הנברא

הרב דסלר זצ"ל ('מכתב מאליהו' ג' 270) פותח בשאלה יסודית ושורשית ומסודות הבריאה, הנה תמצית מדבריו: ידוע על פי חז"ל הקדושים, שה' יתברך ברא את העולם 'יש מֵאַיִן', אך מושג זה צריך עיון, היות וטרם הבריאה היה רצונו להטיב לנבראיו, וגם לאחר הבריאה נשאר אך רצונו להטיב לנבראיו, רק שקיבל צורת לבוש חיצונית של טבע והסתר לצורך התכלית, ואם כך הרי זו ממש בחינה של "יש מיש", כמו למשל בעשיית שולחן, שהעצים קיימים במציאות, והנגר רק נתן להם צורת שולחן?

מבאר שם הרב: "אולם מצאתי שמתרצים[1], שדבר אחד נתחדש חידוש גמור בבריאה, והוא בחינת 'מקבל'[2]. אפשרות 'הקבלה' תתכן רק במי שיש לו חסרון שצריך להשלימו ע"י הקבלה. והרי ה' יתברך, בהיותו שלם בתכלית השלמות, לא שייכת אצלו לא בחינת חסרון ולא בחינת קבלה. אך בהיותו יתברך, 'רב חסד' שרצונו להטיב, ומאחר שהשמחה והעונג אותם רצה יתברך להנחיל לברואיו אינם אפשריים, אלא בהימצא מקבל שישמח ויתענג במילוי מה שחסר לו, לכן ברא ה' יתברך בחינת 'מקבל', (ש)הוא עצם החידוש שיש בבריאה. כי הרי אצלו יתברך לא שייכת בחינה זו, כי לא שייך בו חסרון כלל. זהו ה'אַיִן' שלפני הבריאה. אך בעולמנו נעשה 'יש', מציאות של מקבל"[3].

[1] הערה בסוגריים מפנה לספר ה'הקדמות' של בעל 'הסולם' זצ"ל, המקור מובא בהערה הבאה.

^{[2] פירוש, הבורא יתברך הוא 'הטוב והמיטיב', לכן עצם השפעת ההטבה היא בחינה של 'יש מיש', אך דבר אחד אינו קיים בו יתברך, ואותו צריך הוא לברוא 'יש מאין' והוא, "רצון לקבל הנאה ותענוג" - כלי רוחני שיקבל את ההטבה ממנו יתברך.} 

^{[3] לאחר העיון, כל עבודת ה' בכלל המובאת בספריו הקדושים של הרב דסלר זצ"ל ובפרט 'קונטרס החסד' הנפלא שלו, - הכל מיוסד על זה החידוש המובא בשם בעל 'הסולם' זצ"ל ודו"ק. (שוב ראיתי שחתנו של הרב דסלר זצ"ל כתב בספרו 'אמונת יהושע' - ח"ו עמ' א' תתיח, שהרב דסלר זצ"ל למד את הזוהר הקדוש עם פירוש 'הסולם' יחד עם בן דודו הרה"ג ר' שמחה זיסל דסלר זצ"ל). ועיין עוד לקמן בנושא "ה'רצון לקבל' - הרחבה".}

בפשטות הביאור בזה, שכדי שתהיה אפשרות לבורא יתברך להיטיב כרצונו, נצרכת בחינה של חסרון וקבלה, ומאחר שהבורא יתברך לא שייך כלל בחסרון וקבלה, לכן צריך הוא לברוא בחינה של 'מקבל' 'יש מאין'.

ובלשונו של בעל ה'סולם': "וכבר הורונו חז"ל, שלא ברא הקב"ה את העולם, אלא בכדי להַנות לנבראיו. וכאן אנו צריכים להשים את עינינו וכל מחשבותינו, כי הוא סוף הכוונה והמעשה של בריאת העולם. ויש להתבונן, כיון שמחשבת הבריאה היתה בכדי להַנות לנבראיו, הרי הכרח הוא, שברא בנשמות מדת רצון גדול עד מאוד, 'לקבל' את אשר חשב ליתן להן, שהרי מדת גודלו של כל תענוג וכל הנאה, מדודה במדת גודלו של הרצון לקבל אותו. עד שכל שהרצון לקבל גדול יותר, הנה בשיעור הזה מדת התענוג גדולה ביותר. וכל שהרצון לקבלו פחות יותר, הרי באותה המדה נפחת שיעור התענוג מהקבלה. הרי שמחשבת הבריאה בעצמה, מחייבת בהכרח לברוא בנשמות 'רצון לקבל' בשיעור מופרז ביותר, המתאים למדת התענוג הגדול, שכל יכולתו חשב לענג את הנשמות. כי התענוג הגדול והרצון לקבל הגדול עולים בקנה אחד... ועתה, שידענו בבירור, שמחשבת הבריאה, שהיא בכדי להַנות לנבראיו, בראה בהכרח מדת 'רצון' לקבל ממנו יתברך את כל הנועם והטוב הזה, שחשב בעדם, הנה ה'רצון לקבל' הזה ודאי שלא היה כלול בעצמותו יתברך מטרם שבראו בנשמות, כי ממי יקבל? הרי שברא דבר מחודש, שאינו בו יתברך. ויחד עם זה, מובן על פי מחשבת הבריאה, שלא היה צריך כלל לברוא משהו יותר מה'רצון לקבל' הזה, שהרי בריאה מחודשת זו כבר מספקת לו יתברך למלאות כל מחשבת הבריאה, שחשב עלינו להַנות אותנו. אבל כל המילוי שבמחשבת הבריאה, דהיינו כל מיני הטבות שחשב בעדנו, כבר הן נמשכות בהמשכה ישרה מעצמותו יתברך. ואין לו עניין לברוא אותן מחדש, בעת שכבר הן נמשכות 'יש מיש' אל ה'רצון לקבל' הגדול שבנשמות. והנה נתברר לנו בהחלט, שכל החומר כולו מתחילתו עד סופו שבבריאה המחודשת הוא רק הרצון לקבל" (הקדמה לספר הזוהר של בעל 'הסולם')^[4].

[4] עיין עוד לקמן בנושא 'רצון לקבל - הרחבה'.   

בפנימיות העניין, מבאר בעל 'הסולם' זצ"ל: "ה'רצון לקבל', הוא צורה ראשונה של כל מהות, וצורה ראשונה אנו מגדירים בשם חומר, משום שאין לנו השגה במהות. אע"פ שבחינת "הרצון לקבל" מובן לכאורה למקרה ולצורה במהות, ואיך תופסים אותו לחומר המהות? אמנם כן הוא גם במהויות הסמוכות לנו, שדרכינו לכנות הצורה הראשונה שבמהות בשם החומר הראשון שבמהות, משום שאין לנו השגה ותפיסה כלל וכלל בשום חומר..." (הסתכלות פנימית א' של בעל 'הסולם' זצ"ל).