"כשהאדם הוא במיצר גדול והתאוות וה'סיטרא אחרא' (צד הטומאה) מתגברים עליו מאוד, עד שאין לו דרך לנטות ימין ושמאל, בבחינת 'כל רודפיה השיגוה בין המצרים', עד שנדמה שאָפֵס תקווה חס ושלום, והוא בעצם דוחקו ומִצַרי נפשו פונה להשם יתברך וצועק אליו יתברך מן המֵצר, בבחינת 'מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ' (תהילים קיח' ה'), אף על פי שמה שפונה עצמו להשם יתברך הוא רק כ'חוט השערה', אף על פי כן הוא יקר בעיני השם יתברך... היינו שנתעוררין ונמשכין עליו כל ה'שלוש עשרה מדות של רחמים' שהם תליסר תיקוני דיקנא קדישא, ששם כולו רחמים וטוב, ושם נתהפך הכל לטובה וזכות כידוע... וזה בחינת חוט של צמר ביום כפור שהיה מלבין העוונות של כל השנה, בבחינת "...אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים, כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע, כַּצֶּמֶר יִהְיוּ" (ישעיה א' יח'), כי עיקר סליחת עוונות ביום כיפורים נמשך על ידי בחינה זאת על ידי שהשם יתברך מוצא בישראל, אפילו בחוטאים רחמנא לצלן, כמה וכמה 'שערות' טובות, היינו מה שמנתקין עצמם כמה פעמים מן הרע אל הטוב כ'חוט השערה' על כל פנים, שגם זה יקר מאוד אצלו יתברך..." [ועיין יראה ועבודה אות פ"ט] ('ליקוטי הלכות' - הלכות ראשית הגז ג' ב').
עבודה זו, כמו כל שאר העבודות, דורשת התגברות בקביעות והתמדה, בבחינת 'מים שחקו אבנים', שוב ושוב לצעוק ולזעוק לה' יתברך על הדבר, עד שלא יעבור זמן, והנה אותו 'חוט השערה' יהפוך ל'חבל' השזור מצרוף של התגברויות של 'חוטי שערה' רבים, אשר בכוחם לשאת ספינות גדולות ועצומות של שפע אלוקי קדוש הנמשך מיג' מדות של רחמים.
להחשיב את המעשים הקטנים הוא עיקר גדול בעבודת ה', לכן חשוב שתהיה ההתקדמות והעלייה הרוחנית סדירה, הדרגתית ובטוחה, אמנם ראשית נכון לרדוף אחר מצוות קטנות בדוקא, הדורשות רק התגברויות קטנות, בבחינת "הוי רץ למצוה קלה כבחמורה, ובורח מן העבירה. שמצוה גוררת מצוה, ועברה גוררת עברה. ששכר מצוה - מצוה, ושכר עברה - עברה", ולשמוח בכל מצוה באמונה פשוטה, שכל מצוה מתקבלת ברצון ומעוררת השפעות וחסדים נפלאים, וכן עושה תיקונים בכל העולמות ונחת רוח עצום ורב לפניו יתברך.
כתוב בספרים הקדושים, שאילו היו מראים לנו משמים את השכר העצום של כל התגברות של 'כחוט השערה', היתה ניטלת מֵאִתָּנוּ הבחירה לגמרי.
לכן תדע, שכל התגברות 'כחוט השערה' עם כוונה לעשות נחת רוח לה' יתברך מגיעה עד השורש ו'התכלית', דהיינו פועלת בתיקון ה'רצון לקבל' האנוכי עד שלמות 'מדת הנתינה', שהאדם בבחינת 'נותן' וה' יתברך כביכול בבחינת 'מקבל'.
