שורש ה'נהמא דכיסופא'

מבואר לעיל, שהתעוררות הבושה בנברא בפועל, נבעה מעצם היותו 'מקבל בחינם', ובזה נשאלת השאלה מדוע אכן בטבענו הקבלה מולידה בושה?

בעל 'הסולם' זצ"ל מבאר: "ותשכיל זאת בידוע, אשר כל ענף יהיה טבעו שווה לשורשו, ולכן כל העניינים הנהוגים בשורש, יתרצה בו גם הענף ויאהב אותם ויחמדם, וכל העניינים שאינם נהוגים בשורשו, גם הענף מתרחק מהם, לא יסבול אותם, וישנא אותם. והנה חוק זה נוהג בכל שורש עם הענף שלו ולא יעבור... אנו אוהבים את החכמה והגבורה והעושר וכל המעלות הטובות, היינו משום שהמה כלולים בו יתברך, שהוא שורשנו, ושונאים אנו מאוד את היפוכם, כמו הסִכלות, החולשה, העניות, והביזיונות, וכדומה, היינו בשביל שאינם מצויים כלל ועיקר בשורש שלנו, וע"כ הם מאוסים ושנואים עלינו עד אין לסבול... לפי ש'הרצון לקבל' (החסרון) אינו נמצא בשורשנו (בבורא יתברך), אנו מרגישים בו בושה ואי סבלנות..." (תע"ס הסתכלות פנימית א).

התברר, ש'רצון לקבל' נובע מחסרון, והרי ה' יתברך, בהיותו שלם בתכלית השלמות, לא שייכת אצלו לא בחינת חסרון ולא בחינת קבלה, ומאחר שבשורשנו אין מציאות של 'קבלה', לכן הענף - הנברא ירגיש בושה בזמן הקבלה לעצמו, מחמת שינוי הצורה, וזאת בתנאי שהנברא ירגיש שאותו דבר או ערך הוא חסרון, פגם או לקות[1]. 

^{[1] שהרי שלמדנו שמהות הנברא 'רצון לקבל', ובכל דיבור, מעשה ומחשבה מעורב בו ה'רצון לקבל האנוכי' שהוא בשינוי צורה מהבורא, אם כן מדוע יש מצבים שאנו לא מתביישים? אלא התשובה היא, שעדיין לא הגענו למדרגה של הכרת הרע והרגש החסרון באותו הדבר!}

ע"פ זה מובן מדוע אָדָם וְחַוָּה הרגישו את עניין הבושה רק לאחר החטא, היות וקודם חטאם כל כוונתם היתה לשם שמים - לעשות את רצון קונם ולא רצון עצמם, בבחינת השפעה והתדמות לשורשם, מה שאין כן לאחר חטאם התערב גם עניין רצונם האנוכי - 'הרצון לקבל' (הרגשת החסרון שנוצר לאחר החטא, לפי מדרגתם), שאינו שייך כלל בשורשם שהוליד 'שינוי צורה' ובושה ('מכתב מאליהו' ה' 482).

קיום תורה ומצוות בכוונה לשם שמים - לעשות נחת רוח ליוצרנו ולעשות רצון בוראנו, היא הדרך לתיקון 'הרצון לקבל'. אמנם יש דרך אחרת, אשר "אינה רצויה" והיא קבלת ייסורים בזה^[2] ובבא, והכל לצורך הבאת כל נשמות ישראל ל'תכלית', בסוד: "...וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח" (שמואל ב' - יד' יד').

^{[2] לדוגמא, לאדם חולה ומיוסר אין כלל תאוות נשים, ממון או אכילה.}

"ב' דרכים הכין לנו ה' יתברך... הא' הוא דרך קיום התורה ומצוות, ודרך הב' הוא דרך ייסורים, אשר הייסורים בעצמם ממרקין את הגוף (את ה'רצון לקבל') ויכריחו אותנו לבסוף להפוך את ה'רצון לקבל' שבנו ולקבל צורת הרצון להשפיע, ולהדבק בו יתברך. והוא על דרך שאמרו חז"ל (סנהדרין צז:) "אם אתם חוזרים למוטב, טוב. ואם לא, אני מעמיד עליכם מלך כהמן, ובעל כרחכם הוא יחזיר אתכם למוטב". וזה שאמרו על הכתוב: 'בעתה אחישנה', אם זכו, אחישנה. ואם לאו, בעתה..." (ספר ה'הקדמות').

ועל דרך זה עונשי העולם הבא, "צריך לדעת שהגיהנום איננו מתקן, (פירוש) איננו מלמד את הטוב כלל, (אלא) הגיהנום מכלה את הרע, וכל זמן שיש עדיין בהם מן הרע שצריך לכלותו, עדיין הוא עמהם, ואם גם חלק או מקצת, אבל ישנו בתוכם... כל זמן שיש בנפש מן הרע (מה'רצון לקבל'), אשר זקוק הגיהנום לכלותו, הנה הנפש ההיא עדיין בעלמא דשקרא (בעולם השקר)... שהחיצון נפרד מהפנים ('שינוי צורה')" ('מכתב מאליהו' א 299 ועיין עוד בחלק ד 198).

התברר עד הנה, שהבורא יתברך הוא הטוב השלם, ודרך הטוב השלם להיטיב הטבה שלמה, על כן אינו חפץ ומסתפק בהטבה שיש בה בחינה של מתנת חינם, חסרון ובושה, אלא רצונו יתברך שההטבה וההנאה של הנברא יהיו בשלמות. לזו המטרה ברא הבורא יתברך את כל העולמות והנבראים לתכלית הטוב, והדרך הטובה, המתוקנת והשלמה לקבלת אותה הטבה, היא קיום תורה ומצוות לשם שמים, בבחינת התדמות למדותיו יתברך במדת הנתינה והשפעה, שהיא הדבקות בו יתברך.