוב', נפשו בגנזי מרומים, אמר שהצדיק הגמור שאין רע בקרבו אין רואה שום רע על שום אדם, אך מי שרואה שום רע בחבירו, העניין הוא כמו שמסתכל בַּמַּרְאָה, אם פניו מטונפין רואה גם כן בַּמַּרְאָה כך, ואם פניו נקיים אינו רואה בַּמַּרְאָה שום דופי, כמו שהוא כך רואה. וזהו "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח) פירוש "כמוך", כמו שאם יודע האדם בעצמו שום רע בקרבו, משום הא אינו שונא את עצמו, אף ששונא הרע שבקרבו, כך גם כן על חבירו כי באמת הכל אחד, כי הלא גם לחבירו יש גם כן חלק אלוה כמוהו ויש לו אות בתורה...".
ע"פ יסוד זה מיישב הרב דסלר זצ"ל ('מכתב מאליהו' ה' 435) כיצד הצליח עֵשָׂו הרשע לרמות את אביו יצחק, וכך ביאורו:
יצחק אבינו, בזמן העקידה התעלה למדרגה השלמה בביטול היש - ביטול שלם של אנוכיותו, עד שלא היה שייך שיבחין בצורה גשמית כלל, אלא לפי צורתו ותכליתו הרוחנית המתוקנת. ומפני זה היה אפשר שעֵשָׂו יצליח להערים ולשקר את אביו, שכיוון שליצחק אבינו לא היתה שייכות לרע, גם לא היתה באפשרותו לראות רע כלשהו בעֵשָׂו, ועל כן האמין שעֵשָׂו באמת רוצה לדעת כיצד מעשרין את המלח וכו'.
רבי לוי יצחק מברדיטשוב מכליל ביסוד הַמַּרְאָה, במדרגתה הגבוהה, את כל המציאות כולה לעבודתו יתברך, לא רק ראיית הרע, וכך לשונו: "או יאמר, שהנחמה כפולה במה שכל הסיבות אף על פי שאינם נראים נוגעים אלינו, הם בשבילנו. "כִּי זֶה אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ עוֹלָם וָעֶד הוּא יְנַהֲגֵנוּ עַל מוּת" (תהלים מח, טו), 'אלהים' (פירוש) סיבות כל הסיבות, 'אלהינו' (פירוש) שכל הסיבות הסובבים הם בשבילנו, כמאמר חכמינו ז"ל (סנהדרין לז, א) חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם. וזהו יאמר 'א-להיכם' (קדושת לוי דברים לשבת נחמו).
התברר, שבמבט האמת, לכל אחד מישראל על פי ערכו ומדרגתו ניתנה האפשרות להתחבר למערכת רוחנית מדהימה ומאתגרת שבסגולתה להציף אותנו במבול של מידע אודות פנימיותנו הנסתרת, כאדם המסתכל בַּמַּרְאָה לראות את המכוסה ממנו, "על דרך שרמזו רז"ל (נגעים פ"ב מ"ה) כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו... ואפילו יעשה כל עבירות אינו רואה שום חרפה ומיאוס בדבר, מה שאין כן כשרואה אדם אחר עושה כך או אפילו קל ממנו הרבה, אזי מבין מיד שהוא עבירה" (ערבי נחל במדבר שלח - דרוש א).
הרב דסלר זצ"ל מלמד אותנו שניתן להשתמש ב'הבחן הַמַּרְאָה' גם לעבודה שבין אדם למקום, וכך לשונו: "כלל הוא, שאין אדם משיג במדות ה' יתברך אלא לפי מה שיש בו כעין אותן המדות, כדכתיב: "עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד...", שרק החסיד מכיר חסדו יתברך" (מכתב מאליהו א' 144).
נמצא, שעיקר העבודה ב'הבחן המראה' היא התבוננות נקיה ואמיתית בסובב אותנו, פרשנות המבוססת על אמונה נטולה נגיעות.
אמנם לאחר בירור אמיתי של הנצרך לתיקון, לא נשאר לנו אלא להתחנן לבורא עולם הטוב והמיטיב שייתן יצרנו בידנו לעבודתו יתברך בדרך ל'השוואת הצורה' ו'התכלית', כי אמרו חז"ל: (סוכה נב:) 'ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו - אינו יכול לו'.
אך חשוב לזכור ש'הבחן הַמַּרְאָה' ניתן לנו, אך ורק לקרב אותנו לבורא עולם ולא ח"ו להרחיקנו, כי קרוב הדבר שהאדם ייקח את הדברים שהוא אמור לייחס לתיקון עצמו למקום של יאוש והלקאה עצמית, בִמקום ראיית חסדו יתברך החפץ בתיקוננו השלם.
במדה ובשיעור שנקנה בפנימיותנו את מדת החסד ו'הנתינה' כך נבחין בחסדים שה' יתברך עושה עמנו.
183 רמב"ם, הלכות 'איסורי ביאה' פרק יט'.
184 רבי יעקב יוסף הכהן (כ"ץ) שהיה גדול תלמידי הבעש"ט עם המגיד ר' דב ממזריטש.
185 כי ברוב המקרים אדם מבחין ברע שבחברו ב'גודלו המופרז' ואינו יכול ליחסו לעצמו, לכן צריך להתבונן ולחפש לפחות שמץ מינהו.
186 "ואי אפשר לאדם שיקיים רמ"ח להשלים כל ימי השנה, כי כמה מצות שיש באחד מה שאין בחבירו, כגון שזה כהן, וזה לא גירש את אשתו, וכהנה רבות. רק כשיש אהבה שהוא אחדות נעשה כולם אדם אחד, ובין כולם נשלמו רמ"ח פקודין" ('תולדות יעקב יוסף לך לך). ועיין עוד בנושא 'אזמרה'.
187 רבי מנחם נחום ב"ר צבי טברסקי נולד בשנת תצ"ה (1735) באוקראינה. אביו היה מתלמידי הבעש"ט הראשונים, וגם הוא זכה לקירבתו. ולאחר פטירתו היה לתלמידו של רבי דב בר ממזריטש. והוא מייסדה של חסידות טשרנוביל.
הרב דסלר זצ"ל ('מכתב מאליהו' ב' 19) ראה לנכון ללמד אותנו אחד מאופני הנהגתו יתברך עמנו, ובכך לתת לנו כלים שנוכל להתמודד בנסיונות הרבים העומדים בדרכנו, והנה תמצית מדבריו: בתחילת כל עבודה רוחנית אמִתית, ה' מאיר לאדם, מקַרבו ומעמידו בפני גילויים מופלאים של מדת חסדו יתברך, ולאחר זמן, הוא נוטל אותם ממנו, על מנת שיוכל לחזור אליהם בכוחות עצמו, כדי להגדיל שכרו188.
מצינו בחז"ל (נדה דף ל:), "לְמה הוולד דומה במעי אִמו - לפנקס שמקופל ומונח... ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו... ומלמדין אותו כל התורה כולה... וכיון שבא לאוויר העולם - בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה".
טעם הדבר הוא כנ"ל, כדי שיוכל לחזור לאותה מדרגה ולאותם מתנות ע"י בחירתו.
זו גם היתה הנהגת ה' יתברך עם עַם ישראל ביציאת מצרים, בתחילה באו לידי גילויים עצומים כמו בניסי עשרת המכות, יציאת מצרים וקריעת ים סוף, שנאמר: "...וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹֽצְאִים בְּיָד רָמָֽה" (שמות יד' ח'), ולאחר מכן היו צריכים לעבודת ימי ספירת העומר כדי שישובו ע"י בחירתם לדרגת אותם הגילויים כהכנה למתן תורה.
יש הממשילים הנהגה זו לתינוק בשלבי התפתחותו הראשוניים. בתחילה התינוק מנסה ללכת בכוחות עצמו, אך אביו מושיט לו יד לעזרה, וכך עובר את רוב ככל המכשולים הנקלעים בדרכו ולאחר זמן, כאשר האב רואה שהתינוק מצליח ללכת בכוחות עצמו, הוא מסיר את עזרתו ממנו בהדרגה, ואז מתחילות ה'נפילות'. האב יודע שיש 'נפילות' שבהן מוטב שלא לעזור לילד בגלוי, כדי שלא לפגוע בו ולעכב את בנייתו והכנתו לחיים.
ברור לכל בר-דעת, שאין אוהב את בנו יותר מאביו, וכל הנהגותיו רק לטובת בנו, למרות שהבן נראה סובל, בוכה, כועס ומתלונן.
כך עובד ה', על פי רוב, בתחילת עבודתו רואה בגלוי את השגחת ה' עליו במצבים השונים, בין לטוב בין למוטב, ומרגיש בחוש את ה' ואת רחמיו. הנהגה זו נקראת 'אתערותא דלעילא', פירוש שהתעוררותו והתחזקותו בעבודת ה' נתנה לו משמים במתנה.
אולם חייב עובד ה' לדעת שהנהגת 'אתערותא דלעילא' היא זמנית בלבד, בבחינת מתנה, ולא שייכת למדרגתו. שהרי בכוחות עצמו, ללא עזרת ה', סיכוייו להתעלות במדרגה החדשה קלושים, וכפי שנאמר ביחס לכל המדרגות במלחמת היצר, וכל שכן בתחילת העבודה: "אלמלא ה' עוזרו, אינו יכול לו" (קדושין ל:), וידוע עוד שבחוקים הרוחניים 'עבירה גוררת עבירה' והריחוק הולך וגובר, בבחינת "אם תעזבני יום, יומיים אעזבך", אם כן כיצד תיתכן התחלה חדשה ללא סייעתא דשמיא מיוחדת?
נמצא, לאחר שהאדם הסתגל למציאות הרוחנית החדשה וכבר הולך בכוחות עצמו, מתחילה הנהגה של 'הסתר פנים' והתרחקות, כלומר מציאות, שבה עזרת ה' והשגחתו לטובה קיימת אמנם בשלמות, אך היא נסתרת. הנהגה זו נקראת 'אתערותא דלתתא' - ההתעוררות מהתחתונים, כלומר תחילה עובד ה' צריך לעורר את רצונו לקדושה, כי עיקר הכל הוא הרצון, ורק לאחר מכן יקבל את עזרתו יתברך, וכפי שנאמר (שיר השירים רבה ה' ג'): "אמר הקב"ה לישראל: בני, פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט ואני פותח לכם פתחים כפתחו של אולם, שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו".
'אתערותא דלתתא' היא מציאות המורגשת כריחוק ו'הסתר פנים', והעבודה בזמן זה דורשת מהאדם התאמצות יתר בקיום תורה ומצוות בכח בחירתו באמונה שהכל לטובה, ופחות קבלת מתנות חינם בגלוי.
ודע, כי לעולם יעברו על האדם ימי 'עליה' וימי 'ירידה' לסרוגין, רק שבכח בחירתנו לקצר את משך זמן 'ימי הירידה' או להאריך את משך זמן 'ימי העליה', אולם תדע, הזמן העיקרי לעליה רוחנית ותיקון המדות ויחד עם זאת צבירת רווחים גדולים, הם 'ימי הירידה'.
ביאור הדברים: תיקון המדות ב'ימי הירידה' נחוץ לעליה משום שבזמן הנסיונות והקשיים, החסרונות צפים ועולים וניכרות המדות הטעונות תיקון. למשל: רק מי ש'נפל' בכעס יֵדע שהוא נגוע ב'מחלת הגאווה'189 ויעשה כל מאמץ 'להֵרפא'.
ולגבי הקשר בין הרווחים הגדולים ל'ימי הירידה', יתבאר ע"פ הכלל המובא בחז"ל: 'לפום צערא אגרא' - כגודל הצער וקושי ההתגברות על הנסיונות, כך גודל השכר.
צריך מאוד להתחזק בזמן אמת לא ללכת שולל אחר היצר, היות ולפעמים בזמן נסיון יש הרגשה מוטעית של התרחקות ושנאה, אם כי האמת היא, שהכל מאהבה ולטובה כמו שכתוב בתורה (דברים ח' ה'): "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלוֹקֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ".
מוסיף רבינו יונה (שערי תשובה ג'): "עוד אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי טז' כח'): "...וְנִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף". רצונו לומר - כי יפריד מעליו אוהב וְרֵע כי לא יוכלון שאת חברתו... ופעמים יחשוב על חסדי ה' כי הם לנָקָם וְשִׁלֵּם. כעניין שנאמר (דברים א'): "וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ". על כן התרחק מדרך הנרגנים כי נתיבותיהם עקשו להם. כל דורך בה לא ידע שלום. ולדון לכף זכות למד לשונך. "וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו" (ישעיה יא' ה').
לכן העצה הנכונה, בפרט בעיתים של הסתר, להתחזק בדברי חז"ל הקדושים באמונה, שכל מה שה' עושה הוא רק מאהבתו אותנו, להגדיל שכרנו בזה ובבא. ודיינו אם נצליח להגיע לדרגת אמונה מוחשית בזמנים הכואבים, שה' יתברך חפץ בטובתנו, כשם שאנו מרגישים בזמן שהרופא מטפל בנו בטיפול רפואי כואב190.
אומר ר' נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן תנינא מח'): "כשאדם נכנס בעבודת השם191 אזי הדרך שמראין לו התרחקות, ונדמה לו שמרחיקין אותו מלמעלה ואין מניחין אותו כלל להיכנס לעבודת השם, ובאמת כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות, וצריך התחזקות גדול מאוד מאוד לבלי ליפול בדעתו, חס ושלום, כשרואה שעוברים כמה וכמה ימים ושנים שהוא מתייגע ביגיעות גדולות בשביל עבודות השם ועדיין הוא רחוק מאוד, ולא התחיל כלל להיכנס לשערי הקדושה כי רואה עצמו שהוא מלא עדיין עוביות וגשמיות (רצון 'לקבל לעצמו') והרהורים ובלבולים גדולים וכל מה שהוא רוצה לעשות בעבודת השם איזה דבר שבקדושה אין מניחין אותו, ונדמה לו כאלו אין השם יתברך מסתכל עליו כלל, ואין רוצה כלל בעבודתו, מחמת שהוא רואה שהוא צועק בכל פעם ומתחנן ומתנפל לפניו יתברך שיעזרהו בעבודתו, ואף על פי כן עדיין הוא רחוק מאוד מאוד, על כן נדמה לו כאלו אין השם יתברך מסתכל עליו כלל ואין פונה אליו כלל כי הוא יתברך אין רוצה בו כלל. הן על כל אלה וכיוצא בזה צריך התחזקות גדול לחזק עצמו מאוד מאוד, ולבלי להסתכל על כל זה כלל כי באמת כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות... כי כל אלו הנפילות והירידות והבלבולים וכיוצא בזה צריכים בהכרח לעבור בהם, קודם שנכנסין בשערי הקדושה..."
"...בזה טועין החסידים הרבה, שפתאום נדמה להם שנפלו מעבודת ה', ובאמת אין זה נפילה כלל, רק מחמת שצריכין לעלות ממדרגה למדרגה ואז מתעוררין ומתגברין מחדש הקליפות, שהם התאוות והבלבולים והדמיונות והמחשבות והמניעות כנ"ל, על כן צריכין להתגבר בכל פעם מחדש לחזור ולהכניע ולשבר הקליפות והמניעות וכו', שבכל מדרגה ומדרגה מחדש, ( ע"פ זה אפשר שמה שאמר רש"י (שמות יט' ה'): 'כל ההתחלות קשות' - מדובר בהתחלה של מדרגה חדשה) אבל באמת אין זה נפילה כלל..." (ליקוטי מוהר"ן כה').
"...ועל כן ראוי לאדם לדעת כשיש לו מניעות גדולות מאוד מאיזה דבר שבקדושה ידע ויבין מזה, שזה הדבר שרוצה לעשות הוא נחשק גדול מאוד, ודבר יקר מאוד שמחמת זה המניעה גדולה מאוד (היינו ככל שהמניעה גדולה יותר כך הדבר יקר וחשוב יותר)... הנה הכלל, שכל המניעות הם רק בשביל החשק כדי שעל ידי זה יהיה לו חשק גדול ביותר כנ"ל, ועל כן כשאדם חושק ביותר בודאי יוכל לעשות הדבר ויוכל להוציאו מכח אל הפועל, כי על ידי החשק נעשין נקודות שעל ידי זה מוציאין מכח אל הפועל כנ"ל כי החשק משבר המניעה כי עיקר המניעה אינו אלא בשביל החשק כנ"ל ועל כן כשאדם חושק ביותר כפי המניעה, ממילא נשבר המניעה... כי באמת ראוי לאיש ישראלי שיגמור חפצו ורצונו בכל דבר שבקדושה מכח אל הפועל" (ליקוטי מוהר"ן סו').
"ההתרחקות היא תחילת ההתקרבות, היינו כשאדם רוצה להתקרב להשם יתברך אזי על פי רוב באים עליו דינים וייסורים ומניעות רבות ועצומות ונדמה לו, כאילו מרחקים אותו, אבל כל זה לטובה בשביל התקרבות, וצריך להתחזק ולהתגבר ולהתאמץ ולעמוד בנסיון הזה שלא יתרחק חס ושלום, על ידי הייסורים והמניעות וההתרחקות, ואל יִטעה בעצמו לומר שמרחיקין אותו חס ושלום, רק ידע ויאמין, שכל מה שעובר עליו הכל לטובתו, כדי שיתגבר להתקרב יותר כי ההתרחקות היא רק בשביל ההתקרבות" ('משיבת נפש' אות כ', כה').
"כשנופל אדם ממדרגתו, ידע שמן השמים הוא, כי התרחקות הוא תכלית התקרבות, על כן נפל כדי שיתעורר יותר להתקרב להשם יתברך ועצתו, שיתחיל מחדש לכנס בעבודת השם כאלו לא התחיל עדין כלל מעולם, וזה כלל גדול בעבודת ה' שצריכין ממש בכל יום להתחיל מחדש" (ליקוטי מוהר"ן רסא').
הרב דסלר זצ"ל מביא טעם נוסף ('מכתב מאליהו' א' 166) בעניין זה: שיתעורר האדם ע"י הנפילה, יתבונן, ידע ויבחין בפגם הטעון תיקון, כאותו מעשה ונסיון של דוד עם בת שבע, כמו שמספרת הגמרא בסנהדרין (קז.) על דוד המלך ע"ה שביקש מה' יתברך שינסה אותו כמו שניסה את האבות הקדושים, וע"י כך יקרא שם ה' גם עליו - 'אלוקי דוד' כשם שנקרא על האבות, אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב. בפנימיות העניין גילו לנו חז"ל שלדוד המלך התגנבה נקודה דקה נסתרת כחוט השערה של הגדלת עצמו באותה בקשת נסיון, שנתנה רשות לשטן להחטיאו ולהרחיקו, אמנם זה היה בחסדי ה' עליו, למען יבחין בחטא הטמון והנסתר של הגדלת עצמו ויתקנו.
מוסיף בעל 'הסולם' זצ"ל, שכך היא הדרך הרוחנית לעליה ולקניית 'כלים' - רצונות אמִתיים של 'השפעה', לעבור נסיונות ונפילות, אפילו במקומות ומצבים שהיה ברור לנו שכבשנו בכח עבודתנו, וכל זאת כדי שנדע ש'אין עוד מלבדו', לבטל את ה'כוחי ועוצם ידי' ולהפנים ש"אלמלא ה' עוזרו אינו יכול לו", ובכך להגיע לאמונה שלמה בו יתברך ול'תכלית'.
"וזה דוקא אם באמת, שיש לאדם הזה רצון אֲמִתִּי, אז האדם הזה מקבל עזרה מלמעלה ומראים לו תמיד איך שהוא לא בסדר במצב הנוכחי, דהיינו ששולחים לו מחשבות ודעות שהם נגד העבודה וזהו בכדי שיראה שאין הוא בשלימות עם ה'... האדם צריך להשתדל ללכת תמיד בדרך שהוא דבוק בו יתברך, כלומר שכל מחשבותיו יהיו בו יתברך, היינו אם אפילו שהוא נמצא במצב הכי גרוע שאי אפשר להיות ירידה יותר גדולה מזו, אל יצא מרשותו יתברך..." ('שמעתי').
"אלו הרוצים להיות אנשים כשרים ולכנוס בעבודת ה' ואזי יש להם בלבולים גדולים ומניעות גדולות ואינם יכולים לתת עצה לנפשם איך לעשות מחמת גודל הבלבולים והמניעות שיש להם וכל מה שרוצים לעשות בעבודת ה' קשה להם לעשות כראוי. דע שזה בעצמו שהם מתייגעים ולהוטים איזה עבודה, או לקדש עצמו באיזה קדושה, אף על פי שאינם יכולים לגמור כראוי, זה בעצמו שהם מתייגעים ולהוטים אחר זה הוא בחינת קורבנות, בבחינת "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה" (תהילים מד' כג'), ואיתא בתיקונים (מדרש הנעלם פרשת חיי שרה קכד') שזה בחינת תפילה שהיא בחינת קורבנות. היינו שרוצים להתפלל ואין מניחין אותו ומבלבלין אותו בכמה מיני בלבולים והוא צריך לכמה יגיעות בשעת התפילה. ואזי אפילו אם אינו זוכה להתפלל כראוי, אף על פי כן היגיעה בעצמה שמיגע עצמו בכל כחו ומוסר נפשו להתפלל כראוי זה בעצמו הוא בחינת קורבנות, בחינת, "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה" וכמו כן בכל העבודות והקדושות שאדם רוצה לקדש עצמו, אף על פי שאינו זוכה, חס ושלום, לקדש עצמו כראוי... על כן על האדם לעשות את שלו תמיד, ליגע עצמו בעבודת ה' בכל מה שיוכל. ואת כל אשר תמצא ידך לעשות עשה192, אף על פי שקשה עליו מאוד ונדמה לו שאין מניחין אותו כלל ומרחיקין אותו מאוד מאוד ואינו זוכה לעשות כראוי שום דבר שבקדושה, אף על פי כן עליו לעשות מה שיוכל וה', הטוב בעיניו יעשה" (שיחות הר"ן יב').
בדר"כ, לאחר שנים של לימוד תורה וקיום מצוות, באופן טבעי, שואל האדם את עצמו: היכן ניכרת התקדמותי בעבודת ה'193? בפרט אם המניעות והנפילות הם דבר שבשגרה ו"שרואה שעוברים כמה וכמה ימים ושנים שהוא מתייגע ביגיעות גדולות בשביל עבודת השם ועדיין הוא מרגיש רחוק מאוד" (ליקוטי מוהר"ן תניינא מח').
ע"פ הנ"ל התחדש יסוד גדול ונפלא בהשקפה, וחיזוק גדול במלחמת היצר, שלא נטעה לחשוב שתקופות 'הסתר הפנים', המניעות, הייסורים, מבטאים מצב רוחני של ירידה, אלא האמת היא שכל המצבים הם הזדמנויות שנותן לנו הבורא יתברך לבנות את בניין האמונה, הדרך 'לתכלית'194, כי המדד האמִתי למדרגתנו הוא עד כמה נקבל את כל העובר עלינו באמונה שהכל לטובה ונפנים שבאמת ש"כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות".
התברר, שאפשר שיהיו מצבים ונסיונות שיסתיימו בהצלחה והבסת היצר, אשר יתנו לאדם הרגשה של התקרבות, אמנם אפשר שהרגשה זו תתגנב מ'כחי ועוצם ידי' - 'שינו צורה', והיא בעצם 'התרחקות'.
מצד שני אפשר שיהיו נסיונות שיסתיימו בתבוסת עובד ה', אשר יתנו לאדם הרגשה של 'התרחקות', אמנם אם יקבלם בתשובה ואמונה, ידע שהם בעצם היו 'התקרבות' - 'השוואת הצורה' ודבקות.
נמצנו למדים, שעלינו לבחון כל מצב על פי אַמת מידה רוחנית המתייחסת לקבלת הנסיון באמונה ובטחון.
לצורך 'התכלית' והתיקון הפרטי השלם, כל אחד ואחד מישראל צריך לעבור נסיונות רבים בכל התחומים והעניינים, בבחינת 'כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו'195, ואפילו במדרגת האבות הקדושים ומשה רבינו כפי שמובא בתורה ובמדרשי חז"ל.
"וכמה זהירות יתירה צריך האדם להזהר בעניינים כאלו וכיוצא בהם. וכבר אמרו חז"ל (סוכה נב.): "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו" כי היצר מתהפך בתחבולותיו לכל אדם כפי עניינו ומדרגתו בתורה ועבודה, שאם הוא רואה שכפי גובה מדרגתו של האדם, אם ישיאוהו שיניח מקומו ומדרגתו לעשות בפועל איזה עוון וחטא, חמור או קל, שלא יאבה לו, הוא מתחפש להתדמות אל האדם כיצר טוב לסמות שכלו להטיל ארס ולהטעותו באותו האופן והמדרגה עצמה שהאדם דבוק בה, שמראה לו בה איזה דרך הנראה להאדם בהשקפה ראשונה שהוא עצת יצרו הטוב להדריכו בדרך יותר גבוה, כפי שמראה לו פנים וסימני טהרה, והאדם נופל ברישתו..." (נפש החיים שער ג פרק ד).
התברר, שכאשר אדם רוצה להיכנס בעבודת ה'לשמה' והדבקות, מתחזקים הקשיים והנסיונות, למטרה נעלה, תיקון הרע, בניין האמונה, הדבקות ו'התכלית'.
188 וב'מכתב מאליהו' חלק ב' עמ' 34 מבאר הרב דסלר זצ"ל את אותה בחינה של הנהגה, רק במדרגה גבוהה יותר.
189 "יסוד האש ממנו נמשכת הגאווה הנקראת גסות הרוח להיותו היסוד הקל וגבוה מכולם. ובכללה הכעס, כי מפני הגאווה מתכעס האדם כשאין עושים רצונו, ואילו היה שפל רוח ומכיר חסרונו לא היה מתכעס כלל, נמצא כי הגאווה והכעס מדה אחת הם" ('שערי קדושה').
190 לקמן יתבארו הדברים ביתר ביאור.
191 פירוש, כאשר האדם מחליט לעבוד 'לשמה'.
192 "כּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכחֲךָ עֲשֵׂה כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הלֵךְ שָׁמָּה" (קהלת ט' י') מבאר רש"י - "כל אשר תמצא ידך לעשות - רצון קונך בעוד שאתה בכחך עשה:
כי אין מעשה וגו' בשאול - לזכותך מִשתמות (כאשר תמות) ואם עשית כן, אין לך שום חשבון בשאול שתדאג ממנו...".
193 כל אדם שעושה עם עצמו חשבון נפש מידי פעם, צריך לברר לעצמו את הדבר, אפילו אם כלפי חוץ נראה שהתקדם, למשל אם התמנה להיות מוסר שיעור או 'ראש כולל' או כל תפקיד מכובד אחר מחמת כישוריו.
194 עיין לקמן בנושא 'אמונה והשוואת הצורה'.
195 יהי רצון שלא נבוא לידי נסיונות ולא לידי ביזיונות, אמן כן יהי רצון.
עבודתו של האדם צריכה להתחלק באופן כללי ל'עבודת הימין' - מדת החסד, ול'עבודת השמאל' - מדת הגבורה, ו'הקו האמצעי' המאחד אותם נקרא - מדת התפארת - מדת האמת196, המיזוג הנכון של 'אהבה' 'ויראה', חסד וגבורה, בבחינת מֹאזְנֵי צֶדֶק.
'עבודת הימין' - פירושה 'כח הנתינה' - לימוד זכות, ראייה חיובית על עצמו, על חבריו ועל כל מעשי ה' באמונה 'מעל הדעת', שהכל לטובה. זמנה - רוב ככל היום.
ראייה חיובית על 'עצמו': ללכת עם אמונה תמימה במאמר חז"ל "בשבילי נברא העולם", דהיינו לדעת שה' יתברך אוהב אותי בכל מצב וזמן, ללא שום תנאי מוקדם, בבחינת בנים אתם לה' אלוקיכם197, ולכן כל מה שעובר עלי בלי יוצא מן הכלל, אלו הם 'סימני דרך', השגחה פרטית ודיבורים של ה' יתברך המתייחסים אלי לטובתי, הבאים לעוררני ולכוון את דרכי לעבודת ה'השפעה' והאמונה, תיקון המדות ו'התכלית', והרבה שליחים לה' יתברך, וקרוב קרוב קודם.
התבוננות בסימני ההשגחה עד הפרטים הקטנים ביותר, בכוחה ליצור ולבנות קשר אישי נפלא בינינו ובין בורא עולם, להכניס סיפוק ושמחה עצומה לחיינו ולפעול ולהמשיך השפעות נפלאות על נפשנו ועל העולם כולו.
לפיכך, בנוסף לעבודת ההתבוננות בחסדי ה' אנו צריכים להחשיב מאוד את עבודתנו ולשמוח מאוד בכל דבור, מעשה ומחשבה שהצלחנו להתגבר ולצאת מהעצלות ומ'אהבה עצמית' לכבוד ה' יתברך, בפרט בדורנו - דור 'עיקבתא דמשיחא' שעליו אמר האר"י הקדוש כי מעשה קטן בדור זה, שקול כנגד כמה מצוות גדולות שבדורות עברו, כי בדורות אלו הטומאה והקליפה גוברים מאוד, כלומר המניעות, העיכובים והבלבולים בקיום תורה ומצוות גוברים מאוד מאוד עד אין קץ ('שער הגלגולים' לח' פ').
ראייה חיובית על חבירו: להתחזק מאוד בלימוד זכות באמונה על כלל ישראל, ולדעת שכל אחד מהם נשמה קדושה, חלק א-לוה ממעל, קדושים וטהורים במהותם ושורשם, וכל רע שנראה בהם, הינו דבר חיצוני למהותם הטהורה, כדוגמת אבן יהלום זך שנפל לרפש וטיט, שאינו נפגם במהותו, אלא מתלכלך בחיצוניותו.
לכן חשוב לחפש ולמצוא באחינו בית ישראל את המיוחדות והמעלות שבכל אחד ואחד, להחמיא ולכבדם על כך מאוד. ושלמות המדרגה נבחנת ברגש אמִתי של שמחה בשמחתם, והשתתפות בצערם.
ראיה חיובית על מעשי ה': כשם שיש מצוה מדאורייתא לדון את חבירו לכף זכות כך גם את מעשי ה' מצוה לדון לכף זכות, וכל מעשה שנראה ומרגיש לנו כרע הנוטה לפרשנות של חובה, כמו למשל: "לא מגיע לי" או "מה כבר עשיתי שמגיע לי עונש כזה" וכו' מצוה עלינו להאמין שהוא באמת טובה גדולה ולפרש את המעשה לזכות, בין אם הוא מסובב כלפינו, ובין אם הוא מסובב כלפי הנהגת העולם כולו.
'עבודת הימין' בכללותה, מציעה לנו 'חיים טובים' גם בעולם הזה, לחיות באמונה, ברגיעה ושמחה מתוך ידיעה שהכל מה' וכל מה שה' עושה לטובה הוא עושה, ואפילו מבחינה גשמית התועלת עצומה, כי ידוע שלא מעט מחלות נולדות מסערות רגשיות של דאגות, מתחים וכעסים.
הסתכלות חיובית בכלל כאשר היא מודרכת ע"פ תורה ואמונה נבחנת ומתבטאת במדת ההסתפקות והשמחה בחלקנו, וכן בנתינת שבח, הכרת הטוב והודיה לה' יתברך על קטן כגדול שקבלנו או זכינו לאחוז משהו בקדושה ורוחניות, וככל שנוסיף בעבודה זו, כך יתפשט עלינו ועל העולם כולו שפע של חסדים, ברכה והצלחה, בבחינת 'ברוך מִדבק בברוך' בסוד 'השוואת הצורה'.
אמנם, שפע החסדים מבורא עולם נועד אך ורק לשימוש הקדושה, בבחינת "וְאוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לָעוֹלָם הַבָּא" (תפילת שחרית) ולא ח"ו למילוי תאוותינו וחשקינו האנוכיים, שאז 'אין ארור מידבק בברוך' בסוד 'שינוי הצורה'198.
אם יבוא אדם ויטען שחיפש ולא מצא באחרים או בעצמו נקודות טובות להתחזק וּלְשַׂמֵּחַ עצמו בהם אפשר שבאמת החסרון באותו אדם, שאלמלא שוחד המדות הרעות ו'כח הנטילה' המעוורות את עיני שכלו מלראות טוב, היה רואה רוחניות וחסדים טובים כל היום199, היות ואין מציאות בעולם שאין בה טוב, שנאמר (תהילים פט' ג'): "כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה שָׁמַיִם תָּכִן אֱמוּנָתְךָ בָהֶם". וב'שיר השירים' על הפסוק (ד' ג'): "...כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ". "ריקנים שבך מלאים מצות כרימון" (רש"י).
כל יהודי שיש בו דעת, עם מעט התבוננות בתוך עצמו ובזולתו יכול לראות ולידע בוודאות שיש בו לא מעט טוב200.
נמצנו למדים ע"פ 'עבודת הימין', שכל אדם מישראל באפשרותו להיות תמיד בשמחה, דהיינו לשמח את עצמו בדבר טוב שיש בו או שעשה דבר טוב, וכל שכן שומרי תורה ומצוות שאין קץ וגבול לאוצר הגנוז להם.
196 עיין לעיל בנושא 'מדת האמת'.
197 על כן תיקנו לנו חז"ל לברך בשם ומלכות, בשחרית 'הבוחר בעמו ישראל באהבה'. ובערבית, 'אוהב את עמו ישראל'.
198 'ברכת שלום', ספרו של בנו בכורו וממשיך דרכו של בעל 'הסולם' זצ"ל.
199 עיין מקור הדברים בנושא 'הקשר בין הנתינה לאמונה'.
200 עיין לקמן בנושא 'אזמרה'.
מובא בספר הקדוש 'רשפי אש דת' (שער העבודה) על הצורך בעבודת ה' ב'אהבה' ו'ביראה' גם יחד, ורק בהתכללותם תהיה העבודה שלמה. אמרו בירושלמי (ברכות פ"ט): "עבוד מאהבה, עבוד מיראה - עבוד מאהבה, שאם באת לשנוא, דע שאתה אוהב ואין אוהב שונא. עבוד מיראה, שאם באת לבעוט, דע שאתה ירא ואין ירא בועט".
וכן בעניין שלמות עשיית המצוות, "שמיראה בא הזהירות ממצוות לא תעשה, ומאהבה הזריזות במצוות עשה, לעשות נחת רוח לאהובו שהוא ה' יתברך" (ר' צדוק הכהן מלובלין - 'פרי צדיק' דברים חג הסוכות).
מובא ברשב"ץ (אבות א'): "...ואמרו רז"ל עבוד מאהבה. עבוד מיראה. עשה מאהבה, שאם באת לשנוא דע שאתה אוהב ואין אוהב שונא עשה מיראה שאם באת לבעוט, דע שאתה ירא ואין ירא בועט... האוהב לא ישכח דבר ממה שצווה לעשותו, והירא לא יעשה דבר ממה שהוזהר שלא לעשותו. וצירוף היראה עם האהבה היא העבודה השלמה. שהעובד מתוך אהבה אפילו יכביד עליו אוהבו, אינו זז מעבודתו. וכן אפילו באים יסורין על אדם לא יהרהר כלל. ומתוך היראה, אינו מתחטא עליו כבן המתחטא על אביו מתוך אהבה. והיראה הזו שהזהיר עליה קרובה לאהבה היא, שלא אמר ויהי מורא גהינם עליכם אלא מורא שמים, כמי שירא לעבור על דברי אוהבו מרוב אהבתו אותו לא מיראת נקמה. וזו היתה יראת אברהם, שנאמר עליו 'כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה' [בראשית כב יב]. ולא בא אחר העקידה להפחית מעלתו שהיה אוהב, לקראו ירא אלהים, שהעקידה לא היתה ליראת עונש, כי מה עונש היה לו לירוא ממנו יותר משחיטת בנו יחידו אשר אהב, אבל היתה ליראת האלהים מרוב אהבתו אותו... בין עובד מאהבה במצות עשה, בין עובד מיראה במצות לא תעשה, שניהם צריכין שתהיה עבודתן לאהבת האל, לא לתקוות גמול ולא ליראת עונש..."
אופן נוסף המביא את עובד ה' לשלמות העבודה הוא עניין ההתחזקות גם ב'עבודת השמאל', דהיינו ביקורת השומרת על גבולות הקדושה.
מאחר ששורש הרע הוא 'הרצון לקבל לעצמו' אנו נשתדל ע"י עבודת השמאל לפשפש ולמשמש כדי לזהותו ולמגרו.
כותב הרמח"ל ('מסילת ישרים' שער הזהירות): "...כי הנה 'הפשפוש' במעשים הוא לחקור על כלל המעשים ולהתבונן בו, הנמצא בהם מעשים אשר לא יעשו, אשר אינם הולכים על פי מצוות ה' וחוקיו, כי כל אשר ימצא מאלה, יבערם מן העולם. אך 'המשמוש' היא החקירה אפילו במעשים הטובים עצמם, לחקור ולראות היש בעניינם איזה פניה אשר לא טובה או איזה חלק רע שיצטרך להסירו ולבערו. והרי זה כממשמש בבגד לבחון הטוב וחזק הוא או חלש ובלוי, כן ימשמש במעשיו לבחון תכונתם בתכלית ההבחנה עד שיישאר זך ונקי. כלל הדבר: יהיה האדם מעיין על מעשיו כולם, ומפקח על כל דרכיו שלא להניח לעצמו הרגל רע ומדה רעה, כל שכן עבירה ופשע".
הדגש ב'עבודת השמאל' הוא דווקא על 'ביקורת בונה' ולא ח"ו על ביקורת המולידה יאוש ורפיון בעבודת ה', ותדע, שהיא אחת מהמלכודות המתוחכמות ביותר של יצר הרע.
בעיקר צריך להזהר מיצר מיוחד המגיע אלינו מיד לאחר 'נפילה' ונסיון. כי בערמומיותו 'מציע' לנו את 'עבודת הביקורת' סמוך ממש ל'נפילה', וע"י כך יוליד בנו בהכרח כעס, עצבות ויאוש. ויתקיים בנו 'יצא שכרו בהפסדו', בא לתקן ויצא מקלקל201.
עצת הצדיקים ואנשי מעשה, לסלק ולהסתלק מכל הרהור ומחשבה של ביקורת עצמית המתעסקת בעניין ה'נפילה', בזמן הנפילה, או בכל זמן אחר המתבטא 'בקטנות דמוחין', וְלִפְנוֹת מיד בתפילה לבורא עולם, שברחמיו יעזור לנו להסיח את דעתנו ממחשבות אלו ושייתן לנו כוחות להתחיל מחדש ולחזור ל'עבודה' מתוך שמחה 'עד יעבור זעם', ואז יפשפש וימשמש כנ"ל, וכל עצה או תחבולה שתעזור לנו להסיח את דעתנו סמוך לזמן ה'נפילה' תתקבל בברכה.
הכלל הוא: לעולם לא להתעסק בביקורת כל שהיא, בזמן 'ירידה' ובזמן 'קטנות דמוחין', אלא להמתין ל'שעת כושר' (עיין בנושא הבא).
201 פרקי אבות ה' יא', ועיין לעיל בנושא 'תשלך אמת ארצה' סיפור אישי.
חשוב מאוד שהזמן לביקורת, להתבוננות ולהפקת לקחים מהנפילות והפגמים, יקבע מראש לזמן קבוע. למעט זמני התעוררות והתחזקות מיוחדים, בבחינת 'גדלות דמוחין', המסוגלים ל'פשפוש', 'משמוש' ותשובה בכל זמן.
אמנם צריך לדעת, שלמרות החשיבות הגדולה בעבודת חשבון הנפש, בעלי המוסר והחסידות מאוד חששו להרבות בכך מחמת סכנת הריחוק, יאוש והעצבות הנילוים אליה, לכן היו שהציעו, שהזמן הטוב ביותר להתבוננות ותשובה הוא בזמן ה'התבודדות' היומית, שבדר"כ זהו זמן קבוע המאופיין בהרגשת קירבה והתחזקות, אשר בכחו למנוע מעבודת ה'ביקורת' לתופעות לוואי.
יש שהציעו שהזמן המתאים, דוקא לאחר 'קריאת שמע על המיטה', בזמן שממילא מיועד לוידוי ותחנונים.
יש עוד שהציעו, שהזמן המתאים בסוף תפילת העמידה, לפני ה"יהיו לרצון אמרי פי..." השני, באחת מהתפילות הקבועות, שזהו זמן מסוגל לבקשות ותחנונים, כדברי הגמרא בברכות (לא.): "כשהיה רבי עקיבא מתפלל... אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת וכל כך למה מפני כריעות והשתחויות"202.
202 משנה ברורה (קד' ס"ק ט'), "והיינו בתחנונים שלאחר התפילה". ועיין עוד ברבינו יהונתן מלוניל. ומובא בהלכה שבתחנונים לאחר התפילה, עונה קדיש וקדושה וכו'. והחוששים להפסיד מעלת ה'חזרה', אומר ה'בן איש חי' (שנה א' כי תשא ו'): "שגם תפילתו תהיה שלמה בסוד החזרה מאחר שנכללת עם תפילת אותו ציבור" (עיין שם).
גדולי תלמידי חסידי ברסלב כיום מכנים את תורת 'אזמרה', 'לב תורתו' של רבי נחמן זצוק"ל, תורה ועבודה המיועדת ומתאימה לתקופתנו, תקופת 'עיקבתא דמשיחא' המאופיינת, בין היתר בעודף לחץ והסתכלות שלילית על החיים בכלל ובפרט.
על כן, הכרחי ללמוד את תורת 'אזמרה' במקורה, לשננה עד שנוכל לקיימה הלכה למעשה. ואולי בעזרתה נוכל להתרומם מחיי השיגרה והעפר, מעצבות והדאגות לחיי אמונה ושמחה ולהימנות בין עובדי ה' האמִתיים.
'אזמרה', נגזרה מלשון הפסוק בתהילים "...אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי" (קמו' ב') - אזמר לה', אודה לו ואשבח אותו בעוד קצת טוב שיש בי ובאחרים, ואפילו על מעט שבמעט מהמתנות שנתן לנו.
על פי היסודות שלמדנו בספר זה בכלל, ובפרט מה שלמדנו שמהות הנברא הוא 'רצון לקבל', דהיינו חסרון, מאוד מובן שכל עבודתנו לחפש נקודות טובות, לפרש את המציאות בבחינת 'כף זכות', לשמוח במעט טוב שמצאנו בעצמנו שהצלחנו לעשות מעשה טוב ללא פניה וחשבון אנוכי כלשהוא, כי מעצם בריאתנו וטבענו אנו נוטלים ובעלי חסרון, ואם הצלחנו לעשות מעט טוב, מעל הטבע, אנו צריכים להיות בשמחה גדולה.
מובא ב'ליקוטי מוהר"ן' (רפ"ב): "דע כי צריך לדון את כל האדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות ויוכל להשיבו בתשובה, וזה בחינת (תהלים לז' י') "וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ", היינו שהפסוק מזהיר לדון את הכל לכף זכות, ואף על פי שאתה רואה שהוא רשע גמור, אף על פי כן צריך אתה לחפש ולבקש למצוא בו מעט טוב, ששם אינו רשע, וזהו "וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע", שצריך אתה לבקש בו עוד מעט טוב שיש בו עדיין, ששם אינו רשע, כי אף על פי שהוא רשע, איך אפשר שאין בו מעט טוב עדיין, כי איך אפשר שלא עשה איזה מצוה או דבר טוב מימיו203. ועל ידי זה שאתה מוצא בו עוד מעט טוב ששם אינו רשע ואתה דן אותו לכף זכות, על ידי זה אתה מעלה אותו באמת מכף חובה לכף זכות, עד שישוב בתשובה על ידי זה204. וזהו "ועוד מעט ואין רשע", על ידי שמוצא בהרשע עוד מעט טוב, ששם אינו רשע על ידי זה "וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ"...
וכן צריך האדם למצוא גם בעצמו. כי זה ידוע שצריך האדם להזהר מאוד להיות בשמחה תמיד ולהרחיק העצבות מאוד מאוד [כמבואר אצלנו כמה פעמים], ואפילו כשמתחיל להסתכל בעצמו ורואה שאין בו שום טוב, והוא מלא חטאים, ורוצה הבעל דבר להפילו על ידי זה בעצבות ומרה שחורה, חס ושלום, אף על פי כן אסור לו ליפול מזה, רק צריך לחפש ולמצוא בעצמו איזה מעט טוב, כי איך אפשר שלא עשה מימיו איזה מצוה או דבר טוב, ואף שכשמתחיל להסתכל באותו הדבר הטוב, הוא רואה שהוא גם כן מלא פצעים ואין בו מתום, היינו שרואה שגם המצוה והדבר שבקדושה שזכה לעשות, הוא גם כן מלא פניות ומחשבות זרות ופגמים הרבה (לא לשמה), עם כל זה איך אפשר שלא יהיה באותה המצוה והדבר שבקדושה איזה מעט טוב205, כי על כל פנים איך שהוא, על כל פנים היה איזה נקודה טובה בהמצוה והדבר טוב שעשה, כי צריך האדם לחפש ולבקש למצוא בעצמו איזה מעט טוב כדי להחיות את עצמו, ולבוא לידי שמחה כנ"ל, ועל ידי זה שמחפש ומוצא בעצמו עדיין מעט טוב, על ידי זה הוא יוצא באמת מכף חובה לכף זכות, ויוכל לשוב בתשובה בבחינת "ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו".
נשאלת השאלה: איך יש בכח נקודה טובה של 'זכות', שמוצא בעצמו או בזולתו, להכריע, ולהוציאו מבחינת רשע ולהכניסו לבחינת בעל תשובה?
אומרת הגמרא במסכת שבת (לב.): "...עלה למִטה ונפל (למשכב) יהי דומה בעיניו כמו שהעלוהו לגרדום לידון, שכל העולה לגרדום לידון, אם יש לו פרקליטין גדולים ניצול, ואם לאו, אינו ניצול, ואלו הן פרקליטין של אדם תשובה ומעשים טובים, ואפילו תשע מאות ותשעים ותשעה מלמדים עליו חובה ואחד מלמד עליו זכות ניצול, שנאמר (איוב לג', כג' כד'): "אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ: וַיְחֻנֶּנּוּ וַיֹּאמֶר פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שָׁחַת מָצָאתִי כֹפֶר".
ר' אליעזר, בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: אפילו תשע מאות ותשעים ותשעה באותו מלאך לחובה ואחד לזכות (אחד ממיליון), ניצול שנאמר: מליץ אחד מני אלף"
מבאר ר' נתן206: "אם יש עליו מלאך מליץ, אחד מני אלף" - "מני אלף" דייקא, שהמלאך המליץ בא בכח ריבוי המקטרגים, וככל שמתרבים המקטרגים אזי עומד המלאך המליץ וטוען: "נהפוך הוא, מאחר שיש עליו כל כך הרבה מקטרגים, מוכח שהיו לו יצרים קשים ומסיתים רבים לפתותו לעבירות, אף על פי כן ולמרות הכל הצליח לעשות מעשה טוב ונשאר בו מעט טוב שלא כלה".
כך גם כאשר הצדיק, אוהב ישראל, 'יושב על כסא הרחמים', דן את האדם לזכות ומוצא בו נקודה טובה למרות המסיתים הרבים, ומחשיב אותה באמת יותר מכל ריבוי הרע, בפרט כאשר מתמקד 'בחלק א-לוה ממעל' השייך בנצח ולא מתמקד בפגמים, גדולים ככול שיהיו, השייכים לעולם זמני ומוגבל, כמו שאמרו חז"ל, שלעתיד לבוא 'הרשעה כעשן תכלה' וכו', ומהפך אפילו בדין הרשע הגדול ביותר ואין כח לשום מסית ומקטרג להזיק את אותו רשע, אלא אדרבא נמצא שמהם גופא מדת הרחמים מתחזקת, עד ששב בתשובה שלמה207.
מסופר על הצדיק ר' לוי יצחק מברדיטשוב, סנגורן של ישראל, שבערב ראש השנה, לפנות בוקר, זמן מה לפני סליחות של ערב הימים הנוראים, יצא מביתו ויין שרף ומעט עוגיות בידו. הלך הצדיק לכיוון בית המרזח ואחריו חסידיו התמהים. נכנס הצדיק לבית המרזח והנה לפניו שרויים על הרצפה שיכורים חלקם יהודים וחלקם גויים, אחז הצדיק באחד היהודים ואמר לו "קום יהודי, תטעם יין שרף טעים ומעט עוגיות", בעודו מנמנם השיב היהודי "האם תסבור שאטעם דבר מה לפני נטילה ותפילה?! הסתלק מכאן!" וכך השיבו לו בשלילה כל היהודים השיכורים. לאחר מכן פנה הצדיק לגויים והשיבו לו כולם בחיוב.
פנה הצדיק לבורא עולם ואמר: "ראה בניך, אפילו שיכורים שבהם מקיימים את מצוותיך במסירות נפש, ולהבדיל ראה את הגויים. אנא רחם על עמך ישראל". פנה לחסידיו ואמר להם "כעת אפשר להתחיל בסליחות".
בדורנו, 'דור התשובה', מאירים דבריו של ר' נתן באור נפלא. לדוגמא, כשאנו רואים אדם פורק עול תורה מצוות שמתחיל להתחזק, ומצליח למשוך עצמו מעט אל הקדושה ולעשות נטילת ידיים של בוקר, או לברך ברכה על האכילה, כולנו, ללא קושי כלל, נתמקד רק בדבר הטוב שעשה, נחשיב אותו ונתפעל מהתגברותו העצומה. וזאת משום שאנו מבינים, שטומאה וטמטום הלב מנת חלקו, ואם הצליח להתגבר, למרות טומאתו ולעשות מצוה, נחשב לו הישג גדול עצום ורב.
ומה רשע שרובו ככולו עבירות, ואעפ"כ מצאנו בו נקודה טובה ששם אינו רשע, יהודי כשר הנכלל בכלל 'עמיתך' המלא וגדוש במעשים טובים לא כל שכן שנדון אותו לזכות, ונסיר שנאת חינם מלבנו.
הרב דסלר זצ"ל מבאר, בנושא ארבעת המינים, כיצד יש בכח נקודת זכות קטנה להשיב את הרשע בתשובה, וכך לשונו: "מצוות סוכה מצורפת עם מצוות ד' המינים, שעניינם גם כן התאחדות ישראל, כמו שאמרו ז"ל: "פרי עץ הדר אלו ישראל. מה אתרוג זה יש בו ריח ויש בו אוכל. כך ישראל יש בהן בני אדם שהן בעלי תורה ובעלי מעשים טובים. כפות תמרים אלו ישראל. מה תמרה זו יש בה אוכל ואין בה ריח. כך ישראל יש בהן בעלי תורה ואין בהן מעשים [טובים] וענף עץ עבות אלו ישראל. מה הדס הזה יש בו ריח ואין בו אוכל. כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בידיהם מעשים טובים ואין בהן תורה. וערבי נחל אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה [לא] טעם ולא ריח, כך ישראל יש בהן בני אדם שאינם לא בעלי תורה ולא בעלי מעשים, אמר הקדוש ברוך הוא לאבדן אי אפשר, אלא יעשו כולן אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו, לפיכך משה רבינו מזהיר את ישראל ואומר להם ולקחתם לכם".
מחובתנו לדון ל'כף זכות' אף את אלו שאין בהם לא טעם ולא ריח, והם זוכים על ידי שנעשים כלים למצוה זו של לימוד זכות, ובזה מתאחדים הכלים עם המשתמשים בהם, וזה גדר צרוף ד' המינים יחד ע"כ.
מובא במסכת חגיגה (טו:) מעשה הממחיש לנו עד היכן מגיעה תורת 'אזמרה', וכך לשון הגמרא:
"אשכח ליה רבה בר שילא לאליהו (מצאו רבה בר שילא לאליהו הנביא), אמר ליה רבה לאליהו: מאי קא עביד הקדוש ברוך הוא (מה עושה הקב"ה ברגע זה בשמים)? אמר ליה אליהו: קאמר הקב"ה שמעתתא מפומייהו דכולהו רבנן, ומפומיה דרבי מאיר לא קאמר (אומר הקב"ה בישיבה של מעלה דברי תורה מפיהם של כל החכמים, אך לא מפיו של רבי מאיר בעל הנס).
אמר ליה רבה לאליהו: אמאי (מדוע)?
אמר ליה אליהו לרבה: משום דקא גמר שמעתא מפומיה ד'אַחֵר' (מפני שהיה לומד מפיו של 'אחר') לאחר שיצא לתרבות רעה208.
אמר ליה רבה לאליהו: ואמאי (מדוע) אין הקב"ה אומר משמו?! הרי רבי מאיר רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק (רבה לימד זכות על רבי מאיר, שידע ר' מאיר לקחת מרבו רק את הטוב ואת הרע זרק).
אמר ליה אליהו לרבה: שמע הקב"ה לקולך (קיבל הקב"ה את אותו לימוד הזכות), והשתא (ברגע זה) קאמר הקב"ה: מאיר בני כך הוא אומר".
מדהים עד כמה כוחו גדול של הלימוד זכות, שהרי גלוי וידוע לפני בורא עולם שרבי מאיר בעל הנס 'תוכו אכל וקליפתו זרק', למרות זאת מדת הדין היתה מתוחה עליו, ורק לאחר לימוד הזכות התהפכה מדת הדין לרחמים.
מובא עוד במסכת יבמות ( סג.): "רבי חייא, הוה קא מצערא ליה דביתהו (אשתו היתה מצערת אותו) כי הוה משכח מידי (למרות זאת, אם היה מוצא דבר הראוי לה) צייר ליה בסודריה (היה עוטפו בבגדו) ומייתי ניהלה (והיה מביא לה). אמר ליה רב (תלמידו) והא קא מצערא ליה למר (והרי היא מצערת את כבודו) אמר לו: "דיינו שמגדלות בנינו ומצילות אותנו מן החטא".
הגמרא תארה לפנינו אדם גדול כרבי חייא ועל נסיון גדול ותדיר של אשה קשה, שאפילו 'רב' שהיה מגדולי האמוראים, תמה על הנהגת רבו עם אשתו, שהרי מצד הדין, "עִם נָבָר תִּתְבָּרָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל" (תהילים יח' כז'), ואף על פי כן בחר רבי חייא להתחסד, לדון לכף זכות, לראות ולהחשיב את הטוב שבאשתו כנגד הכל.
וממה שהשיב ר' חייא בלשון רבים לרב תלמידו "דיינו שמגדלות" וכו', אפשר שרצה ללמדו 'אזמרה', ללמדו להתגבר ולחפש נקודות טובות, אפילו לפנים משורת הדין, ולהכיר עליהם טובה מרובה, למרות הפגיעה האישית209.
עוד גמרא מעניינת (ברכות ט':): "אמר ליה רבי אלעא לעולא כי עיילת להתם (לארץ ישראל) שאיל בשלמא (תשאל בשלומו) דרב ברונא אחי, במעמד כל החבורה, דאדם גדול הוא ושמח במצוות, זימנא חדא (פעם אחת) סמך גאולה לתפילה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא" (ולא פסק מלחייך כל היום).
בעלי ה'תוספות' בפירושם על זו הגמרא התקשו, מה החידוש של 'סמיכת גאולה לתפילה', היות ומן הדין מחויבים אנו לכך210?
על פי דרכינו, אפשר ללמוד פשט ע"פ עבודת 'אזמרה', שאפילו במצוה שגרתית יום יומית כ'סמיכת גאולה לתפילה' הצליח רב ברונא, פעם אחת, לשמח את עצמו כל היום.
נסיים עם דברי רבי נתן מברסלב: "כי זאת התורה: "אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי" צריכין לחזור הרבה ולילך עם זאת התורה, כי כל אדם כל זמן שיש לו עדיין רחמנות על עצמו, וחושב על תכליתו הנצחי, צריך להשתדל מאוד מאוד להחיות את עצמו ולראות לחפש ולמצוא בעצמו איזה נקודות טובות..." (לקוטי הלכות אישות ג').
203 היה אפשר לטעות ולומר שדברים אלו סותרים את 'הלכות כף זכות', שהרי ההלכה אומרת באדם רשע, את המעשה הנראה כ'זכות' תפרש ותטה ל'חובה' ("שאם הוא רשע מצוה לדון אותו לרע, כדכתיב [משלי כא, יב] מסלף רשעים לרע" - קרבן אהרן קדושים ב' ד'), אלא שר' נחמן מברסלב זצ"ל מחדש, שאפילו באדם המוגדר רשע, לחפש בו עצמו דבר טוב וזכות.
204 ולא שנוטל ח"ו מהרשע את הבחירה, אלא מעלה לו את נקודת הבחירה למקום גבוה יותר, כגון שמקבל יותר אפשרויות, הרהורי תשובה וכד', והרבה כגון זה בספרי 'מכתב מאליהו'.
205 דהיינו רצון פנימי לעשות את רצון ה'. עיין לקמן בנושא 'אמונה והשוואת הצורה' שכל יהודי נולד עם נקודה פנימית טהורה - לשמה, בבחינת "וכופין אותו עד שיאמר רוצה אני".
206 לקוטי הלכות 'תחומים' הלכה ו' אות טו'.
207 התלמוד ירושלמי (קדושין פרק א' הלכה ט') מחלק, שדווקא בעולם הזה די במלאך אחד, אם כי לעולם הבא צריך רוב זכויות.
208 'אחר' הוא כינוי לאלישע בן אבויה, רבו של רבי מאיר בעל הנס, שיצא לתרבות רעה לאחר שנכנס לפרד"ס ונפגע, כמובא במסכת חגיגה דף טו.
209 שהרי ידוע שגם לרב היתה אשה קשה.
210 ותרצו התוספות, שהשמחה של רב ברונא היתה על שזכה לסמוך גאולה לתפילה בותיקין, בנץ החמה.
"כשהאדם הוא במיצר גדול והתאוות וה'סיטרא אחרא' (צד הטומאה) מתגברים עליו מאוד, עד שאין לו דרך לנטות ימין ושמאל, בבחינת 'כל רודפיה השיגוה בין המצרים', עד שנדמה שאָפֵס תקווה חס ושלום, והוא בעצם דוחקו ומִצַרי נפשו פונה להשם יתברך וצועק אליו יתברך מן המֵצר, בבחינת 'מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ' (תהילים קיח' ה'), אף על פי שמה שפונה עצמו להשם יתברך הוא רק כ'חוט השערה', אף על פי כן הוא יקר בעיני השם יתברך... היינו שנתעוררין ונמשכין עליו כל ה'שלוש עשרה מדות של רחמים' שהם תליסר תיקוני דיקנא קדישא, ששם כולו רחמים וטוב, ושם נתהפך הכל לטובה וזכות כידוע... וזה בחינת חוט של צמר ביום כפור שהיה מלבין העוונות של כל השנה, בבחינת "...אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים, כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע, כַּצֶּמֶר יִהְיוּ" (ישעיה א' יח'), כי עיקר סליחת עוונות ביום כיפורים נמשך על ידי בחינה זאת על ידי שהשם יתברך מוצא בישראל, אפילו בחוטאים רחמנא לצלן, כמה וכמה 'שערות' טובות, היינו מה שמנתקין עצמם כמה פעמים מן הרע אל הטוב כ'חוט השערה' על כל פנים, שגם זה יקר מאוד אצלו יתברך..." [ועיין יראה ועבודה אות פ"ט] ('ליקוטי הלכות' - הלכות ראשית הגז ג' ב').
עבודה זו, כמו כל שאר העבודות, דורשת התגברות בקביעות והתמדה, בבחינת 'מים שחקו אבנים', שוב ושוב לצעוק ולזעוק לה' יתברך על הדבר, עד שלא יעבור זמן, והנה אותו 'חוט השערה' יהפוך ל'חבל' השזור מצרוף של התגברויות של 'חוטי שערה' רבים, אשר בכוחם לשאת ספינות גדולות ועצומות של שפע אלוקי קדוש הנמשך מיג' מדות של רחמים.
להחשיב את המעשים הקטנים הוא עיקר גדול בעבודת ה', לכן חשוב שתהיה ההתקדמות והעלייה הרוחנית סדירה, הדרגתית ובטוחה, אמנם ראשית נכון לרדוף אחר מצוות קטנות בדוקא, הדורשות רק התגברויות קטנות, בבחינת "הוי רץ למצוה קלה כבחמורה, ובורח מן העבירה. שמצוה גוררת מצוה, ועברה גוררת עברה. ששכר מצוה - מצוה, ושכר עברה - עברה", ולשמוח בכל מצוה באמונה פשוטה, שכל מצוה מתקבלת ברצון ומעוררת השפעות וחסדים נפלאים, וכן עושה תיקונים בכל העולמות ונחת רוח עצום ורב לפניו יתברך.
כתוב בספרים הקדושים, שאילו היו מראים לנו משמים את השכר העצום של כל התגברות של 'כחוט השערה', היתה ניטלת מֵאִתָּנוּ הבחירה לגמרי.
לכן תדע, שכל התגברות 'כחוט השערה' עם כוונה לעשות נחת רוח לה' יתברך מגיעה עד השורש ו'התכלית', דהיינו פועלת בתיקון ה'רצון לקבל' האנוכי עד שלמות 'מדת הנתינה', שהאדם בבחינת 'נותן' וה' יתברך כביכול בבחינת 'מקבל'.
