מתוך ש'לא לשמה'...
חז"ל הקדושים גילו לנו יסוד נפלא, אשר בלעדיו לא תתכן שום אפשרות להגיע ל'תכלית', דהיינו להגיע למדרגה שכל מעשינו יהיו לשם שמים, וכך לשונם: "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות, אע"פ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה" (פסחים נ' ב'), מדויק בדברי חז"ל המילה 'לעולם', כי הוא תנאי מוכרח ואין דרך אחרת!
אלמלא דברי חז"ל הללו, היינו יכולים לטעות ולחשוב שלא שייך לקיים תורה ומצוות, אלא לשם שמים, היות וכל מעשה של 'לא לשמה', לכאורה במבט האמת, הוא 'שינוי צורה' ופירוד, היפך רצון ה', ומצפוננו לא היה מניח לנו לקיים תורה ומצוות באופן שיקרי.
אמנם גילו לנו חז"ל, שלכתחילה דרך העלייה בסולם הזיכוך הוא לעבור דרך ה'לא לשמה', וכל עצה ומחשבה אחרת היא מעצת יצר הרע (עיין ב'מכתב מאליהו' ה' 523 סוד השעיר לעזאזל).
על פי זה יהיה אפשר לקרב מעט אל השכל את החידוש המובא ב'בן יהוידע' (שבת לב.) וכך לשונו: שאם באמת למד 'תורה לשמה', אז הקדוש ברוך הוא מיטיב חסדו עמו, שכל הלימוד שלמד מקודם ש'לא לשמה', יהיה נחשב כאילו היה 'לשמה', כיון שבאמת עתה בא 'לשמה' ע"כ.
פירוש, כי אם חז"ל אמרו לנו שאין דרך אחרת להגיע ל'לשמה', אלא אם כן יכשיר את עצמו דרך מסלול של 'לא לשמה', מובן אם כן מדוע יחשב 'הלא לשמה' ל'לשמה'.
מוסיף לבאר הזוהר הקדוש: "וז"ש בתקונים (תקונים חדשים צ"ז ע"ב) על הכתוב "לעלוקה שתי בנות הב הב" (משלי ל'), שעלוקה, פירושו גיהנום, והרשעים הנלכדים בגיהנום זה, צווחין ככלבא: "הב הב", דהיינו 'הב לן (תן לנו) עותרא (עושר) דעלמא הדין' (של העולם הזה - 'רצון לקבל' הנאות גשמיות), 'הב לן (תן לנו) עותרא (עושר) דעלמא דאתי' (של העולם הבא - 'רצון לקבל' הנאות רוחניות), ועם כל זה היא מדרגה חשובה לאין ערך יותר מהראשונה, כי מלבד שמשיג שיעור 'הגדלות' האמִתית של 'הרצון לקבל', וניתן לו לעבודה כל החומר (הכלי) כולו שהוא צריך (לתקן, גם 'רצון לקבל' גשמיות וגם 'רצון לקבל' רוחניות), הנה היא המדרגה המביאתו 'לשמה', כמו שאמרו חז"ל (פסחים נ:) "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות ש'לא לשמה', שמתוך ש'לא לשמה' בא 'לשמה'"173 ...והוא סוד השפחה דקדושה ('לא לשמה') המשמשת לגבירתה ('לשמה'), שהוא סוד השכינה הקדושה, כי 'השפחה' מביאתו 'לשמה', וזוכה להשראת השכינה (דבקות). אמנם הוא צריך לעשות (את) כל האמצעים המותאמים שיבוא 'לשמה'174, כי אם לא יתאמץ לזה ולא יבא ח"ו 'לשמה', הרי הוא נופל בפח השפחה הטמאה שהיא הלעומת דשפחה דקדושה, שעניינה לבלבל את האדם, שה'לא לשמה' לא יביאהו 'לשמה'. ועליה נאמר: "...וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ" (משלי ל' כג'), כי לא תניחהו לאדם להתקרב אל 'הגבירה' שהיא השכינה הקדושה..." עכ"ל (ספר 'ההקדמות').
'השפחה' נמשלה לקיום תורה ומצוות במדרגת 'לא לשמה', ו'הגבירה' נמשלה לקיום תורה ומצוות במדרגת 'לשמה'. תפקיד 'השפחה' לשרת את 'הגבירה'. ו'שפחה' זו, למרות שהיא בחינה של 'לא לשמה', היא נכללת בתחום וגבולות הקדושה, כי המדובר באדם המאמין בהשגחה פרטית ובשכר ועונש, ועוסק בתורה ומצוות מחמת שה' יתברך צִוה לעסוק, אך משתף הנאת עצמו עם עשיית נחת רוח ליוצרו175.
אם כי מזהירים אותנו חז"ל, שבדרך העליה אורבת סכנה רוחנית מאוד גדולה, שאותה 'שפחה' תירש את 'גבירתה', דהיינו ש'הלא לשמה' יהיה מטרה ותכלית מצד עצמה, והתוצאה: קיום תורה ומצוות, רק לשם הנאה פרטית ושיקולים אנוכיים בלבד, ללא כוונה לשם מצות ה' כלל, מצב זה מוגדר כפרוד ו'שינוי צורה' מהבורא יתברך מהקצה אל הקצה, והתוצאה 'מיתה' רוחנית, היפך הדבקות וה'תכלית'.
פירוד רוחני זה יכול להתעצם, עד שאומרת הגמרא: "כל העושה ש'לא לשמה' נוח לו שלא נברא", ובתלמוד ירושלמי (ברכות פא'): "נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו, ועליו אמר הנביא (ישעיה סד' ה'): "וַנְּהִי כַטָּמֵא כֻּלָּנוּ וּכְבֶגֶד עִדִּים כָּל צִדְקֹתֵינוּ וַנָּבֶל כֶּעָלֶה כֻּלָּנוּ וַעֲוֹנֵנוּ כָּרוּחַ יִשָּׂאֻנוּ176.
וכן מובא ב'מכתב מאליהו' (ג' 115) שביאר הגאון רבי שמחה זיסל זצ"ל מקלם (בן דודו של הרב דסלר זצ"ל), שלא כל שלא לשמה מוביל אל לשמה. באיזה שלא לשמה יעסוק האדם? בשלא לשמה כזה, שבתוך השלא לשמה ישנה נקודת לשמה, שממנה יוכל להתפתח הלשמה.
ויש שמצוותיו של אדם מסובבות רק על ידי שאיפות עולם הזה הממלאות את כל חלל ליבו, ורק מבחוץ נראה כאילו עובד את ה', היינו רק הש'לא לשמה' מניע את מעשיו, באופן זה לא יגיע לעולם ללשמה ע"כ.
ו'במטה אפרים' מתבטא בלשון חריפה יותר: "שאם עושה המצוה רק משום שכר או יראת העונש (ללא שיתוף 'לשמה' כלל) אינו בכלל ישראל, והרי הוא גוי גמור" (הלכות תלמוד תורה פרק ג, עיין שם באריכות) 177.
הרב דסלר זצ"ל חוזר שוב ושוב בכתביו ומזהיר שהסכנה בדורנו גדולה פי כמה מדורות קודמים ליפול ח"ו 'בשפחה הטמאה', היות ולא היה דור חיצוני כדורנו, דור 'עיקבתא דמשיחא', דור הדבק בחיצוניות בלי תוכן פנימי, דור שכל עולמו 'תאטרון', כל מעשיו 'משחקים', כל מחשבותיו 'דמיון' וכל העולם כולו בית חולים לחולי נפש. ומי המה הרופאים? החולים בעצמם, אשר שכלם מטושטש, דעתם מבולבלת וסביבם 'השיגעון' משתולל ('מכתב מאליהו' ג' 116).
אמנם, טרם שיגיע האדם למדרגת שלמות האנושות, לנתינה ללא נגיעות, 'השוואת הצורה' לבורא יתברך, הרי הוא חסר, דהיינו יש בו עדיין 'רצון לקבל לעצמו', על כן בדרך עלייתו הוא חייב להשתמש לצורך הטוב, גם בשאיפה הנובעת מ'הרצון לקבל' ואהבת עצמו בתנאי, שבכל שלבי העליה שאיפתו ומטרתו להגיע ל'לשמה'.
למשל: במצוות שבין אדם למקום יתחיל לעורר בנפשו את עניין 'היראה', שירא לנפשו מעונש או שיחשוב ענייני קבלת פרס בענייני העולם הזה והעולם הבא, וכן במצוות שבין אדם לחבירו יעורר בנפשו רחמנות וצער על מצב חבירו או שירבה בפעולות חיצוניות של גמילות חסדים עם קרוביו שכניו ומכריו וכד', למרות ששורש כל אלה ב'כח הנטילה', אך טוב ונכון שישתמש בכאלה לצורך העליה הרוחנית.
עלינו להשתמש בכח הדוחף של אנוכיותנו - 'הרצון לקבל' להנאת עצמנו, להגיע למדרגות גבוהות בעבודת ה', בבחינת "אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה: אָז תָּבִין יִרְאַת ה' וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא" (משלי ב', ד' וה').
וכך פרשו חז"ל את הפסוק: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ..." (דברים ו' ה'), לא נאמר 'לִבך', בלשון יחיד, אלא 'לבבך', לשון רבים, ללמד שצריך לעבוד 'בשני יצריך', שאדם יכול וצריך לעבוד את ה' גם ביצר הרע - ב'כח הנטילה' ואהבת עצמו, כדי להגיע לעבודה השלמה, לקניין כח הנתינה - 'לשמה' ('מכתב מאליהו' א' 44).
בפנימיות העניין מובא: "והנה ידוע שבחינות 'זכר' ו'נקבה' הן בחינות 'משפיע' ו'מקבל', והיינו גם כן גדרי 'עילאה' ו'תתאה' ('עליון' ו'תחתון'), והיינו 'ישראל' (הבחינה העליונה - 'משפיע') ו'יעקב' (הבחינה התחתונה - 'מקבל') הנ"ל. כי העובד 'לשם שמים' הוא בבחינת 'משפיע', והעובד 'שלא לשמה' הוא בבחינת 'מקבל'. והיינו גם בחינות 'נשמה' ו'גוף'. וידוע עוד שכל מדרגה נפשית נחשבת 'גוף' כלפי המדרגה שלמעלה ממנה, כי מדרגות העלייה הרוחנית הן בלי קץ, וכל אחת בנויה על הקודמת לה, וצומחת מתוכה. כשאדם מתחיל, הוא נמצא במדרגת 'שלא לשמה', והיינו בחינת 'מקבל' כנ"ל - בחינה 'תתאה', 'גוף'. כשהוא זוכה לטהר את שאיפותיו ולהגיע לאיזו מעלה של 'לשמה', הרי הגיע כבר למעלת 'משפיע', כי מעתה הוא בבחינת 'נותן' ולא 'מקבל', היינו בחינת 'נשמה' כלפי בחינת ה'גוף' הקודמת. אבל כשהוא ממשיך לטהר את השגותיו יראה שדרגת ה'לשמה' שלו עדיין יש בה הרבה מן האנוכיות והנטילה, והינה עדיין בבחינת 'גוף' כלפי המדרגה הסמוכה של 'לשמה' הטהורה עוד יותר, שהוא עכשיו שואף אליה. ומכיוון שדרגות ההיטהרות הן בלי סוף, תהליך זה חוזר על עצמו הרבה והרבה פעמים במשך כל דרך עליית האדם" ('מכתב מאליהו' ד' 80).
וכתב הגאון רבי חיים מוולוז'ין בספר נפש החיים (שער ג' פרק ג'): מה שאמרו חכמים "לעולם" יעסוק אדם בתורה אפילו ש'לא לשמה', רצונם לומר בקביעות, דהיינו שבתחילת הלימוד אינו מחויב ללמוד 'לשמה', אלא רק ילמד בקביעות ובהתמדה יומם ולילה, ואפילו אם לפעמים ייפול במחשבתו בודאי איזו פניה עצמית לשום גאווה וכבוד וכיוצא בזה, עם כל זה אל ישים לב להתרפות מהתורה בעבור זה, אלא אדרבה יתחזק מאוד בעסק התורה, ויהיה לבו נכון ובטוח, שבודאי מתוך כך יבוא למדרגת 'לשמה'. ע"כ.
מוסיף בעל ה'סולם' זצ"ל ('ספר ההקדמות'): ומה שהתירו חז"ל לעסוק בתורה אפילו 'שלא לשמה', זה בתנאי שברור לאותו אדם, או באמונה תמימה מהבית או ע"י ברור שכלי, הנהגת 'שכר ועונש', ושהתורה שבכתב והתורה שבע"פ ניתנו מהבורא יתברך בשלמות, אבל אם לאדם יש ספקות גדולות באמונה ח"ו, אותו לימוד תורה יכול לסמא את עיניו ח"ו מלראות את האמת - את רצון ה' והשגחתו, אפילו מתוך לימוד התורה עצמו, כמאמר חז"ל (מסכת שבת פח'): "למשמאילים בה (בלימוד התורה) סמא דמותא (סם המוות)". משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפים לאור יום, אמר התרנגול לעטלף: אני מצפה לאורה, ואתה למה לך אורה...?
מחוסרי אמונה נמשלו לעטלפים שעיניהם מתעוורות כלפי אור ה', ועליהם אמר הכתוב: "הוֹי הַמִּתְאַוִּים אֶת יוֹם ה' לָמָּה זֶּה לָכֶם יוֹם ה' הוּא חשֶׁךְ וְלא אוֹר" (עמוס ה' יח').
לכך העצה הבטוחה להגיע ללימוד תורה 'לשמה', אפילו למי שעדיין לא זכה לאמונה מספקת - שטרם לימוד התורה, וכן במשך זמן העסק בתורה יכוון בדעתו וייתן את ליבו לזכות להמשיך את 'המאור שבתורה', את בחינת 'התבלין' המחזירו למוטב, המעניק אמונה בלב האדם, כי כשיעור האמונה, כך המאור שבה מחזירו למוטב. וכן צריך ליתן את היגיעה הנדרשת בלימוד התורה, עד השגת נקודת 'האמת'178, דהיינו רצון ה', ולא להסתפק בהבנה שטחית.
נחמה גדולה לנו ממרן ה'כסף משנה' בפירושו על הרמב"ם179, שהגדיר לנו מה היא תורה 'לשמה', ושהיא מדרגה השווה לכל נפש להגיע על ידה לבחינה של דבקות, וכך לשונו: "...הלומד על מנת לעשות, הוי לומד 'לשמה'180, ומספיקים בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות".
נמצא, שאם מטרתנו להגיע 'לתכלית' ולדבקות, בבחינת 'לשמה' אנו מחויבים להשתדל לקיים שלושה תנאים:
תנאי ראשון - עניין הכוונה, לכוון טרם הלימוד ותוך כדי, שהלימוד יביא אותנו לידי מעשה ויקנה לנו אמונה.
תנאי שני - עניין היגיעה בלימוד עד נקודת האמת - רצון ה', כל אחד לפי כחו וערכו יעשה ככל יכולתו, בבחינת "...לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין לבטל ממנה" (פרקי אבות ב' טז').
תנאי שלישי - תפילה, לבקש מה' יתברך שהתורה תאיר ותחשוף לפנינו את המקומות הטעונים תיקון, את הפניות, הנגיעות וה'רצון לקבל' בכל דיבור, מעשה ומחשבה, ותקנה לנו אמונה 'מעל הדעת'.
אמנם חשוב לא לשכוח שלכל התנאים הללו, נִלְוֵת כוונה פנימית בכל דיבור, מעשה ומחשבה, שהמטרה והרצון הסופי הוא, להגיע לדבקות ולתכלית הבריאה181.
173 פירוש, גם 'רצון לקבל' רוחניות היא בבחינת 'מתוך שלא לשמה בא לשמה'.
174 כמות היגיעה ואיכות הכוונה בתפילה, בתורה ומצוות.
175 ספר 'הקדמות' של בעל 'הסולם' זצ"ל.
176 עיין 'מסילת ישרים' בביאור מדת הטהרה.
177 לכאורה קשה, הרי אומרת הגמרא: "וכל העוסק בתורה שלא לשמה תורתו נעשית לו סם המוות". מקשים התוספות: "וקשה והלא אמרינן (פסחים דף נ:) 'לעולם יעסוק אדם בתורה, אף על גב שאינה לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה'? ויש לומר דתרי שלא לשמה הוי, דמה שאמרינן: 'לעולם יעסוק בתורה אפילו שלא לשמה', היינו כלומר כדי שיקרא רבי או כדי שיכבדוהו ומה שאמרינן הכא: 'כל העוסק בתורה שלא לשמה נעשה לו סם המוות', היינו מי שלומד לקנטר (תוספות מסכת תענית דף ז.) ע"כ. נמצא לפי התוספות שאם לומד כדי שיקרא רבי, דהיינו לשם כבוד ושכר, באפשרותו להגיע ללשמה, וקשה מהנ"ל? נראה לומר, כי התוספות דברו באדם שרוצה להגיע ללשמה, אך גם רוצה להיות רבי. אמנם אם כוונתו רק להיות רבי, יודו התוספות שדינו כמי שלומד לקנטר ודו"ק.
178 'מכתב מאליהו ג' 249.
179 הלכות תלמוד תורה פרק ג' הלכה י'.
180 נראה לומר, שה'כסף משנה' חידש שהמדרגה הראשונה הנכללת בתחום 'תורה לשמה' ו'השוואת הצורה' היא, 'הלומד על מנת לעשות' - לימוד טכני כיצד לקיים את רצון ה', אמנם ודאי שבעניין הלשמה והדבקות יש 'אין סוף' מדרגות, והתכלית כמו שלמדנו: 'על מנת לעשות נחת רוח ליוצרנו ולעשות רצון בוראנו', בבחינת 'השוואת הצורה' ודבקות (עיין עוד בנושא 'משפיע ומקבל' לגבי חלוקת המדרגות).
181 עיין לעייל בנושא 'התכלית - הגדרתה'.