הילד משתעשע בצעצועיו. תיבה שבורה נעשית ספינה - והוא עצמו הקברניט. ובשעה שהוא עסוק בזה, הרי הדמיון בעיניו כמציאות. עד שאמר הגרי"ס זצ"ל שהגוזל צעצוע מן התינוק, הריהו כמטביע ספינותיו ומחריב בתי חרושת של אדם מבוגר.
נראה לכאורה שהאדם לאחר שהתבגר כבר עזב את המשחקים והדמיונות, אך האמת היא שהוא רק החליף את המשחקים והדמיונות של הילדים במשחקים ודמיונות של מבוגרים. אם נתבונן בשאיפות שלנו נבחין כמה מן הדמיון יש בהם.
לדוגמא, בכל אדם יש 'רצון לקבל כבוד', וגם מי שמשוכנע שאינו רודף כבוד, מכל מקום רוצה הוא כבוד, היות והוא נהנה אם אנשי סביבתו מכירים את ערכו, ומצטער אם חשיבותו בעיניהם היא פחותה ממה שראוי לו לפי דעתו, ועל כן כאשר פוגעים בו, או מוכיחים אותו פגיעתו כמעט וודאית.
יש להתבונן בדברים, אם נכונים דברי המוכיחים, יעשה תשובה ויתקן. ואם אינם נכונים מדוע יפגע? מה יוסיף לו זה שהוא חשוב בעיני אחרים? הלא הכבוד האמִתי, היא החשיבות והמעלה בעצם. אם זו יש לו, מה אכפת לו אם חבריו יודעים ממנה או לו? ואם אין לו, מה הוא מרויח אם הם טועים שישנה בו? אין זה אלא כח הדמיון.
וכל מי שבקרב ליבו ממעט בערכו האמִתי, יותר הוא זקוק לתנחומים של כבוד בעיני זולתו, אשרי האדם המכיר את מקומו.
ויש מבני האדם שמשקיעים בפיתוח כח דמיונם ביתר שאת. והם אלו שקונים את כבודם בכסף. הכל יודעים, ולפעמים גם הם, שאין האחרים רוצים בקִרְבתם אלא את כספם, ומעמידים פנים כאילו הם רואים את מעלתם.
נמצא, שמפתים הם את עצמם להתענג מן התחליף הדמיוני הזה שהוא כבוד חיצוני, במקום הכרת החשיבות בעצם ('מכתב מאליהו' א' 99).
"כל הבורח מן הכבוד - הכבוד רודף אחריו" (ע"פ עירובין יג ע"ב ועוד).
"יש כמה מדרגות בבורח מן הכבוד. יש בני אדם שחושבים בעצמם שמגיע להם איזה כבוד מחמת מעלתם, שהם חכמים ולומדים ושאר מעלות, רק שבורחים מפני הכבוד מחמת שהם ענווים, זה אין נקרא 'בורח מן הכבוד'.
כי צריך האדם באמת להיות שפל בעצמו, לידע גנות מדותיו, ולא ימצא בעצמו שום מעלה (היות ויודע בעצמו כמה רחוק הוא משלמות), הגם שרואה שבני אדם עושים לו כבוד - צריך להיות לבו נשבר בקרבו יותר ויותר ולחשוב בעצמו שאינו כדאי לכבוד זה (מדד לענווה). וכל שכן, קל וחומר, בן בנו של קל וחומר, שלא יחשוב בעצמו שמגיע לו איזה כבוד - זה האדם הוא באמת בורח מן הכבוד. ולזה, הקדוש ברוך הוא רוצה שיהיה לו כבוד, כמאמר הכתוב (ישעיהו נז' טו'): "אֶשְׁכּוֹן [וְ]אֶת דַּכָּא", כי מי שהוא מדוכה בעיניו, ויודע באמת בעצמו שאינו ראוי לשום כבוד - אזי הכבוד הוא נמאס בעיניו, ולזה הקדוש ברוך הוא בוחר בו שיהיה לו כבוד" ('מאור ושמש' ויקרא).
