'אזמרה'
גדולי תלמידי חסידי ברסלב כיום מכנים את תורת 'אזמרה', 'לב תורתו' של רבי נחמן זצוק"ל, תורה ועבודה המיועדת ומתאימה לתקופתנו, תקופת 'עיקבתא דמשיחא' המאופיינת, בין היתר בעודף לחץ והסתכלות שלילית על החיים בכלל ובפרט.
על כן, הכרחי ללמוד את תורת 'אזמרה' במקורה, לשננה עד שנוכל לקיימה הלכה למעשה. ואולי בעזרתה נוכל להתרומם מחיי השיגרה והעפר, מעצבות והדאגות לחיי אמונה ושמחה ולהימנות בין עובדי ה' האמִתיים.
'אזמרה', נגזרה מלשון הפסוק בתהילים "...אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי" (קמו' ב') - אזמר לה', אודה לו ואשבח אותו בעוד קצת טוב שיש בי ובאחרים, ואפילו על מעט שבמעט מהמתנות שנתן לנו.
על פי היסודות שלמדנו בספר זה בכלל, ובפרט מה שלמדנו שמהות הנברא הוא 'רצון לקבל', דהיינו חסרון, מאוד מובן שכל עבודתנו לחפש נקודות טובות, לפרש את המציאות בבחינת 'כף זכות', לשמוח במעט טוב שמצאנו בעצמנו שהצלחנו לעשות מעשה טוב ללא פניה וחשבון אנוכי כלשהוא, כי מעצם בריאתנו וטבענו אנו נוטלים ובעלי חסרון, ואם הצלחנו לעשות מעט טוב, מעל הטבע, אנו צריכים להיות בשמחה גדולה.
מובא ב'ליקוטי מוהר"ן' (רפ"ב): "דע כי צריך לדון את כל האדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות ויוכל להשיבו בתשובה, וזה בחינת (תהלים לז' י') "וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ", היינו שהפסוק מזהיר לדון את הכל לכף זכות, ואף על פי שאתה רואה שהוא רשע גמור, אף על פי כן צריך אתה לחפש ולבקש למצוא בו מעט טוב, ששם אינו רשע, וזהו "וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע", שצריך אתה לבקש בו עוד מעט טוב שיש בו עדיין, ששם אינו רשע, כי אף על פי שהוא רשע, איך אפשר שאין בו מעט טוב עדיין, כי איך אפשר שלא עשה איזה מצוה או דבר טוב מימיו203. ועל ידי זה שאתה מוצא בו עוד מעט טוב ששם אינו רשע ואתה דן אותו לכף זכות, על ידי זה אתה מעלה אותו באמת מכף חובה לכף זכות, עד שישוב בתשובה על ידי זה204. וזהו "ועוד מעט ואין רשע", על ידי שמוצא בהרשע עוד מעט טוב, ששם אינו רשע על ידי זה "וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ"...
וכן צריך האדם למצוא גם בעצמו. כי זה ידוע שצריך האדם להזהר מאוד להיות בשמחה תמיד ולהרחיק העצבות מאוד מאוד [כמבואר אצלנו כמה פעמים], ואפילו כשמתחיל להסתכל בעצמו ורואה שאין בו שום טוב, והוא מלא חטאים, ורוצה הבעל דבר להפילו על ידי זה בעצבות ומרה שחורה, חס ושלום, אף על פי כן אסור לו ליפול מזה, רק צריך לחפש ולמצוא בעצמו איזה מעט טוב, כי איך אפשר שלא עשה מימיו איזה מצוה או דבר טוב, ואף שכשמתחיל להסתכל באותו הדבר הטוב, הוא רואה שהוא גם כן מלא פצעים ואין בו מתום, היינו שרואה שגם המצוה והדבר שבקדושה שזכה לעשות, הוא גם כן מלא פניות ומחשבות זרות ופגמים הרבה (לא לשמה), עם כל זה איך אפשר שלא יהיה באותה המצוה והדבר שבקדושה איזה מעט טוב205, כי על כל פנים איך שהוא, על כל פנים היה איזה נקודה טובה בהמצוה והדבר טוב שעשה, כי צריך האדם לחפש ולבקש למצוא בעצמו איזה מעט טוב כדי להחיות את עצמו, ולבוא לידי שמחה כנ"ל, ועל ידי זה שמחפש ומוצא בעצמו עדיין מעט טוב, על ידי זה הוא יוצא באמת מכף חובה לכף זכות, ויוכל לשוב בתשובה בבחינת "ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו".
נשאלת השאלה: איך יש בכח נקודה טובה של 'זכות', שמוצא בעצמו או בזולתו, להכריע, ולהוציאו מבחינת רשע ולהכניסו לבחינת בעל תשובה?
אומרת הגמרא במסכת שבת (לב.): "...עלה למִטה ונפל (למשכב) יהי דומה בעיניו כמו שהעלוהו לגרדום לידון, שכל העולה לגרדום לידון, אם יש לו פרקליטין גדולים ניצול, ואם לאו, אינו ניצול, ואלו הן פרקליטין של אדם תשובה ומעשים טובים, ואפילו תשע מאות ותשעים ותשעה מלמדים עליו חובה ואחד מלמד עליו זכות ניצול, שנאמר (איוב לג', כג' כד'): "אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ: וַיְחֻנֶּנּוּ וַיֹּאמֶר פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שָׁחַת מָצָאתִי כֹפֶר".
ר' אליעזר, בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: אפילו תשע מאות ותשעים ותשעה באותו מלאך לחובה ואחד לזכות (אחד ממיליון), ניצול שנאמר: מליץ אחד מני אלף"
מבאר ר' נתן206: "אם יש עליו מלאך מליץ, אחד מני אלף" - "מני אלף" דייקא, שהמלאך המליץ בא בכח ריבוי המקטרגים, וככל שמתרבים המקטרגים אזי עומד המלאך המליץ וטוען: "נהפוך הוא, מאחר שיש עליו כל כך הרבה מקטרגים, מוכח שהיו לו יצרים קשים ומסיתים רבים לפתותו לעבירות, אף על פי כן ולמרות הכל הצליח לעשות מעשה טוב ונשאר בו מעט טוב שלא כלה".
כך גם כאשר הצדיק, אוהב ישראל, 'יושב על כסא הרחמים', דן את האדם לזכות ומוצא בו נקודה טובה למרות המסיתים הרבים, ומחשיב אותה באמת יותר מכל ריבוי הרע, בפרט כאשר מתמקד 'בחלק א-לוה ממעל' השייך בנצח ולא מתמקד בפגמים, גדולים ככול שיהיו, השייכים לעולם זמני ומוגבל, כמו שאמרו חז"ל, שלעתיד לבוא 'הרשעה כעשן תכלה' וכו', ומהפך אפילו בדין הרשע הגדול ביותר ואין כח לשום מסית ומקטרג להזיק את אותו רשע, אלא אדרבא נמצא שמהם גופא מדת הרחמים מתחזקת, עד ששב בתשובה שלמה207.
מסופר על הצדיק ר' לוי יצחק מברדיטשוב, סנגורן של ישראל, שבערב ראש השנה, לפנות בוקר, זמן מה לפני סליחות של ערב הימים הנוראים, יצא מביתו ויין שרף ומעט עוגיות בידו. הלך הצדיק לכיוון בית המרזח ואחריו חסידיו התמהים. נכנס הצדיק לבית המרזח והנה לפניו שרויים על הרצפה שיכורים חלקם יהודים וחלקם גויים, אחז הצדיק באחד היהודים ואמר לו "קום יהודי, תטעם יין שרף טעים ומעט עוגיות", בעודו מנמנם השיב היהודי "האם תסבור שאטעם דבר מה לפני נטילה ותפילה?! הסתלק מכאן!" וכך השיבו לו בשלילה כל היהודים השיכורים. לאחר מכן פנה הצדיק לגויים והשיבו לו כולם בחיוב.
פנה הצדיק לבורא עולם ואמר: "ראה בניך, אפילו שיכורים שבהם מקיימים את מצוותיך במסירות נפש, ולהבדיל ראה את הגויים. אנא רחם על עמך ישראל". פנה לחסידיו ואמר להם "כעת אפשר להתחיל בסליחות".
בדורנו, 'דור התשובה', מאירים דבריו של ר' נתן באור נפלא. לדוגמא, כשאנו רואים אדם פורק עול תורה מצוות שמתחיל להתחזק, ומצליח למשוך עצמו מעט אל הקדושה ולעשות נטילת ידיים של בוקר, או לברך ברכה על האכילה, כולנו, ללא קושי כלל, נתמקד רק בדבר הטוב שעשה, נחשיב אותו ונתפעל מהתגברותו העצומה. וזאת משום שאנו מבינים, שטומאה וטמטום הלב מנת חלקו, ואם הצליח להתגבר, למרות טומאתו ולעשות מצוה, נחשב לו הישג גדול עצום ורב.
ומה רשע שרובו ככולו עבירות, ואעפ"כ מצאנו בו נקודה טובה ששם אינו רשע, יהודי כשר הנכלל בכלל 'עמיתך' המלא וגדוש במעשים טובים לא כל שכן שנדון אותו לזכות, ונסיר שנאת חינם מלבנו.
הרב דסלר זצ"ל מבאר, בנושא ארבעת המינים, כיצד יש בכח נקודת זכות קטנה להשיב את הרשע בתשובה, וכך לשונו: "מצוות סוכה מצורפת עם מצוות ד' המינים, שעניינם גם כן התאחדות ישראל, כמו שאמרו ז"ל: "פרי עץ הדר אלו ישראל. מה אתרוג זה יש בו ריח ויש בו אוכל. כך ישראל יש בהן בני אדם שהן בעלי תורה ובעלי מעשים טובים. כפות תמרים אלו ישראל. מה תמרה זו יש בה אוכל ואין בה ריח. כך ישראל יש בהן בעלי תורה ואין בהן מעשים [טובים] וענף עץ עבות אלו ישראל. מה הדס הזה יש בו ריח ואין בו אוכל. כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בידיהם מעשים טובים ואין בהן תורה. וערבי נחל אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה [לא] טעם ולא ריח, כך ישראל יש בהן בני אדם שאינם לא בעלי תורה ולא בעלי מעשים, אמר הקדוש ברוך הוא לאבדן אי אפשר, אלא יעשו כולן אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו, לפיכך משה רבינו מזהיר את ישראל ואומר להם ולקחתם לכם".
מחובתנו לדון ל'כף זכות' אף את אלו שאין בהם לא טעם ולא ריח, והם זוכים על ידי שנעשים כלים למצוה זו של לימוד זכות, ובזה מתאחדים הכלים עם המשתמשים בהם, וזה גדר צרוף ד' המינים יחד ע"כ.
מובא במסכת חגיגה (טו:) מעשה הממחיש לנו עד היכן מגיעה תורת 'אזמרה', וכך לשון הגמרא:
"אשכח ליה רבה בר שילא לאליהו (מצאו רבה בר שילא לאליהו הנביא), אמר ליה רבה לאליהו: מאי קא עביד הקדוש ברוך הוא (מה עושה הקב"ה ברגע זה בשמים)? אמר ליה אליהו: קאמר הקב"ה שמעתתא מפומייהו דכולהו רבנן, ומפומיה דרבי מאיר לא קאמר (אומר הקב"ה בישיבה של מעלה דברי תורה מפיהם של כל החכמים, אך לא מפיו של רבי מאיר בעל הנס).
אמר ליה רבה לאליהו: אמאי (מדוע)?
אמר ליה אליהו לרבה: משום דקא גמר שמעתא מפומיה ד'אַחֵר' (מפני שהיה לומד מפיו של 'אחר') לאחר שיצא לתרבות רעה208.
אמר ליה רבה לאליהו: ואמאי (מדוע) אין הקב"ה אומר משמו?! הרי רבי מאיר רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק (רבה לימד זכות על רבי מאיר, שידע ר' מאיר לקחת מרבו רק את הטוב ואת הרע זרק).
אמר ליה אליהו לרבה: שמע הקב"ה לקולך (קיבל הקב"ה את אותו לימוד הזכות), והשתא (ברגע זה) קאמר הקב"ה: מאיר בני כך הוא אומר".
מדהים עד כמה כוחו גדול של הלימוד זכות, שהרי גלוי וידוע לפני בורא עולם שרבי מאיר בעל הנס 'תוכו אכל וקליפתו זרק', למרות זאת מדת הדין היתה מתוחה עליו, ורק לאחר לימוד הזכות התהפכה מדת הדין לרחמים.
מובא עוד במסכת יבמות ( סג.): "רבי חייא, הוה קא מצערא ליה דביתהו (אשתו היתה מצערת אותו) כי הוה משכח מידי (למרות זאת, אם היה מוצא דבר הראוי לה) צייר ליה בסודריה (היה עוטפו בבגדו) ומייתי ניהלה (והיה מביא לה). אמר ליה רב (תלמידו) והא קא מצערא ליה למר (והרי היא מצערת את כבודו) אמר לו: "דיינו שמגדלות בנינו ומצילות אותנו מן החטא".
הגמרא תארה לפנינו אדם גדול כרבי חייא ועל נסיון גדול ותדיר של אשה קשה, שאפילו 'רב' שהיה מגדולי האמוראים, תמה על הנהגת רבו עם אשתו, שהרי מצד הדין, "עִם נָבָר תִּתְבָּרָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל" (תהילים יח' כז'), ואף על פי כן בחר רבי חייא להתחסד, לדון לכף זכות, לראות ולהחשיב את הטוב שבאשתו כנגד הכל.
וממה שהשיב ר' חייא בלשון רבים לרב תלמידו "דיינו שמגדלות" וכו', אפשר שרצה ללמדו 'אזמרה', ללמדו להתגבר ולחפש נקודות טובות, אפילו לפנים משורת הדין, ולהכיר עליהם טובה מרובה, למרות הפגיעה האישית209.
עוד גמרא מעניינת (ברכות ט':): "אמר ליה רבי אלעא לעולא כי עיילת להתם (לארץ ישראל) שאיל בשלמא (תשאל בשלומו) דרב ברונא אחי, במעמד כל החבורה, דאדם גדול הוא ושמח במצוות, זימנא חדא (פעם אחת) סמך גאולה לתפילה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא" (ולא פסק מלחייך כל היום).
בעלי ה'תוספות' בפירושם על זו הגמרא התקשו, מה החידוש של 'סמיכת גאולה לתפילה', היות ומן הדין מחויבים אנו לכך210?
על פי דרכינו, אפשר ללמוד פשט ע"פ עבודת 'אזמרה', שאפילו במצוה שגרתית יום יומית כ'סמיכת גאולה לתפילה' הצליח רב ברונא, פעם אחת, לשמח את עצמו כל היום.
נסיים עם דברי רבי נתן מברסלב: "כי זאת התורה: "אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי" צריכין לחזור הרבה ולילך עם זאת התורה, כי כל אדם כל זמן שיש לו עדיין רחמנות על עצמו, וחושב על תכליתו הנצחי, צריך להשתדל מאוד מאוד להחיות את עצמו ולראות לחפש ולמצוא בעצמו איזה נקודות טובות..." (לקוטי הלכות אישות ג').
203 היה אפשר לטעות ולומר שדברים אלו סותרים את 'הלכות כף זכות', שהרי ההלכה אומרת באדם רשע, את המעשה הנראה כ'זכות' תפרש ותטה ל'חובה' ("שאם הוא רשע מצוה לדון אותו לרע, כדכתיב [משלי כא, יב] מסלף רשעים לרע" - קרבן אהרן קדושים ב' ד'), אלא שר' נחמן מברסלב זצ"ל מחדש, שאפילו באדם המוגדר רשע, לחפש בו עצמו דבר טוב וזכות.
204 ולא שנוטל ח"ו מהרשע את הבחירה, אלא מעלה לו את נקודת הבחירה למקום גבוה יותר, כגון שמקבל יותר אפשרויות, הרהורי תשובה וכד', והרבה כגון זה בספרי 'מכתב מאליהו'.
205 דהיינו רצון פנימי לעשות את רצון ה'. עיין לקמן בנושא 'אמונה והשוואת הצורה' שכל יהודי נולד עם נקודה פנימית טהורה - לשמה, בבחינת "וכופין אותו עד שיאמר רוצה אני".
206 לקוטי הלכות 'תחומים' הלכה ו' אות טו'.
207 התלמוד ירושלמי (קדושין פרק א' הלכה ט') מחלק, שדווקא בעולם הזה די במלאך אחד, אם כי לעולם הבא צריך רוב זכויות.
208 'אחר' הוא כינוי לאלישע בן אבויה, רבו של רבי מאיר בעל הנס, שיצא לתרבות רעה לאחר שנכנס לפרד"ס ונפגע, כמובא במסכת חגיגה דף טו.
209 שהרי ידוע שגם לרב היתה אשה קשה.
210 ותרצו התוספות, שהשמחה של רב ברונא היתה על שזכה לסמוך גאולה לתפילה בותיקין, בנץ החמה.