השמחה

מסופר על אחד המפורסמים והעשירים ביותר בעולם, שנראה באחד הערים הגדולות מקבץ נדבות כעני פשוט. 

שתי אפשרויות עמדו בפני הרואים לפרש את המעשה - או שירד מנכסיו או שהשתגע.

מובא במשנה (במסכת מכות כג.): "ר' חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר: (ישעיה מב' כא') "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".

ע"י ריבוי המצוות בכל תחום ופרט בחיינו ה' יתברך מעניק לנו אפשרויות רבות ומגוונות לזכות לשכר נצח ול'עשירות' ללא גבולות, ואפילו מי שמקיים מצוות בלי כוונה מיוחדת נחשב בשמים עשיר כקורח, וכל שכן קיום תורה ומצוות של בני תורה העושים 'לשמה'.

אם כן, תוכחה גדולה היא לנו - מדוע אנו, העשירים הגדולים, שומרי תורה ומצוות, נראים ומתנהגים כעניים מקבצי נדבות, קודרים, לחוצים וחסרי שמחה?

בדרך כלל, כשאדם שומר תורה ומצוות ירא שמים נכשל בעבירה, לבו נוקפו ומייסרו, עד אשר ישוב בתשובה. אולם כאשר מדובר בעבירה של "תַּחַת אֲשֶׁר לא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלוקיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרב כּל" (דברים כח' מז') אינו חש כלל נקיפות מצפון ודחף פנימי לשוב בתשובה.

הסיבה לכך היא, ששורש עניין השמחה בעניינים רוחניים של מצוה וקדושה נעוץ במקום מאוד גבוה, ובבחינה מסוימת הוא חיצוני למדרגתנו, שנאמר: "הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ" (דברי הימים א' טז'). "בִּמְקֹמוֹ" דוקא, דהיינו אצל הדבקים בו יתברך.

ניתן להבחין ולהתבונן במצוות שאנו עושים ולדעת אם יש להן מציאות אמִתית, וזאת ע"י התבוננות בעוצמת השמחה, כי האות לשמחה אמִתית הוא כפי שיעור ה'שמחה של מצוה', כי עבודה בלי שמחה - בלי לב - אינה עבודה שלמה.

יסתכל אדם בכמות ואיכות שמחתו במצוות ויעריכה לעומת שמחתו במילוי שאיפותיו הגשמיות, וידע בברור את מדרגתו ('מכתב מאליהו' ה' 79).

מובא ב'מכתב מאליהו' (ה' 265) דבר מעניין, אם נצייר בדמיוננו אדם זקן, עייף ויגע, שקיבל סם שיחדש נעוריו - הלא ישמח בלי שיעור וגבול! והשרוי בים של טמטום הלב ועייפות רוחנית, שקיים מצוה, צריך להרגיש חיות עצומה, הלא המצוה משפיעה לו שפע חדש של חיות משמי קדם - ולא ישמח?!

אלא, בהכרח המקיים תורה ומצוות ללא חיות והתעוררות, זה אות שלא זכה לגילוי אלוקות, כי לא 'השווה את צורתו' לצורת הבורא יתברך, בבחינת 'השפעה' ו'נתינה', ולכן גם לא מורגש אצלו השפע החדש. כי העובד בלי שמחה לא את ה' יתברך הוא עובד כי אם את עצמו (עבד 'לרצון לקבל', שינוי צורה, מיתה רוחנית).

אומר הרמב"ם (הלכות לולב ח' טו'): "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שציוה בהן, עבודה גדולה היא".

מבאר ה'מגיד משנה': "ועיקר הדבר הוא שאין ראוי לו לאדם לעשות המצוות מצד שהן חובה עליו והוא מוכרח ואנוס בעשייתן, אלא חייב לעשותן והוא שמח בעשייתן ויעשה הטוב מצד שהוא טוב, ויבחר באמת מצד שהוא אמת, ויקל בעיניו טורחן ויבין כי לכך נוצר לשמש את קונו, וכשהוא עושה מה שנברא בשבילו ישמח ויגיל לפי ששמחת שאר דברים תלויה בדברים בטלים שאינן קיימים, אבל השמחה בעשיית המצוות ובלמידת התורה והחכמה היא השמחה האמִתית. וזהו שֶּׁשְּׁלֹמֹה בדרכי מוסרו שיבח שמחת הַחָכְמָה ואמר: "בְּנִי אִם חָכַם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי" (משלי כג' טו').

דע, שהתוכן הפנימי של השמחה היא האמונה כמו שמובא במדרש: "...כִּי שִׂמַּחְתַּנִי ה' בְּפָעֳלֶךָ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אֲרַנֵּן" (תהלים צב' ה'), מי גרם לנו לבא לידי שמחה זו? שכר אמונה שהאמינו אבותינו בעולם הזה שכולו לילה..." (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויהי פרשה ו').

"...כי האמונה הוא, מי שבוטח בו יתברך, אין לו בו רק שמחה, שזה עניין אמונה, שמאמין בו ובוטח בו, ועם הבטחון השמחה. 

אבל עם הכעס אין כאן אמונה... ודבר זה ידוע, כי מי שאינו מאמין ובוטח בו יתברך בבטחון גמור, הוא בכעס ובמכאובות" (היפך השמחה - 'גור אריה' במדבר כ').

לעניין עבודה, מאחר שיש לנו קושי להבחין בחסרון השמחה בעבודת ה', מחובתנו להתבונן ולחפש 'נוריות ביקורת' כגון: עצבות, לחץ, דאגה או כעס המזכירות לנו להתעורר ולחזור למסלול הבריא של אורח חיים יהודי אֲמִתִּי המלווה באמונה, בשמחה תדירית של נתינה, סיפוק ו'הכרת הטוב' לבורא עולם על שהבדלנו מן התועים, וע"י התבוננות ו'הכרת הטוב', נשוב לעבוד אותו יתברך בשמחה, בבחינת 'ברוך מדבק בברוך'. בסוד 'השוואת הצורה', וממילא "...וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה" (ישעיה לה י').

מובא בשם הגר"א: שכשם שאי אפשר לזרוע שדה אלא אם כן נחרשה קודם, כך טמטום הלב מעכב בפני זריעת הרגשת הרוחניות אל הלב. ומהי החרישה? התפעלות והתרגשות גדולה - שיכולה לבוא משמחה או להבדיל מייסורים הפותחים את הלב. אפילו אם מקור השמחה הוא גשמי, מכל מקום הרי הלב מתפעל ומתרגש ע"י זה והטמטום נבקע. וזהו שנאמר (שמות כג' טז'): "וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה", דהיינו השתמש בשמחתך הגשמית, בבחינת "בְּאָסְפְּךָ", להגיע לעניינים רוחניים אמִתיים, ומכאן הדרך קצרה להגיע לשמחה רוחנית שלמה של גוף ונפש, בבחינת 'אין שמחה אלא בבשר ויין' ('מכתב מאליהו' ה' 12).