'מראים' לו התרחקות
הרב דסלר זצ"ל ('מכתב מאליהו' ב' 19) ראה לנכון ללמד אותנו אחד מאופני הנהגתו יתברך עמנו, ובכך לתת לנו כלים שנוכל להתמודד בנסיונות הרבים העומדים בדרכנו, והנה תמצית מדבריו: בתחילת כל עבודה רוחנית אמִתית, ה' מאיר לאדם, מקַרבו ומעמידו בפני גילויים מופלאים של מדת חסדו יתברך, ולאחר זמן, הוא נוטל אותם ממנו, על מנת שיוכל לחזור אליהם בכוחות עצמו, כדי להגדיל שכרו188.
מצינו בחז"ל (נדה דף ל:), "לְמה הוולד דומה במעי אִמו - לפנקס שמקופל ומונח... ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו... ומלמדין אותו כל התורה כולה... וכיון שבא לאוויר העולם - בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה".
טעם הדבר הוא כנ"ל, כדי שיוכל לחזור לאותה מדרגה ולאותם מתנות ע"י בחירתו.
זו גם היתה הנהגת ה' יתברך עם עַם ישראל ביציאת מצרים, בתחילה באו לידי גילויים עצומים כמו בניסי עשרת המכות, יציאת מצרים וקריעת ים סוף, שנאמר: "...וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹֽצְאִים בְּיָד רָמָֽה" (שמות יד' ח'), ולאחר מכן היו צריכים לעבודת ימי ספירת העומר כדי שישובו ע"י בחירתם לדרגת אותם הגילויים כהכנה למתן תורה.
יש הממשילים הנהגה זו לתינוק בשלבי התפתחותו הראשוניים. בתחילה התינוק מנסה ללכת בכוחות עצמו, אך אביו מושיט לו יד לעזרה, וכך עובר את רוב ככל המכשולים הנקלעים בדרכו ולאחר זמן, כאשר האב רואה שהתינוק מצליח ללכת בכוחות עצמו, הוא מסיר את עזרתו ממנו בהדרגה, ואז מתחילות ה'נפילות'. האב יודע שיש 'נפילות' שבהן מוטב שלא לעזור לילד בגלוי, כדי שלא לפגוע בו ולעכב את בנייתו והכנתו לחיים.
ברור לכל בר-דעת, שאין אוהב את בנו יותר מאביו, וכל הנהגותיו רק לטובת בנו, למרות שהבן נראה סובל, בוכה, כועס ומתלונן.
כך עובד ה', על פי רוב, בתחילת עבודתו רואה בגלוי את השגחת ה' עליו במצבים השונים, בין לטוב בין למוטב, ומרגיש בחוש את ה' ואת רחמיו. הנהגה זו נקראת 'אתערותא דלעילא', פירוש שהתעוררותו והתחזקותו בעבודת ה' נתנה לו משמים במתנה.
אולם חייב עובד ה' לדעת שהנהגת 'אתערותא דלעילא' היא זמנית בלבד, בבחינת מתנה, ולא שייכת למדרגתו. שהרי בכוחות עצמו, ללא עזרת ה', סיכוייו להתעלות במדרגה החדשה קלושים, וכפי שנאמר ביחס לכל המדרגות במלחמת היצר, וכל שכן בתחילת העבודה: "אלמלא ה' עוזרו, אינו יכול לו" (קדושין ל:), וידוע עוד שבחוקים הרוחניים 'עבירה גוררת עבירה' והריחוק הולך וגובר, בבחינת "אם תעזבני יום, יומיים אעזבך", אם כן כיצד תיתכן התחלה חדשה ללא סייעתא דשמיא מיוחדת?
נמצא, לאחר שהאדם הסתגל למציאות הרוחנית החדשה וכבר הולך בכוחות עצמו, מתחילה הנהגה של 'הסתר פנים' והתרחקות, כלומר מציאות, שבה עזרת ה' והשגחתו לטובה קיימת אמנם בשלמות, אך היא נסתרת. הנהגה זו נקראת 'אתערותא דלתתא' - ההתעוררות מהתחתונים, כלומר תחילה עובד ה' צריך לעורר את רצונו לקדושה, כי עיקר הכל הוא הרצון, ורק לאחר מכן יקבל את עזרתו יתברך, וכפי שנאמר (שיר השירים רבה ה' ג'): "אמר הקב"ה לישראל: בני, פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט ואני פותח לכם פתחים כפתחו של אולם, שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו".
'אתערותא דלתתא' היא מציאות המורגשת כריחוק ו'הסתר פנים', והעבודה בזמן זה דורשת מהאדם התאמצות יתר בקיום תורה ומצוות בכח בחירתו באמונה שהכל לטובה, ופחות קבלת מתנות חינם בגלוי.
ודע, כי לעולם יעברו על האדם ימי 'עליה' וימי 'ירידה' לסרוגין, רק שבכח בחירתנו לקצר את משך זמן 'ימי הירידה' או להאריך את משך זמן 'ימי העליה', אולם תדע, הזמן העיקרי לעליה רוחנית ותיקון המדות ויחד עם זאת צבירת רווחים גדולים, הם 'ימי הירידה'.
ביאור הדברים: תיקון המדות ב'ימי הירידה' נחוץ לעליה משום שבזמן הנסיונות והקשיים, החסרונות צפים ועולים וניכרות המדות הטעונות תיקון. למשל: רק מי ש'נפל' בכעס יֵדע שהוא נגוע ב'מחלת הגאווה'189 ויעשה כל מאמץ 'להֵרפא'.
ולגבי הקשר בין הרווחים הגדולים ל'ימי הירידה', יתבאר ע"פ הכלל המובא בחז"ל: 'לפום צערא אגרא' - כגודל הצער וקושי ההתגברות על הנסיונות, כך גודל השכר.
צריך מאוד להתחזק בזמן אמת לא ללכת שולל אחר היצר, היות ולפעמים בזמן נסיון יש הרגשה מוטעית של התרחקות ושנאה, אם כי האמת היא, שהכל מאהבה ולטובה כמו שכתוב בתורה (דברים ח' ה'): "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלוֹקֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ".
מוסיף רבינו יונה (שערי תשובה ג'): "עוד אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי טז' כח'): "...וְנִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף". רצונו לומר - כי יפריד מעליו אוהב וְרֵע כי לא יוכלון שאת חברתו... ופעמים יחשוב על חסדי ה' כי הם לנָקָם וְשִׁלֵּם. כעניין שנאמר (דברים א'): "וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ". על כן התרחק מדרך הנרגנים כי נתיבותיהם עקשו להם. כל דורך בה לא ידע שלום. ולדון לכף זכות למד לשונך. "וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו" (ישעיה יא' ה').
לכן העצה הנכונה, בפרט בעיתים של הסתר, להתחזק בדברי חז"ל הקדושים באמונה, שכל מה שה' עושה הוא רק מאהבתו אותנו, להגדיל שכרנו בזה ובבא. ודיינו אם נצליח להגיע לדרגת אמונה מוחשית בזמנים הכואבים, שה' יתברך חפץ בטובתנו, כשם שאנו מרגישים בזמן שהרופא מטפל בנו בטיפול רפואי כואב190.
אומר ר' נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן תנינא מח'): "כשאדם נכנס בעבודת השם191 אזי הדרך שמראין לו התרחקות, ונדמה לו שמרחיקין אותו מלמעלה ואין מניחין אותו כלל להיכנס לעבודת השם, ובאמת כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות, וצריך התחזקות גדול מאוד מאוד לבלי ליפול בדעתו, חס ושלום, כשרואה שעוברים כמה וכמה ימים ושנים שהוא מתייגע ביגיעות גדולות בשביל עבודות השם ועדיין הוא רחוק מאוד, ולא התחיל כלל להיכנס לשערי הקדושה כי רואה עצמו שהוא מלא עדיין עוביות וגשמיות (רצון 'לקבל לעצמו') והרהורים ובלבולים גדולים וכל מה שהוא רוצה לעשות בעבודת השם איזה דבר שבקדושה אין מניחין אותו, ונדמה לו כאלו אין השם יתברך מסתכל עליו כלל, ואין רוצה כלל בעבודתו, מחמת שהוא רואה שהוא צועק בכל פעם ומתחנן ומתנפל לפניו יתברך שיעזרהו בעבודתו, ואף על פי כן עדיין הוא רחוק מאוד מאוד, על כן נדמה לו כאלו אין השם יתברך מסתכל עליו כלל ואין פונה אליו כלל כי הוא יתברך אין רוצה בו כלל. הן על כל אלה וכיוצא בזה צריך התחזקות גדול לחזק עצמו מאוד מאוד, ולבלי להסתכל על כל זה כלל כי באמת כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות... כי כל אלו הנפילות והירידות והבלבולים וכיוצא בזה צריכים בהכרח לעבור בהם, קודם שנכנסין בשערי הקדושה..."
"...בזה טועין החסידים הרבה, שפתאום נדמה להם שנפלו מעבודת ה', ובאמת אין זה נפילה כלל, רק מחמת שצריכין לעלות ממדרגה למדרגה ואז מתעוררין ומתגברין מחדש הקליפות, שהם התאוות והבלבולים והדמיונות והמחשבות והמניעות כנ"ל, על כן צריכין להתגבר בכל פעם מחדש לחזור ולהכניע ולשבר הקליפות והמניעות וכו', שבכל מדרגה ומדרגה מחדש, ( ע"פ זה אפשר שמה שאמר רש"י (שמות יט' ה'): 'כל ההתחלות קשות' - מדובר בהתחלה של מדרגה חדשה) אבל באמת אין זה נפילה כלל..." (ליקוטי מוהר"ן כה').
"...ועל כן ראוי לאדם לדעת כשיש לו מניעות גדולות מאוד מאיזה דבר שבקדושה ידע ויבין מזה, שזה הדבר שרוצה לעשות הוא נחשק גדול מאוד, ודבר יקר מאוד שמחמת זה המניעה גדולה מאוד (היינו ככל שהמניעה גדולה יותר כך הדבר יקר וחשוב יותר)... הנה הכלל, שכל המניעות הם רק בשביל החשק כדי שעל ידי זה יהיה לו חשק גדול ביותר כנ"ל, ועל כן כשאדם חושק ביותר בודאי יוכל לעשות הדבר ויוכל להוציאו מכח אל הפועל, כי על ידי החשק נעשין נקודות שעל ידי זה מוציאין מכח אל הפועל כנ"ל כי החשק משבר המניעה כי עיקר המניעה אינו אלא בשביל החשק כנ"ל ועל כן כשאדם חושק ביותר כפי המניעה, ממילא נשבר המניעה... כי באמת ראוי לאיש ישראלי שיגמור חפצו ורצונו בכל דבר שבקדושה מכח אל הפועל" (ליקוטי מוהר"ן סו').
"ההתרחקות היא תחילת ההתקרבות, היינו כשאדם רוצה להתקרב להשם יתברך אזי על פי רוב באים עליו דינים וייסורים ומניעות רבות ועצומות ונדמה לו, כאילו מרחקים אותו, אבל כל זה לטובה בשביל התקרבות, וצריך להתחזק ולהתגבר ולהתאמץ ולעמוד בנסיון הזה שלא יתרחק חס ושלום, על ידי הייסורים והמניעות וההתרחקות, ואל יִטעה בעצמו לומר שמרחיקין אותו חס ושלום, רק ידע ויאמין, שכל מה שעובר עליו הכל לטובתו, כדי שיתגבר להתקרב יותר כי ההתרחקות היא רק בשביל ההתקרבות" ('משיבת נפש' אות כ', כה').
"כשנופל אדם ממדרגתו, ידע שמן השמים הוא, כי התרחקות הוא תכלית התקרבות, על כן נפל כדי שיתעורר יותר להתקרב להשם יתברך ועצתו, שיתחיל מחדש לכנס בעבודת השם כאלו לא התחיל עדין כלל מעולם, וזה כלל גדול בעבודת ה' שצריכין ממש בכל יום להתחיל מחדש" (ליקוטי מוהר"ן רסא').
הרב דסלר זצ"ל מביא טעם נוסף ('מכתב מאליהו' א' 166) בעניין זה: שיתעורר האדם ע"י הנפילה, יתבונן, ידע ויבחין בפגם הטעון תיקון, כאותו מעשה ונסיון של דוד עם בת שבע, כמו שמספרת הגמרא בסנהדרין (קז.) על דוד המלך ע"ה שביקש מה' יתברך שינסה אותו כמו שניסה את האבות הקדושים, וע"י כך יקרא שם ה' גם עליו - 'אלוקי דוד' כשם שנקרא על האבות, אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב. בפנימיות העניין גילו לנו חז"ל שלדוד המלך התגנבה נקודה דקה נסתרת כחוט השערה של הגדלת עצמו באותה בקשת נסיון, שנתנה רשות לשטן להחטיאו ולהרחיקו, אמנם זה היה בחסדי ה' עליו, למען יבחין בחטא הטמון והנסתר של הגדלת עצמו ויתקנו.
מוסיף בעל 'הסולם' זצ"ל, שכך היא הדרך הרוחנית לעליה ולקניית 'כלים' - רצונות אמִתיים של 'השפעה', לעבור נסיונות ונפילות, אפילו במקומות ומצבים שהיה ברור לנו שכבשנו בכח עבודתנו, וכל זאת כדי שנדע ש'אין עוד מלבדו', לבטל את ה'כוחי ועוצם ידי' ולהפנים ש"אלמלא ה' עוזרו אינו יכול לו", ובכך להגיע לאמונה שלמה בו יתברך ול'תכלית'.
"וזה דוקא אם באמת, שיש לאדם הזה רצון אֲמִתִּי, אז האדם הזה מקבל עזרה מלמעלה ומראים לו תמיד איך שהוא לא בסדר במצב הנוכחי, דהיינו ששולחים לו מחשבות ודעות שהם נגד העבודה וזהו בכדי שיראה שאין הוא בשלימות עם ה'... האדם צריך להשתדל ללכת תמיד בדרך שהוא דבוק בו יתברך, כלומר שכל מחשבותיו יהיו בו יתברך, היינו אם אפילו שהוא נמצא במצב הכי גרוע שאי אפשר להיות ירידה יותר גדולה מזו, אל יצא מרשותו יתברך..." ('שמעתי').
"אלו הרוצים להיות אנשים כשרים ולכנוס בעבודת ה' ואזי יש להם בלבולים גדולים ומניעות גדולות ואינם יכולים לתת עצה לנפשם איך לעשות מחמת גודל הבלבולים והמניעות שיש להם וכל מה שרוצים לעשות בעבודת ה' קשה להם לעשות כראוי. דע שזה בעצמו שהם מתייגעים ולהוטים איזה עבודה, או לקדש עצמו באיזה קדושה, אף על פי שאינם יכולים לגמור כראוי, זה בעצמו שהם מתייגעים ולהוטים אחר זה הוא בחינת קורבנות, בבחינת "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה" (תהילים מד' כג'), ואיתא בתיקונים (מדרש הנעלם פרשת חיי שרה קכד') שזה בחינת תפילה שהיא בחינת קורבנות. היינו שרוצים להתפלל ואין מניחין אותו ומבלבלין אותו בכמה מיני בלבולים והוא צריך לכמה יגיעות בשעת התפילה. ואזי אפילו אם אינו זוכה להתפלל כראוי, אף על פי כן היגיעה בעצמה שמיגע עצמו בכל כחו ומוסר נפשו להתפלל כראוי זה בעצמו הוא בחינת קורבנות, בחינת, "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה" וכמו כן בכל העבודות והקדושות שאדם רוצה לקדש עצמו, אף על פי שאינו זוכה, חס ושלום, לקדש עצמו כראוי... על כן על האדם לעשות את שלו תמיד, ליגע עצמו בעבודת ה' בכל מה שיוכל. ואת כל אשר תמצא ידך לעשות עשה192, אף על פי שקשה עליו מאוד ונדמה לו שאין מניחין אותו כלל ומרחיקין אותו מאוד מאוד ואינו זוכה לעשות כראוי שום דבר שבקדושה, אף על פי כן עליו לעשות מה שיוכל וה', הטוב בעיניו יעשה" (שיחות הר"ן יב').
בדר"כ, לאחר שנים של לימוד תורה וקיום מצוות, באופן טבעי, שואל האדם את עצמו: היכן ניכרת התקדמותי בעבודת ה'193? בפרט אם המניעות והנפילות הם דבר שבשגרה ו"שרואה שעוברים כמה וכמה ימים ושנים שהוא מתייגע ביגיעות גדולות בשביל עבודת השם ועדיין הוא מרגיש רחוק מאוד" (ליקוטי מוהר"ן תניינא מח').
ע"פ הנ"ל התחדש יסוד גדול ונפלא בהשקפה, וחיזוק גדול במלחמת היצר, שלא נטעה לחשוב שתקופות 'הסתר הפנים', המניעות, הייסורים, מבטאים מצב רוחני של ירידה, אלא האמת היא שכל המצבים הם הזדמנויות שנותן לנו הבורא יתברך לבנות את בניין האמונה, הדרך 'לתכלית'194, כי המדד האמִתי למדרגתנו הוא עד כמה נקבל את כל העובר עלינו באמונה שהכל לטובה ונפנים שבאמת ש"כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות".
התברר, שאפשר שיהיו מצבים ונסיונות שיסתיימו בהצלחה והבסת היצר, אשר יתנו לאדם הרגשה של התקרבות, אמנם אפשר שהרגשה זו תתגנב מ'כחי ועוצם ידי' - 'שינו צורה', והיא בעצם 'התרחקות'.
מצד שני אפשר שיהיו נסיונות שיסתיימו בתבוסת עובד ה', אשר יתנו לאדם הרגשה של 'התרחקות', אמנם אם יקבלם בתשובה ואמונה, ידע שהם בעצם היו 'התקרבות' - 'השוואת הצורה' ודבקות.
נמצנו למדים, שעלינו לבחון כל מצב על פי אַמת מידה רוחנית המתייחסת לקבלת הנסיון באמונה ובטחון.
לצורך 'התכלית' והתיקון הפרטי השלם, כל אחד ואחד מישראל צריך לעבור נסיונות רבים בכל התחומים והעניינים, בבחינת 'כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו'195, ואפילו במדרגת האבות הקדושים ומשה רבינו כפי שמובא בתורה ובמדרשי חז"ל.
"וכמה זהירות יתירה צריך האדם להזהר בעניינים כאלו וכיוצא בהם. וכבר אמרו חז"ל (סוכה נב.): "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו" כי היצר מתהפך בתחבולותיו לכל אדם כפי עניינו ומדרגתו בתורה ועבודה, שאם הוא רואה שכפי גובה מדרגתו של האדם, אם ישיאוהו שיניח מקומו ומדרגתו לעשות בפועל איזה עוון וחטא, חמור או קל, שלא יאבה לו, הוא מתחפש להתדמות אל האדם כיצר טוב לסמות שכלו להטיל ארס ולהטעותו באותו האופן והמדרגה עצמה שהאדם דבוק בה, שמראה לו בה איזה דרך הנראה להאדם בהשקפה ראשונה שהוא עצת יצרו הטוב להדריכו בדרך יותר גבוה, כפי שמראה לו פנים וסימני טהרה, והאדם נופל ברישתו..." (נפש החיים שער ג פרק ד).
התברר, שכאשר אדם רוצה להיכנס בעבודת ה'לשמה' והדבקות, מתחזקים הקשיים והנסיונות, למטרה נעלה, תיקון הרע, בניין האמונה, הדבקות ו'התכלית'.
188 וב'מכתב מאליהו' חלק ב' עמ' 34 מבאר הרב דסלר זצ"ל את אותה בחינה של הנהגה, רק במדרגה גבוהה יותר.
189 "יסוד האש ממנו נמשכת הגאווה הנקראת גסות הרוח להיותו היסוד הקל וגבוה מכולם. ובכללה הכעס, כי מפני הגאווה מתכעס האדם כשאין עושים רצונו, ואילו היה שפל רוח ומכיר חסרונו לא היה מתכעס כלל, נמצא כי הגאווה והכעס מדה אחת הם" ('שערי קדושה').
190 לקמן יתבארו הדברים ביתר ביאור.
191 פירוש, כאשר האדם מחליט לעבוד 'לשמה'.
192 "כּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכחֲךָ עֲשֵׂה כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הלֵךְ שָׁמָּה" (קהלת ט' י') מבאר רש"י - "כל אשר תמצא ידך לעשות - רצון קונך בעוד שאתה בכחך עשה:
כי אין מעשה וגו' בשאול - לזכותך מִשתמות (כאשר תמות) ואם עשית כן, אין לך שום חשבון בשאול שתדאג ממנו...".
193 כל אדם שעושה עם עצמו חשבון נפש מידי פעם, צריך לברר לעצמו את הדבר, אפילו אם כלפי חוץ נראה שהתקדם, למשל אם התמנה להיות מוסר שיעור או 'ראש כולל' או כל תפקיד מכובד אחר מחמת כישוריו.
194 עיין לקמן בנושא 'אמונה והשוואת הצורה'.
195 יהי רצון שלא נבוא לידי נסיונות ולא לידי ביזיונות, אמן כן יהי רצון.