עצמותו יתברך
"הנה, התכלית בבריאה היה להיטיב מטובו יתברך שמו לזולתו. והנה תראה, כי הוא לבדו יתברך שמו השלמות האמִתי המשולל מכל החסרונות, ואין שלמות אחר כמוהו כלל" (רמח"ל 'דרך השם' פרק ב').
[1]"...הקב"ה רצה שיהיה בינו ובין הנבראים קשר מסוים. הקשר הזה מוגדר בשם: 'רצונו להיטיב לנבראיו'. יותר מזה אין אנו יודעים דבר לגבי הבורא... כל מה שאנו מדברים הוא רק מן הנקודה הזו ואילך... ומה שלא נתגלה אצל הנבראים - הוא עדיין בגדר 'עצמותו יתברך', ולגבי עצמותו חל הכלל של 'לית מחשבה תפיסה ביה כלל וכלל'[2]. נמצא, אנו דנים רק במה שנתגלה כבר לנשמות... בודאי יש בבורא עוד אינספור עניינים, אלא שמבחינתנו איננו יכולים לדעת, אלא רק את העניין הזה של 'רצונו להיטיב לנבראיו' בלבד, שהוא המקשר בינינו לבין הבורא, ואילו כל מה שמחוץ לזה - הינו בגדר 'עצמותו יתברך'... המושג 'רצונו להיטיב לנבראיו' - הינו רק מה שהושג ע"י הנבראים. ועל זה נאמר: 'ממעשיך הכרנוך'. מהמעשה נודע העושה.
משל לדבר: פעם הגיעה המחאה שבה נקוב סכום גבוה בעילום שם למוסד תורני. תלמיד אחד אמר שהוא יכול לומר על התורם שהוא 'רחמן', ויש לו לב טוב כי הוא מחלק צדקה. תלמיד שני אמר - שהתורם הינו 'דתי', כי שלח צדקה למוסד תורני. השלישי אמר: התורם 'עשיר' - אחרת לא היה יכול להפריש סכום כה גדול.
נמשל: אין לנו השגה בתורם עצמו, איננו יודעים מי הוא, אך מהמעשה נודע העושה. התבוננות בפעולות המתגלות אצל התחתונים, הנכרות בבריאה יש השגה מסוימת לגבי המשפיע (הבורא יתברך)".
הנה, כל השמות המיוחסים אליו יתברך הכתובים בכתבי הקודש, הינם כינויים בלבד לצורות הנהגותיו השונות הנכרות בבריאה.
למשל: השם י-ה-ו-ה בדרך-כלל מגלה הנהגה של חסד ורחמים, ניסים מעל הטבע, ושם א-להים בדרך-כלל מגלה הנהגה של טבע, חרון אף, דינים וייסורים, או בלשון חז"ל (שמות רבה): "...אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה, שמי (מהותי ועצמותי) אתה מבקש לידע? לפי מעשי אני נקרא... וכשאני עושה מלחמה ברשעים, אני נקרא 'צ-באות'. וכשאני תולה על חטאיו של אדם (מאריך אף), אני נקרא 'א-ל ש-די', וכשאני מרחם על עולמי, אני נקרא י-ה-ו-ה, שאין ה' אלא מדת רחמים, שנאמר (שמות לד, ו): ה' ה' אל רחום וחנון. אהיה אשר אהיה, אני נקרא לפי מעשי...".
נמצא, שאין לשום נברא בעליונים או בתחתונים השגה בעצמותו יתברך, אלא רק בהנהגותיו, באופן התחברותו לעולם. אם כן נשאלת השאלה, לאיזה צורך נחוצה לנו הידיעה, שיש בחינה כזו שנקראת עצמותו יתברך?
בהקדים מה שכתבנו לעיל בהגדרת 'התכלית', שכל הבריאה בכללותה נבראה לצורך האדם למטרת ה'תכלית', דהיינו שתהיה לאדם אפשרות לעבוד בעולם הזה ולקבל שכר נצחי בעולם הבא, ללא בושה של מתנת חינם.
לצורך תכלית זו הכין הבורא יתברך לאדם בכללות מצע של שתי אופני השגה: 'חיובית' ו'שלילית'. כלומר, כאשר אנו מכנים את הקב"ה בתואר חסיד, רחמן, גיבור, בעל חֵמה, איש מלחמה ושאר תארים אנושיים - מסתכלים אנו בו יתברך בבחינת ה'השגה החיובית' - מושגים הנתפסים בתוך הבריאה בהשגת בני האדם, וכך נאה לנו להתבונן ולצייר לעצמנו את הנהגתו יתברך, כי הנפש לא תתפעל אלא ע"י ציורים חיוביים מוחשיים של יראה ואהבה, וכן הוא העניין מצד השגתנו והנהגתנו על פי יסודות וחוקי תורתנו הקדושה שנבנו כולם על פי הבחינה הזו, למרות שמבחינת עצמותו יתברך, האחדות הפשוטה, טרם התחברותו לבריאה - לא שייך שם תואר כזה או אחר, שינוי או תמורה "כִּי אֲנִי י-ה-ו-ה לא שָׁנִיתִי..."
ומאחר שהשגת האחדות הפשוטה אינה נתפסת בשכל אנושי, הכבול בכבלי זמן ומקום, לכן גילו לנו חז"ל שיש בחינה נוספת של השגה הנצרכת לעבודתנו והיא ה'השגה השלילית', שעניינה יישור השכל האנושי אל הידיעה הברורה שאחרי הכל אין המחשבה תופסת בו כלל ועיקר, מעוצם שלימותו ואחדותו, וכל העולמות הם כאילו אינם במציאות כלל.
למשל: כאשר אומרים שהוא 'נמצא' - ה'השגה השלילית' מתרגמת שהוא 'איננו נעדר', וכשאומרים שהוא 'אחד' - הכוונה ל'הרחקת הריבוי', וכדו'.
לכן אנו זקוקים לשתי בחינות ההשגה גם יחד לצורך העבודה השלמה, כי אם נשתמש בתארים 'חיוביים' בלבד יש מקום לטעות בהגשמת הבורא ח"ו ושנמצאים בו יתברך ח"ו ההרכבה, ההשתנות, הריבוי וחסרון השלמות.
לדוגמא, בהתייחסות לעוברי רצונו, אומרת התורה: "וַיִּחַר אַף השם", על פי ה'השגה החיובית' הנרגשת הדבר מעורר יראה ופחד המציל מן החטא, אולם מאידך, במושגי בני האדם חרון אף וכעס מבטא חסרון ופגם. לכן בזמן מצות קריאת שמע שחרית וערבית, בתיבת 'אחד' אנו צריכים לזכור שהוא יתברך שמו לבדו השלמות האמִתי המשולל מכל החסרונות (כגון: כעס, קנאה, נקמה וכד'), ואין שלמות אחר כמוהו כלל, ושהוא אחד באחדות פשוטה, ואין עוד מלבדו כלל, וכל העולמות כאילו אינם במציאות כלל. וכן כשאנו לומדים שהמעשים הרעים הינם נגד רצונו יתברך וגורמים קלקול בכל העולמות וצער נורא לשכינה, המטרה היא שנרגיש ונפנים כמה גדלה רעתנו. אולם אם יטעה אותנו יִצְרֵנוּ להתבונן דרך ההשגה השלילית, בבחינת "אִם חָטָאתָ מַה תִּפְעָל בּוֹ וְרַבּוּ פְשָׁעֶיךָ מַה תַּעֲשֶׂה לּוֹ" (איוב לה, ו) התוצאה תהיה התקררות וריפיון, היפך רצון ה', לכן דרושה התבוננות ומאמץ אמִתי לא לערב ולהחליף בזמן העבודה בין תחומי ההשגות, כי כל דבר בְעִתּוֹ ובזמנו וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו.
נמצא, ששני אופני ההשגה נצרכים במקומם ומתאחדים בתכליתם לצורך העבודה השלמה[3].
[3] עיין עוד ב'מכתב מאליהו' ג' מעמ' 254