הקדמה ומושגים

נמצא על פי הגדרת 'התכלית' שעיקר השתדלותנו בעבודת ה' בקיום תורה ומצוות צריכה להיות מכוונת למטרת הדבקות בו יתברך שהיא עצם ההטבה שהבורא יתברך רוצה להיטיב לנבראיו בזה ובבא.

"...והנה מתוך גלגולה של מלה זו ('דבקות') בפיות ההמון כמעט שאיבדה כל תוכן, אולם אם תשהה את רעיונך על המִלה הזאת רגע קט, תשאר עומד ומשתומם על גובהה המפליא, כי תצייר לך העניין האלקי וחן ערכו של הנברא השפל, אז תוכל לערוך יחס הדביקות מזה לזה, ואז תבין, למה אנו שָׂמִים את המִלה הזאת לתכלית כל הבריאה הגדולה הזאת" ('מתן תורה' - בעל ה'סולם').

אמנם על פניו, הדברים נראים מאוד רחוקים מהשגתנו, כיצד נברא קרוץ חומר, מוגבל במקום ובזמן, יכול לְהִדַּבֵּק בבורא עולם ונצח, וכמו שכתוב במדרש (ויקרא רבה קדושים כה'):

"וכי אפשר לבשר ודם לעלות בשמים ולהדבק באש, אותו שכתוב בו "כי ה' א-להיך אש אכלה הוא..." (דברים ד כד')?!

והדברים צריכים ביאור, אומרת התורה הקדושה:

"...אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלוקיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ" (דברים יא' כב').

פסוק זה טומן בתוכו מספר מצוות, אמנם לעניינו נתמקד במצות ה'דבקות' בלבד.

מבאר רש"י הקדוש את מצות ה'דבקות', וכך לשונו: "וּלְדָבְקָה בוֹ - אפשר לומר כן? והלא אש אוכלה הוא! אלא הדבק בתלמידים ובחכמים, ומעלה אני עליך כאילו נדבקת בו" (דברים יא, כב).

וכך גם פוסק הרמב"ם בספר המצוות (מצוה ו'): "והמצוה השישית היא שצוונו להדבק עם החכמים, ולהתייחד עמהם, ולהתמיד בישיבתם, ולהשתתף עמהם בכל אופן מאופני החברה במאכל ובמשתה ובעסק, כדי שיגיע לנו בזה להִדמות במעשיהם ולהאמין הדעות האמתיות מדבריהם, והוא אמרו יתעלה: (עקב י') "ובו תדבק...".

נמצא, שהדרך להגיע לדבקות בו יתברך היא, לְהִדַּבֵּק בתלמידי חכמים[1]!

[1] מובא בליקוטי מוהר"ן (קעג') ובספרים נוספים, שניתן להתחבר ולהִדבק בתלמידי חכמים גם ע"י ספריהם (ועיין עוד לקמן בנושא 'זכות אבות').

אמנם קצת קשה, הרי בפסוק אחר המדבר מעניין מצות ה'דבקות' מבאר רש"י, לכאורה פירוש אחר.

אומרת התורה: "אַחֲרֵי ה' אֱ-להיכֶם תֵּלֵכוּ וְאותוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמרוּ וּבְקולוֹ תִשְׁמָעוּ וְאותוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן" (דברים יג, ה).

מפרש רש"י במקום: "וּבוֹ תִדְבָּקוּן - הדבק בדרכיו (ולא פירש "הדבק בתלמידי חכמים"). גמול חסדים, קבור מתים, בקר חולים, כמו שעשה הקדוש ברוך הוא"[2]. 

[2] "...להלך אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא, מה הוא מלביש ערומים, דכתיב: "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם", אף אתה הלבש ערומים; הקדוש ברוך הוא ביקר חולים, דכתיב: "וירא אליו ה' באלוני ממרא, אף אתה בקר חולים"; הקדוש ברוך הוא ניחם אבלים, דכתיב: ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו", אף אתה נחם אבלים; הקדוש ברוך הוא קבר מתים, דכתיב: "ויקבר אותו בגיא", אף אתה קבור מתים... (מסכת סוטה יד.).

לכאורה פירוש זה סותר את פירושו הנ"ל, עם כן מה האמת?

התשובה לכך מובאת בפירוש 'עיקר שפתי חכמים' על התורה (דברים יא' כב' ברש"י אות כ') שבאמת אין סתירה בין הפירושים, שאלו ואלו דברי א-לוהים חיים, ומצות ה'דבקות' היא להתדמות אליו יתברך, וכשיעור ההתדמות שיעור הדבקות, ומה שציוותה התורה את מצות הדבקות בתלמידי חכמים היא, "כי מהם ילמד להיות רחום וגומל חסד", בבחינת ללכת בכל דרכיו 'ולדבקה בו'.

וכך גם רואים בפירוש המלבי"ם על הפסוק (דברים פרק ז' ח'): "כִּי מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם" - "...ומה שהוציא אתכם היה מאהבת ה' אתכם, שהאהבה לא תהיה אלא בשווים (התדמות כנ"ל, אך קשה) ואיך יצויר אהבה שיאהב ה' אתכם (היכן ההתדמות? תירוץ), הלא זה מצד שיש בכם אלהות, היא נפשכם, שהיא חלק אלוה ממעל, שמצדה יאהב דומה לדומה" (בבחינת "בנים אתם לה' א-להיכם")[3].

[3] ועיין עוד בהרחבה ב'שיח יצחק' בדרוש 'תוכחת מוסר' מאת ר' יצחק אייזיק חבר זצ"ל, תלמיד ר' מנחם מנדל משקלוב זצ"ל, תלמיד הגר"א זצוק"ל.

אמנם צריך להבין בעומק העניין, לקרב לשכלנו, את הקשר בין ה'התדמות' לדבקות?

מבאר בעל ה'סולם': "...והעניין הוא כי בגשמיים (במציאות החומרית) התופשים מקום - מובנת לנו הדביקות בקירוב מקום, והפירוד מובן לנו בריחוק מקום. אבל ברוחניים שאינם תופשים מקום כלל, אין 'הדביקות' ו'הפירוד' מובנים בהם בקירוב מקום ובריחוק מקום, שהרי אין תופשים מקום כלל, אלא 'השוואת הצורה' (ה'התדמות') שיש בין שני רוחניים מובנת לנו כ'דביקות', 'שינוי הצורה' בין שני רוחניים מובן לנו כ'פירוד'.

וכמו שהגרזן מחתך ומבדיל בדבר גשמי לחלקו לשנים ע"י שמרחיק החלקים זה מזה, כך 'שינוי הצורה' מבדיל את הרוחני ומחלק אותו לשנים... כששני אנשים שונאים זה לזה - נאמר עליהם, שהם נפרדים זה מזה כרחוק מזרח למערב. ואם אוהבים זה לזה - נאמר עליהם, שהם דבוקים זה בזה כגוף אחד. אין המדובר כאן בקרבת מקום או ריחוק מקום, אלא המדובר הוא ב'השוואת הצורה' או ב'שינוי הצורה'. כי בהיות בני אדם אוהבים זה לזה, הוא משום שיש ביניהם 'השוואת הצורה' (דמיון ומכנה משותף, תכונות, רצונות או מדות זהות), כי מפני שהאחד אוהב כל מה שחברו אוהב, ושונא כל מה שחברו שונא, נמצאים (הם) דבוקים זה בזה ואוהבים זה את זה, אבל אם יש ביניהם איזה 'שינוי צורה', דהיינו שאחד אוהב דבר אף על פי שחברו שונא את הדבר ההוא וכד', הרי בשיעור שינוי צורה זו, הם שנואים זה על זה ונפרדים ורחוקים זה מזה... ומדת הדביקות שביניהם תלויה במדת 'השוואת הצורה' שביניהם[4].

[4] למשל: אדם ירגיש יותר 'חיבור' ו'דבקות', באופן טבעי, לאדם מ'הזרם' שלו, מהעדה שלו, וכן אם יש להם רב משותף, או אותן מטרות או תחביבים, וכן אם הם אוהבים דברים זהים. ובשיעור ה'השוואה' והדמיון ביניהם, כך שיעור 'הדבקות', ובשיעור 'השינוי' ביניהם, כך יהיו מפורדים ומרוחקים מבחינה רוחנית.

ובזה אנו מבינים מה צדקו דברי חז"ל, שפירשו (את) הכתוב "ולדבקה בו" שהוא הדביקות במדותיו: מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון. כי לא הוציאו הכתוב מפשוטו, אלא להיפך, שפירשו הכתוב לפי פשוטו בתכלית, כי הדביקות הרוחנית לא תצויר כלל בדרך אחרת, אלא ב'השוואת הצורה'. ולפיכך ע"י זה שאנו משווים צורתנו לצורת מדותיו יתברך, אנו נמצאים דבוקים בו. וזה שאמרו מה הוא רחום וכו' כלומר, מה הוא יתברך כל מעשיו הם להשפיע ולהועיל לזולתו ולא לתועלת עצמו כלל, שהרי הוא יתברך אינו בעל חסרון שיהיה צריך להשלימו, וכן אין לו ממי לקבל. אף אתה כל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך (בבחינת "והלכת בדרכיו"), ובזה תשווה צורתך לצורת מדות הבורא יתברך שזו הדביקות הרוחנית ב'השוואת הצורה' האמורה..." (בעל 'הסולם' זצ"ל בספרו 'מתן תורה')[5].

[5] עיין עוד לקמן בנושא 'והלכת בדרכיו' ועניין 'הדבקות'.

מוסיף הרב מקלנבורג בפירושו על הפסוק: "...וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַֽעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בראשית א' כו'): "...כערך שיטהר האדם את עצמו בעיונו ובמעשיו לעלות מעלה מעלה, להתדמות ולהשתוות במדותיו אל מדות הרוחניות, ככה נשפיע אליו פעם ופעם צלם ונפש מטוהרה ומצחצחה יותר עליונה במדרגה; כי אצילות הנפש אינה נפסקת מן האדם לעולם בעודו בחיי גשמיותו, ויותר שיתעלה האדם בנפשו בטהרת מחשבתו השגתו ומעשיו על פי התורה והמצוה, ככה תרומם צלמו ותתעלה נפשו לבקש יותר שפעת עליונים בהשגה וטהרה, וכעדות הכתוב והתקדשתם והייתם קדושים, כשם שמקדש האדם את עצמו מלמטה כך מקדשין אותו מלמעלה, וכמאמר קדמונינו בצח לשונם, הצדיקים מדמין צורתם ליוצרם..." ('הכתב והקבלה').

התברר, כי הבורא יתברך חקק בבריאה חוק רוחני מופלא שעל ידו ניתן להגיע לדבקות בו יתברך, והוא עניין ה'התדמות' ו'השוואת הצורה'! 

אמנם תדע, שאין אפשרות בכח הנברא לשנות את טבעו 'המקבל' ולהיות משפיע באמת, בפנימיותו ולהתדמות לבוראו, אלא אם כן ידבק בלימוד התורה הקדושה וקיום מצוותיה, כמו שאמרו חז"ל (קידושין ל:): "בראתי יצר הרע (המידות האנוכיות) - בראתי לו תורה תבלין" (לתקנו ולהשפיע לזולתו. והדברים יתבארו יותר בהמשך).

עד כאן ביארנו את מושג 'השוואת הצורה' באופן החיובי, כלומר על דרך 'ההשפעה', בבחינת 'עשה טוב'. אם כי גם 'אי קבלה', בבחינת 'סור מרע' היא 'השוואת הצורה' לבורא יתברך - שלא שייך בו כלל עניין ה'קבלה', כי ממי יקבל? 'אין עוד מלבדו' כתיב, ולכן לצורך העבודה השלמה אנו נשתמש בשתי הבחינות: 'עשה טוב' ו'סור מרע', כל דבר בְּעִתּוֹ ובזמנו.

תדע, קיום תורה ומצוות עם כוונה ל'שם שמים' בכל דיבור, מעשה ומחשבה מוגדרת 'כנתינה' לבורא יתברך, שהיא 'השוואת הצורה', התדמות ודבקות בו יתברך, וכמו שה' יתברך רק נותן ולא מקבל, כך העושה 'לשם שמים' רק נותן ולא מקבל[6]. 

[6] 'מכתב מאליהו' ד', עמ' 80. בהמשך יתבארו הדברים יותר.

בהגדרה זו מקופלת כל עבודת ה' והשורש הפנימי של כל קיום תורה ומצוות וזו היא הדרך ל'תכלית הבריאה' - עצם קבלת ההטבה בשלמות, הדבקות בו יתברך.

היסוד הנ"ל, שההתדמות ו'השוואת הצורה' מוגדרת כדבקות, ו'שינוי הצורה' כפירוד, הוא מפתח נפלא להבנת פנימיות הנהגת ה' עם בריותיו ושורש חשוב מאוד בעבודת ה' בכלל ועבודת המדות בפרט. יסוד זה ילווה אותנו בחיבור זה לאורך כל שלבי סולם עבודת העליה עד ל'תכלית'.

מובא 'בראשית חכמה' (שער הענוה א'): "שמעתי משם הגאונים, כי על כוונה זו אמרו במסכת ראש השנה (יז ע"ב) על "וַיַּֽעֲבֹר יְהוָֹה עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא..." (שמות לד' ו') אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו. מלמד, שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח ציבור ["לא נאמר אלא לשבר את האוזן" - מהרש"א], והראהו למשה ואמר לו: כל זמן שישראל יעשו לפני כסדר הזה, אני מוחל להם, ע"כ הגמרא. והדבר קשה, שהרי אנו רואים שכמה פעמים אנו מזכירים שלש עשרה מדות ואיננו נענים? אלא אומרים הגאונים, כי כוונת 'יעשו לפני כסדר הזה' - אין הכוונה לבד על עטיפת טלית (ואמירת הדברים), אלא שיעשו סדר המדות שלימד הקדוש ברוך הוא למשה (דהיינו שיקיימו בפועל), שהוא: 'אל רחום וחנון', דהיינו: מה הוא רחום, אף אתה תהיה רחום וכו', וכן לכל שלש עשרה מדות". ע"כ לשון ה'ראשית חכמה'[7].

[7] לעניין עבודת המדות וההדמות למדותיו יתברך במדרגה הגבוהה, מבוארים הדברים בספר 'תומר דבורה' לרמ"ק.

הרוצה להדבק בבורא יתברך צריך להדבק בשורש מדותיו יתברך שהיא מדת 'החסד' (י-ה-ו-ה), ההשפעה הנקיה מה'רצון לקבל' ומהנגיעות, לכן מצוה מן התורה לכוון בכל פעולותינו על דרך החסד והנתינה, בין 'בדיבור', 'במעשה' ו'במחשבה', בכדי לקנות טבע חדש של 'משפיע' ו'נותן' ללא פניות ונגיעות, בין במצוות בין אדם לחבירו, ובין במצוות בין אדם למקום, לדוגמא:

בדיבור - כגון, לימוד התורה, תפילה, תמיכה ועידוד לזולתו וכו'.

מעשה - קיום המצוות וגמילות חסדים בגופו וכו'.

מחשבה - כוונה לשם שמים בכל העניינים, דהיינו לעשות נחת רוח ליוצרנו ולעשות רצון בוראנו ולא את רצון עצמנו, כמו שכתוב: (משלי ג' ו') "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ...", 'בְּכָל דְּרָכֶיךָ', אפילו בדברי הרשות 'דָעֵהוּ', כדברי הספורנו (דברים יא' כב') בביאורו "ולדבקה בו" - "שיהיו כל מעשיכם מכוונים לעשות רצונו, כאמרו 'בכל דרכיך דעהו' ".

"הנה, התכלית בבריאה היה להיטיב מטובו יתברך שמו לזולתו. והנה תראה, כי הוא לבדו יתברך שמו השלמות האמִתי המשולל מכל החסרונות, ואין שלמות אחר כמוהו כלל" (רמח"ל 'דרך השם' פרק ב').

[1]"...הקב"ה רצה שיהיה בינו ובין הנבראים קשר מסוים. הקשר הזה מוגדר בשם: 'רצונו להיטיב לנבראיו'. יותר מזה אין אנו יודעים דבר לגבי הבורא... כל מה שאנו מדברים הוא רק מן הנקודה הזו ואילך... ומה שלא נתגלה אצל הנבראים - הוא עדיין בגדר 'עצמותו יתברך', ולגבי עצמותו חל הכלל של 'לית מחשבה תפיסה ביה כלל וכלל'[2]. נמצא, אנו דנים רק במה שנתגלה כבר לנשמות... בודאי יש בבורא עוד אינספור עניינים, אלא שמבחינתנו איננו יכולים לדעת, אלא רק את העניין הזה של 'רצונו להיטיב לנבראיו' בלבד, שהוא המקשר בינינו לבין הבורא, ואילו כל מה שמחוץ לזה - הינו בגדר 'עצמותו יתברך'... המושג 'רצונו להיטיב לנבראיו' - הינו רק מה שהושג ע"י הנבראים. ועל זה נאמר: 'ממעשיך הכרנוך'. מהמעשה נודע העושה.

[1] 'תמצית החכמה' של הרב גוטליב שליט"א (תלמידו המובהק של הרב"ש - בנו וממשיך דרכו של בעל 'הסולם' זצ"ל).

[2] דהיינו שאין אפשרות לשום נברא להשיגו, ואפילו המלאכים אומרים "איה מקום כבודו להעריצו" (קדושת כתר במוסף של שבת).

משל לדבר: פעם הגיעה המחאה שבה נקוב סכום גבוה בעילום שם למוסד תורני. תלמיד אחד אמר שהוא יכול לומר על התורם שהוא 'רחמן', ויש לו לב טוב כי הוא מחלק צדקה. תלמיד שני אמר - שהתורם הינו 'דתי', כי שלח צדקה למוסד תורני. השלישי אמר: התורם 'עשיר' - אחרת לא היה יכול להפריש סכום כה גדול.

נמשל: אין לנו השגה בתורם עצמו, איננו יודעים מי הוא, אך מהמעשה נודע העושה. התבוננות בפעולות המתגלות אצל התחתונים, הנכרות בבריאה יש השגה מסוימת לגבי המשפיע (הבורא יתברך)".

הנה, כל השמות המיוחסים אליו יתברך הכתובים בכתבי הקודש, הינם כינויים בלבד לצורות הנהגותיו השונות הנכרות בבריאה.

למשל: השם י-ה-ו-ה בדרך-כלל מגלה הנהגה של חסד ורחמים, ניסים מעל הטבע, ושם א-להים בדרך-כלל מגלה הנהגה של טבע, חרון אף, דינים וייסורים, או בלשון חז"ל (שמות רבה): "...אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה, שמי (מהותי ועצמותי) אתה מבקש לידע? לפי מעשי אני נקרא...  וכשאני עושה מלחמה ברשעים, אני נקרא 'צ-באות'. וכשאני תולה על חטאיו של אדם (מאריך אף), אני נקרא 'א-ל ש-די', וכשאני מרחם על עולמי, אני נקרא י-ה-ו-ה, שאין ה' אלא מדת רחמים, שנאמר (שמות לד, ו): ה' ה' אל רחום וחנון. אהיה אשר אהיה, אני נקרא לפי מעשי...".

נמצא, שאין לשום נברא בעליונים או בתחתונים השגה בעצמותו יתברך, אלא רק בהנהגותיו, באופן התחברותו לעולם. אם כן נשאלת השאלה, לאיזה צורך נחוצה לנו הידיעה, שיש בחינה כזו שנקראת עצמותו יתברך?

בהקדים מה שכתבנו לעיל בהגדרת 'התכלית', שכל הבריאה בכללותה נבראה לצורך האדם למטרת ה'תכלית', דהיינו שתהיה לאדם אפשרות לעבוד בעולם הזה ולקבל שכר נצחי בעולם הבא, ללא בושה של מתנת חינם.

לצורך תכלית זו הכין הבורא יתברך לאדם בכללות מצע של שתי אופני השגה: 'חיובית' ו'שלילית'. כלומר, כאשר אנו מכנים את הקב"ה בתואר חסיד, רחמן, גיבור, בעל חֵמה, איש מלחמה ושאר תארים אנושיים - מסתכלים אנו בו יתברך בבחינת ה'השגה החיובית' - מושגים הנתפסים בתוך הבריאה בהשגת בני האדם, וכך נאה לנו להתבונן ולצייר לעצמנו את הנהגתו יתברך, כי הנפש לא תתפעל אלא ע"י ציורים חיוביים מוחשיים של יראה ואהבה, וכן הוא העניין מצד השגתנו והנהגתנו על פי יסודות וחוקי תורתנו הקדושה שנבנו כולם על פי הבחינה הזו, למרות שמבחינת עצמותו יתברך, האחדות הפשוטה, טרם התחברותו לבריאה - לא שייך שם תואר כזה או אחר, שינוי או תמורה "כִּי אֲנִי י-ה-ו-ה לא שָׁנִיתִי..."

ומאחר שהשגת האחדות הפשוטה אינה נתפסת בשכל אנושי, הכבול בכבלי זמן ומקום, לכן גילו לנו חז"ל שיש בחינה נוספת של השגה הנצרכת לעבודתנו והיא ה'השגה השלילית', שעניינה יישור השכל האנושי אל הידיעה הברורה שאחרי הכל אין המחשבה תופסת בו כלל ועיקר, מעוצם שלימותו ואחדותו, וכל העולמות הם כאילו אינם במציאות כלל.

למשל: כאשר אומרים שהוא 'נמצא' - ה'השגה השלילית' מתרגמת שהוא 'איננו נעדר', וכשאומרים שהוא 'אחד' - הכוונה ל'הרחקת הריבוי', וכדו'.

לכן אנו זקוקים לשתי בחינות ההשגה גם יחד לצורך העבודה השלמה, כי אם נשתמש בתארים 'חיוביים' בלבד יש מקום לטעות בהגשמת הבורא ח"ו ושנמצאים בו יתברך ח"ו ההרכבה, ההשתנות, הריבוי וחסרון השלמות.

לדוגמא, בהתייחסות לעוברי רצונו, אומרת התורה: "וַיִּחַר אַף השם", על פי ה'השגה החיובית' הנרגשת הדבר מעורר יראה ופחד המציל מן החטא, אולם מאידך, במושגי בני האדם חרון אף וכעס מבטא חסרון ופגם. לכן בזמן מצות קריאת שמע שחרית וערבית, בתיבת 'אחד' אנו צריכים לזכור שהוא יתברך שמו לבדו השלמות האמִתי המשולל מכל החסרונות (כגון: כעס, קנאה, נקמה וכד'), ואין שלמות אחר כמוהו כלל, ושהוא אחד באחדות פשוטה, ואין עוד מלבדו כלל, וכל העולמות כאילו אינם במציאות כלל. וכן כשאנו לומדים שהמעשים הרעים הינם נגד רצונו יתברך וגורמים קלקול בכל העולמות וצער נורא לשכינה, המטרה היא שנרגיש ונפנים כמה גדלה רעתנו. אולם אם יטעה אותנו יִצְרֵנוּ להתבונן דרך ההשגה השלילית, בבחינת "אִם חָטָאתָ מַה תִּפְעָל בּוֹ וְרַבּוּ פְשָׁעֶיךָ מַה תַּעֲשֶׂה לּוֹ" (איוב לה, ו) התוצאה תהיה התקררות וריפיון, היפך רצון ה', לכן דרושה התבוננות ומאמץ אמִתי לא לערב ולהחליף בזמן העבודה בין תחומי ההשגות, כי כל דבר בְעִתּוֹ ובזמנו וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו.

נמצא, ששני אופני ההשגה נצרכים במקומם ומתאחדים בתכליתם לצורך העבודה השלמה[3].

[3] עיין עוד ב'מכתב מאליהו'  ג' מעמ' 254

משפט זה, השגור בפי כל, מקורו בפסוק בספר דברים (ד', לה'): "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ".

פירושים רבים ברבדים שונים נאמרו על פסוק זה, אם כי לענייננו, הפירוש המתאים הוא:

"אַתָּה" - נשמת כל יהודי.

"הָרְאֵתָ לָדַעַת" - במעמד הר סיני, בנבואה (רש"י).

"כִּי י-ה-ו-ה" - הנהגת הטוב ומיטיב, ה'מהווה' כל רגע ורגע את כל הבריאה כולה.

"הוּא הָאֱ-לֹהִים" - הוא בעל הכוחות כולם הניכרים בבריאה.

"אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" - שלא נטעה ח"ו, שיש חוקי טבע הפועלים מעצמם, או כח אחר של דין ורע, או 'כחי ועוצם ידי' של אדם כזה או אחר, אלא האמת לאמיתה, שאין שום כח אחר בכל הבריאה כולה מלבד ה' יתברך והנהגת הטוב והמיטיב[1], המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, היינו תמיד ממש כל עת ורגע (נפש החיים א' ב').

[1] "...פירוש כי עיקר האמונה באחדות האמִתי, ולא יתכן ח"ו לחשוב כי החסד והדין הם שני הפכים... שאין באחדות האמִתי שני בחינות ח"ו רע וטוב אלא הוא נשתנה כפי המקבלים... אבל אין 'אלהים', שהוא דין, "עמדי". ולכך נִתנה התורה ע"י הבחירה והרצון (חסד) שאמרו ישראל 'נעשה ונשמע'. וע"י כפיפת ההר בוער באש וקולות וברקים שהוא דין להורות להם שהדין והחסד הם בשורש אחדות האמִתי..." (פנים יפות דברים פרק ד).

תדע, כי ה' הוא הטוב השלם ו"מִטֶבַע הטוב להיטיב"^[2], ואין שינוי או הפסק כלשהו בפעולת ההשפעה וההטבה (י-ה-ו-ה), שנאמר: "כִּי אֲנִי  ה' (י-ה-ו-ה) לא שָׁנִיתִי...". ובהימצאות הכלים המתאימים, תורגש ההטבה.

^{[2] תניא - שער היחוד והאמונה, פרק ד'.  ויש שכתבו: "כי מדרך הטוב להטיב לבריותיו" ('שם משמואל' ויקרא פרשת בחקותי, ועוד).} 

ניתן להמשיל זאת לתדרים לוויינים או לגלי רדיו בלתי פוסקים הממלאים את אויר העולם ה'מחכים' למקלט אלחוטי שיקבל את שִדרם ומסרם, ובהימצא המקלט והתדר הראוי, ממילא ייקלט המסר. כך גם להשפעת טובו יתברך אין הפסק וגבול, וכשיעור הכנת הכלים, פירוש רצונות להתדמות לבורא, כך גם תורגש קרבתו וטובו יתברך^[3].

^{[3] עיין 'מכתב מאליהו' ג' 66 ע"פ הרמח"ל הקדוש בספרו 'קל"ח פתחי חוכמה' וכן ב'מבוא לספר הזהר' של בעל 'הסולם' זצ"ל, סעיף ז'.}

"...והתורה, זכה נעשה לו סם חיים, לא זכה נעשה לו סם המוות... וכמו שכתוב (הושע יד, י): "...כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם", לכל אחד ואחד כפי שמקבל, אבל מאִתו לא תצא הרעות, כמו שכתוב (איכה ג'): "מִפִּי עֶלְיוֹן לא תֵצֵא הָרָעוֹת..." . והברכה והקללה נעשה אצל האדם, כפי הכלי שיש לו כמו שכתוב: "ראה אנכי נותן לפניכם ברכה וקללה", "לפניכם" דייקא, כי מלפני הקדוש ברוך הוא יוצא אור פשוט, היינו אותיות פשוטים^[4], ולפי האדם כן נעשה הצרוף, אם הוא אדם טוב, נעשה צרוף של ברכה ואם לאו, להפך. וזה "לפניכם ברכה וקללה" דייקא כי לפני ה' עדיין אין ציור לצרוף הזה אם הוא ברכה אם לאו..." (ליקוטי מוהר"ן לו)[5].

^{[4] עיין באריכות עניין ה'אותיות' בספר ה'תניא' (שער היחוד והאמונה, פרק א').}

[5] ע"פ הנ"ל אפשר לפרש פשט ברש"י הקדוש בפרשת 'כי תבוא' (דברים כו' טו') בעניין מצוות בכורים. לאחר ש"עשינו מה שגזרת עלינו (הכנת כלים), עשה אתה מה שעליך לעשות (להשפיע), שאמרת (ויקרא כו' ג', ד'): "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם:{ד}וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם...". כלומר, רק לאחר הכנת הכלים, ניתן לקבל את השפע וההטבה, בבחינת "אָנֹכִי ה' אֱלֹוקיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ" (תהלים פא' יא'). ולא קשה מפשט התורה הקדושה, במקומות מסוימים, שנראה לכאורה, שגם הרע והעונשים מה' יתברך ממש. שהרי ידוע שהתורה הקדושה מדברת ע"פ המושגים והתפיסה של בני אדם. (עיין עוד לקמן בנושא 'בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו').

ואם ישאל השואל, הרי לפעמים נראית מציאות שהיא היפך הנהגת "הטוב והמיטיב"?

משל למה הדבר דומה? לאדם מכפר נידח באפריקה שהגיע למדינה מתקדמת, ובדרכו נכנס בטעות לחדר ניתוח בבית החולים, לנגד עיניו התגלה מחזה מחריד: מספר אנשים לבושים בחלוקים משונים ובידיהם סכינים קטנים וחדים, ובהם הם משתמשים כדי לחתוך ילד קטן ומסכן השוכב על המיטה...

ע"פ חז"ל, העיניים הם רק כלי לראיית המציאות, אם כי לב האדם, על פי מדרגתו ושיעור נגיעתו, נותן את הפרשנות לאותה מציאות, לכן למרות שהמציאות לפעמים נראית היפך הטוב והמיטיב, היא באמת מציאות הטובה ביותר עבורנו.

דוגמא טובה לכך מדברי חז"ל מעניין חטא המרגלים. אומרת הגמרא (סוטה לה ע"א): "דרש רבא, אמר הקדוש ברוך הוא: אני חשבתיה לטובה, והם חשבוה לרעה!"

אני חשבתיה לטובה - לכל מקום שבאו המרגלים, מת החשוב שבתושבי המקום, כדי שיהיו טרודים בקבורתו, ולא יבחינו במרגלים. ואילו הם חשבו לרעה - ואמרו על הארץ: "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִיא".

משמעות הדברים, מאחר שהיה לִבם של המרגלים נגוע בעניינים שונים, כמו שאומר הזוהר הקדוש (שלח, קנח ע"א), שידעו הנשיאים שאם יכנסו לארץ יעבירו אותם מתפקידם, והרי כתיב ש"השוחד יעוור" וכו' לכן פירשו את המציאות בצורה מעוותת, ואמרו (במדבר יג, לב): "...אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא..." ('מכתב מאליהו' ג' 142)^[6].

[6] אגב, חשוב לדעת שגם רגשותינו ומצב רוחנו נקבע ע"פ פרשנותנו את המציאות. לדוגמא, אורח טוב מפרש ואומר: "כל מה שטרח ועשה בעל הבית עשה בשבילי". תוצאה רגשית - מצב רוח מרומם, מאידך אורח רע מפרש ואומר: "ודאי שיש לבעל בית זה חשבון אֱנוֹכִי כל שהוא". תוצאה רגשית - מצב רוח חשדני ולחוץ. ועל דרך זה גם 'הפרשנות' במערכת היחסים בינינו ובין הבורא יתברך תשפיע על רגשותינו ומצב רוחנו.  

מבואר כי אין רע בעצם, וכל המציאות הנראית כ'רע' בעולם נבראה באמת, אך ורק לשמש ולהכשיר את האדם לבחירה ואמונה בדרך ל'תכלית'.

והכלל הוא: "מִפִּי עֶלְיוֹן לא תֵצֵא הָרָעוֹת..." (איכה ג', לח').

תדע, כי גם אחרי בחירת האדם לטוב ולמוטב, הכל נכלל בבחינת הטוב והמיטיב הכולל, המוליך אותנו בדרך לתכלית הבריאה, בבחינת, הנהגת היחוד "...וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח" (שמואל ב' יד). מבאר הרב דסלר זצ"ל (מכתב מאליהו ג' 235 -231): לכאורה, כאשר האדם בוחר ברע, הוא הולך נגד רצונו יתברך, מרבה חושך ומונע מהעולם להגיע לתכליתו. אך האמת היא, שלמרות שהאדם הבוחר ברע ישא בתוצאות, אין ביכולתו למנוע מהעולם ומהטוב להגיע לתכלית. כי מובא בספרים הקדושים[7], שרצונו יתברך מתקיים על כל פנים, פירוש, ה' יתברך ברא את עולמו לתכלית ההטבה עם ברואיו, שיזכו לראות בגילוי כבודו יתברך, דהיינו שיקבלו את ההטבה הגדולה ללא בושה[8], וזה על ידי שנתן לאדם את האפשרות שהוא בעצמו, בבחירתו יגלה את כבוד ה', דהיינו את גילוי חסדו יתברך על ידי קיום תורה מצוות.

[7] עיין בספרו של הרמח"ל 'דעת תבונות' שמבאר את שתי הבחינות של ההנהגה האלוקית: 'הנהגת המשפט' - שהכל פועל על פי בחירת האדם. ו'הנהגת היחוד' - רצונו יתברך יתקיים על כל פנים.

[8] כנ"ל בנושא 'התכלית - הגדרתה'.

אמנם תדע, שגם הבחירה הרעה פועלת רק לפי שעה, כי לבסוף יתגלה כבודו יתברך על ידי האדם, על כל פנים.

הרב דסלר זצ"ל ('מכתב מאליהו' ג' 270) פותח בשאלה יסודית ושורשית ומסודות הבריאה, הנה תמצית מדבריו: ידוע על פי חז"ל הקדושים, שה' יתברך ברא את העולם 'יש מֵאַיִן', אך מושג זה צריך עיון, היות וטרם הבריאה היה רצונו להטיב לנבראיו, וגם לאחר הבריאה נשאר אך רצונו להטיב לנבראיו, רק שקיבל צורת לבוש חיצונית של טבע והסתר לצורך התכלית, ואם כך הרי זו ממש בחינה של "יש מיש", כמו למשל בעשיית שולחן, שהעצים קיימים במציאות, והנגר רק נתן להם צורת שולחן?

מבאר שם הרב: "אולם מצאתי שמתרצים[1], שדבר אחד נתחדש חידוש גמור בבריאה, והוא בחינת 'מקבל'[2]. אפשרות 'הקבלה' תתכן רק במי שיש לו חסרון שצריך להשלימו ע"י הקבלה. והרי ה' יתברך, בהיותו שלם בתכלית השלמות, לא שייכת אצלו לא בחינת חסרון ולא בחינת קבלה. אך בהיותו יתברך, 'רב חסד' שרצונו להטיב, ומאחר שהשמחה והעונג אותם רצה יתברך להנחיל לברואיו אינם אפשריים, אלא בהימצא מקבל שישמח ויתענג במילוי מה שחסר לו, לכן ברא ה' יתברך בחינת 'מקבל', (ש)הוא עצם החידוש שיש בבריאה. כי הרי אצלו יתברך לא שייכת בחינה זו, כי לא שייך בו חסרון כלל. זהו ה'אַיִן' שלפני הבריאה. אך בעולמנו נעשה 'יש', מציאות של מקבל"[3].

[1] הערה בסוגריים מפנה לספר ה'הקדמות' של בעל 'הסולם' זצ"ל, המקור מובא בהערה הבאה.

^{[2] פירוש, הבורא יתברך הוא 'הטוב והמיטיב', לכן עצם השפעת ההטבה היא בחינה של 'יש מיש', אך דבר אחד אינו קיים בו יתברך, ואותו צריך הוא לברוא 'יש מאין' והוא, "רצון לקבל הנאה ותענוג" - כלי רוחני שיקבל את ההטבה ממנו יתברך.} 

^{[3] לאחר העיון, כל עבודת ה' בכלל המובאת בספריו הקדושים של הרב דסלר זצ"ל ובפרט 'קונטרס החסד' הנפלא שלו, - הכל מיוסד על זה החידוש המובא בשם בעל 'הסולם' זצ"ל ודו"ק. (שוב ראיתי שחתנו של הרב דסלר זצ"ל כתב בספרו 'אמונת יהושע' - ח"ו עמ' א' תתיח, שהרב דסלר זצ"ל למד את הזוהר הקדוש עם פירוש 'הסולם' יחד עם בן דודו הרה"ג ר' שמחה זיסל דסלר זצ"ל). ועיין עוד לקמן בנושא "ה'רצון לקבל' - הרחבה".}

בפשטות הביאור בזה, שכדי שתהיה אפשרות לבורא יתברך להיטיב כרצונו, נצרכת בחינה של חסרון וקבלה, ומאחר שהבורא יתברך לא שייך כלל בחסרון וקבלה, לכן צריך הוא לברוא בחינה של 'מקבל' 'יש מאין'.

ובלשונו של בעל ה'סולם': "וכבר הורונו חז"ל, שלא ברא הקב"ה את העולם, אלא בכדי להַנות לנבראיו. וכאן אנו צריכים להשים את עינינו וכל מחשבותינו, כי הוא סוף הכוונה והמעשה של בריאת העולם. ויש להתבונן, כיון שמחשבת הבריאה היתה בכדי להַנות לנבראיו, הרי הכרח הוא, שברא בנשמות מדת רצון גדול עד מאוד, 'לקבל' את אשר חשב ליתן להן, שהרי מדת גודלו של כל תענוג וכל הנאה, מדודה במדת גודלו של הרצון לקבל אותו. עד שכל שהרצון לקבל גדול יותר, הנה בשיעור הזה מדת התענוג גדולה ביותר. וכל שהרצון לקבלו פחות יותר, הרי באותה המדה נפחת שיעור התענוג מהקבלה. הרי שמחשבת הבריאה בעצמה, מחייבת בהכרח לברוא בנשמות 'רצון לקבל' בשיעור מופרז ביותר, המתאים למדת התענוג הגדול, שכל יכולתו חשב לענג את הנשמות. כי התענוג הגדול והרצון לקבל הגדול עולים בקנה אחד... ועתה, שידענו בבירור, שמחשבת הבריאה, שהיא בכדי להַנות לנבראיו, בראה בהכרח מדת 'רצון' לקבל ממנו יתברך את כל הנועם והטוב הזה, שחשב בעדם, הנה ה'רצון לקבל' הזה ודאי שלא היה כלול בעצמותו יתברך מטרם שבראו בנשמות, כי ממי יקבל? הרי שברא דבר מחודש, שאינו בו יתברך. ויחד עם זה, מובן על פי מחשבת הבריאה, שלא היה צריך כלל לברוא משהו יותר מה'רצון לקבל' הזה, שהרי בריאה מחודשת זו כבר מספקת לו יתברך למלאות כל מחשבת הבריאה, שחשב עלינו להַנות אותנו. אבל כל המילוי שבמחשבת הבריאה, דהיינו כל מיני הטבות שחשב בעדנו, כבר הן נמשכות בהמשכה ישרה מעצמותו יתברך. ואין לו עניין לברוא אותן מחדש, בעת שכבר הן נמשכות 'יש מיש' אל ה'רצון לקבל' הגדול שבנשמות. והנה נתברר לנו בהחלט, שכל החומר כולו מתחילתו עד סופו שבבריאה המחודשת הוא רק הרצון לקבל" (הקדמה לספר הזוהר של בעל 'הסולם')^[4].

[4] עיין עוד לקמן בנושא 'רצון לקבל - הרחבה'.   

בפנימיות העניין, מבאר בעל 'הסולם' זצ"ל: "ה'רצון לקבל', הוא צורה ראשונה של כל מהות, וצורה ראשונה אנו מגדירים בשם חומר, משום שאין לנו השגה במהות. אע"פ שבחינת "הרצון לקבל" מובן לכאורה למקרה ולצורה במהות, ואיך תופסים אותו לחומר המהות? אמנם כן הוא גם במהויות הסמוכות לנו, שדרכינו לכנות הצורה הראשונה שבמהות בשם החומר הראשון שבמהות, משום שאין לנו השגה ותפיסה כלל וכלל בשום חומר..." (הסתכלות פנימית א' של בעל 'הסולם' זצ"ל).