משפיע ומקבל
"כאשר ברא אלוקים את האדם, עשהו ל'נותן' ו'נוטל'. כח הנתינה הוא כח עליון ממדות יוצר הכל ברוך הוא, שהוא מרחם ומיטיב ונותן, מבלי לקבל דבר תמורה... ככתוב "בצלם אלוקים עשה את האדם"... (באדם יש בחינה אלוקית והיא מדת הנתינה) אבל 'כח הנטילה', הוא אשר יתאווה האדם למשוך אליו את כל הבא בתחומו... והוא שורש הרעות" ('מכתב מאליהו' א, עמ' 32). ישנן ארבע מדרגות עיקריות בעבודת 'הנתינה' ו'הנטילה':
א- 'מקבל על מנת לקבל': כוונת האדם, רצונו ופעולותיו, בכל דיבורו, מעשיו ומחשבתו לתועלתו האנוכית בלבד[1].
[1] מדרגה זו כוללת גם 'משפיע על מנת לקבל' במדרגתו הנמוכה, כי בשני המצבים הללו החשבון הוא אנוכי גמור, ללא שום קשר לבורא יתברך, הכל טבע ומקרה.
ב - 'משפיע על מנת לקבל': פעולות הנתינה וכוונתו בקיום תורה ומצוות לבורא יתברך, אם כי כוונתו ומטרתו גם לתועלת עצמו, לשם שכר או משום יראת העונש בעולם הזה ובבא.
ג - 'משפיע על מנת להשפיע': כל פעולותיו וכוונתו בקיום תורה ומצוות, רק לבורא יתברך. ואינו חפץ כלל 'לקבל' לעצמו, בבחינת 'שלי שלך ושלך שלך' (פרקי אבות).
ד - 'מקבל על מנת להשפיע': בפועל חפץ לקבל הנאה ותענוג, אולם כל כוונתורקלעשות נחת רוח ולשמח את הרוצה להיטיב עמו. וזו הרביעית - 'מקבל על מנת להשפיע', פסגת העבודה ו'התכלית' הסופית - הדבקות השלמה בו יתברך[2].
[2] לקמן יתבארו הדברים בהרחבה.
בלימוד שטחי נראה שהמדרגה השלישית - 'משפיע על מנת להשפיע' היא מדרגת 'התכלית', כיוון שהיא התכונה הדומה ביותר לתכונת הבורא יתברך, שהוא רק משפיע, ולא שייך כלל בקבלה. אמנם, כדי שלא נטעה, חשוב לשנן שוב את 'התכלית' (עיין לעיל בנושא 'התכלית - הגדרתה) : דרך הטוב להיטיב כנ"ל, ומשום כך ברא נבראים שיקבלו את ההטבה, ואם יגיעו הנבראים רק למדרגת 'משפיע על מנת להשפיע', דהיינו למדרגה שאינם חפצים כלל לקבל, רצונו יתברך 'להיטיב' לא יתגלה בנבראים. על כן האדם שהגיע לשלמות הנתינה,ללא קבלה כלל, בבחינת 'שלי שלך ושלך שלך' (פרקי אבות), שאינו מוכן להכניס לרשותו שום מותרות מחשש 'שינוי הצורה' ופירוד רוחני, שמא לא יצליח לקבל את ההנאה לשם שמים, מהמקום הזה חייב הוא להתגבר מאוד ולהתעלות, ולהסכים 'לקבל' מותרות של הנאה ותענוג, אמנם לשם שמים, דהיינו במטרה טהורה, לעשות נחת רוח ליוצרו החפץ להטיב לו הטבה שלמה, ובכך יקנה תכונה של השפעה לבורא יתברך בדרגה גבוהה יותר, דהיינו 'מקבל על מנת למשפיע'[3], כי יותר קשה להתגבר ו'לקבל' הנאה לשם שמים - 'מקבל על מנת להשפיע', מ'לא לקבל' לשם שמים - 'משפיע על מנת להשפיע'.
[3] עיין עוד לקמן בנושא 'מקבל על מנת להשפיע בהרחבה'.
מובא בספרים הקדושים שכל יהודי נולד עם נקודה פנימית קדושה בבחינת 'לשמה'[4] - דהיינו רצון פנימי טהור לעשות את רצון ה' להשפיע ולתת המכונה 'הניצוץ הקדוש'. אולם בחינה זו היא 'בכח', היא מכוסה בכיסויים רבים של תאוות גשמיות ורצונות אנוכיים, אמנם ע"י קיום תורה ומצוות המזככים את הנפש מ'קבלה' ל'נתינה', ניתנה לנו האפשרות לגלות את 'הניצוץ הקדוש' ולהוציאו מהכח אל הפועל, לגדלו ולהמליכו על ה'רצון לקבל' ובכך להגיע להדמות למדותיו יתברך במדת ההשפעה[5]. להבדיל - נשמת הגוי, כל מהותה ושורשה 'רצון לקבל לעצמו' - אנוכיות בטבע ללא אפשרות של נתינה נקיה מפניות ונגיעות, לכן גם לא יועילו לו תורה ומצוות להגיע לשם שמים בשלמות, והגם שמחויב בשבע מצוות בני נח, לא יוכל להגיע ל'לשמה' השלם, וכל דְבר עַבְדוּתוֹ לבורא יתברך הוא רק משום שכר והצלה בעולם הזה ורווח בעולם הבא, חשבון אנוכי בלבד של שכר ועונש, לכן אמרו חז"ל (משלי יד' לד'): "...וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת" ('מתן תורה' של בעל 'הסולם' זצ"ל, ועיין עוד ב'תניא' פרקים א-ב כל העניין).
[4] הנפש האלוקית, חלק אלו-ה ממעל. ועיין ב'מכתב מאליהו חלק ג' עמ' 27-28 בעומק העניין.
[5] עיין עוד לקמן 'אמונה ו'השוואת הצורה'.