'ותשלך אמת ארצה'
מובא במדרש (בראשית רבה ח' ה'): "אמר רבי סימון, בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לברוא את אדם הראשון נעשו מלאכי השרת כתים כתים וחבורות חבורות, מהם אומרים: 'אל יברא' ומהם אומרים: 'יברא', הדא הוא דכתיב (תהלים פה' יא'): 'חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ'. 'חסד' אומר יברא, שהוא גומל חסדים. ו'אמת' אומר אל יברא, שכולו שקרים. 'צדק' אומר יברא, שהוא עושה צדקות. 'שלום' אומר אל יברא, דכוליה קטטה. מה עשה הקדוש ברוך הוא נטל אמת והשליכו לארץ, הדא הוא דכתיב (דניאל ח' יב'): '...וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה...', אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא, ריבון העולמים מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסיה (חותם) שלך (שהוא 'אמת'), תעלה אמת מן הארץ, הדא הוא דכתיב (תהלים פה' יב'): 'אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח'..."
מבאר רבי נתן (הלכות רבית אות כח)[1]: "זֶה שֶׁמְּסַיְּמִין הַתּוֹרָה לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל וּמַתְחִילִין מִיָּד, בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים וְכוּ'. כִּי רַזַ"ל דָּרְשׁוּ עַל פָּסוּק זֶה, "אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל", שֶׁשִּׁבֵּר אֶת הַלּוּחוֹת. וְזֶהוּ בְּחִינָה הַנַּ"ל, כִּי מֹשֶׁה רָאָה גֹּדֶל הַחֻרְבָּן שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל כָּל כָּךְ וְעָבְרוּ עַל כָּל הַתּוֹרָה וְעָבְדוּ עֲבוֹדָה זָרָה עַד שֶׁהָיָה מִשּׁוּרַת הַדִּין, הָאֱמֶת, עַל-פִּי הַתּוֹרָה לְהַרְחִיק וּלְהַאֲבִיד אֶת יִשְׂרָאֵל, חַס וְשָׁלוֹם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הֶרֶף מִמֶּנּוּ וְאַשְׁמִידֵם וְכוּ'. עַל-כֵּן הִשְׂכִּיל מֹשֶׁה וְהִשְׁלִיךְ אֶת הַלּוּחוֹת לָאָרֶץ, זֶה בְּחִינַת 'וְתַּשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה' הַנַּ"ל, כְּמוֹ שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הִשְׁלִיךְ אֶת הָאֱמֶת לָאָרֶץ עַל שֶׁקִּטְרֵג עַל בְּרִיאַת הָאָדָם וְכַנַּ"ל, כְּמוֹ כֵן עָשָׂה מֹשֶׁה וְדָבַק בּוֹ יִתְבָּרַךְ וְהִשְׁלִיךְ אֶת הַלּוּחוֹת, שֶׁהֵם בְּחִינַת אֱמֶת, בְּחִינַת תּוֹרַת אֱמֶת, הִשְׁלִיכָם לָאָרֶץ, לְהוֹרוֹת שֶׁאַף-עַל-פִּי שֶׁהֵם תּוֹרַת אֱמֶת, אַף-עַל-פִּי-כֵן מֵאַחַר שֶׁעַל יָדָם עוֹלֶה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁאֶפֶס תִּקְוָה וְאִי אֶפְשָׁר לְהִתְפַּלֵּל עוֹד עַל יִשְׂרָאֵל, עַל-כֵּן הִשְׁלִיכָם אַרְצָה וְהִרְחִיקָם מֵעַל פָּנָיו וְחִזֵּק אֶת עַצְמוֹ לְהַאֲמִין שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשִּיג עַמְקוּת דַּעְתּוֹ כְּלָל, עַד שֶׁהֵבִין שֶׁאַף-עַל-פִּי-כֵן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רוֹצֶה שֶׁיִּתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם[2] (ורצון ה' הוא ה'אמת לאמיתה'), וְעַל-יְדֵי-זֶה הִרְבָּה לְהִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם, שֶׁפָּעַל בִּתְפִלָּתוֹ שֶׁנִּתְרַצָּה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּמָחַל לָהֶם וְצִוָּה לוֹ לִפְסֹל לוּחוֹת שְׁנִיּוֹת. וְזֶהוּ בְּעַצְמוֹ בְּחִינָה הַנַּ"ל, בְּחִינַת וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה, וְעַל-יְדֵי-זֶה בְּעַצְמוֹ אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמַח וְכַנַּ"ל. וּכְמוֹ כֵן עָשָׂה מֹשֶׁה, כִּי אִם לֹא הָיָה מַשְׁלִיךְ הַלּוּחוֹת וְהָיָה הַקִּטְרוּג גָּדוֹל, חַס וְשָׁלוֹם, עַד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל נֶאֶבָדִין, חַס וְשָׁלוֹם, וְאָז הָיָה הָאֱמֶת מִתְעַלֵּם לְגַמְרֵי, כִּי אֵין מִי שֶׁיְּגַלֶּה הָאֱמֶת בָּעוֹלָם כִּי אִם יִשְׂרָאֵל. עַל-כֵּן הִשְׁלִיךְ הַלּוּחוֹת, שֶׁהֵם בְּחִינַת אֱמֶת, בִּבְחִינַת וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה, וְהִתְחַזֵּק בִּתְפִלָּתוֹ כִּי הֶאֱמִין שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשִּיג אֲמִתַּת דַּעְתּוֹ כִּי מאוד עָמְקוּ מַחְשְׁבוֹתָיו, וְזָכָה שֶׁעָלְתָה בְּיָדוֹ וְנִתְרַצָּה לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּמָחַל לוֹ וְצִוָּה לוֹ לִפְסֹל לוּחוֹת שְׁנִיּוֹת, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת תַּעֲלֶה אֱמֶת מִן הָאָרֶץ, בְּחִינַת אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְכַנַּ"ל. וְעַל-כֵּן אַחַר לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל (סיום התורה), מַתְחִילִין מִיָּד בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים, שֶׁהוּא סוֹפֵי תֵּיבוֹת 'אֱ'מֶ'ת, כַּמּוּבָא. לְהוֹרוֹת שֶׁזֶּה עִקַּר הָאֱמֶת כְּשֶׁיּוֹדְעִין שֶׁאֵין יוֹדְעִין כְּלָל וְאֵין מִתְרַחֲקִין בְּשׁוּם אֹפֶן, רַק מַתְחִילִין בְּכָל פַּעַם, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת 'לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל' 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים', שֶׁמֹּשֶׁה בְּעוֹצֶם כֹּחוֹ הִמְשִׁיךְ דֶּרֶךְ זֶה עַל-יְדֵי שְׁבִירַת לוּחוֹת שֶׁהוֹדָה לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְאָמַר לוֹ: 'יִשַּׁר כֹּחֲךָ שֶׁשָּׁבַרְתָּ'. שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה יוּכַל כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל לְהִתְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ לְהַתְחִיל בְּכָל פַּעַם, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת הַתְחָלַת הַתּוֹרָה בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים, סוֹפֵי תֵּיבוֹת 'אֱ'מֶ'ת. כִּי רַק זֶהוּ עִקַּר אֲמִתַּת הָאֱמֶת שֶׁלֹּא יִתְרַחֵק עַל-יְדֵי הָאֱמֶת, רַק יָבִין וְיֵדַע שֶׁאֵין יוֹדְעִין כְּלָל וּצְרִיכִין לְהַתְחִיל בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ, כִּי אֲמִתַּת רַחֲמָיו שָׂגְבוּ מאוד וְכָל יְמֵי חַיֵּי הָאָדָם יוּכַל לְהַתְחִיל לְהִתְקָרֵב לַהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא" עַד דִּכְדּוּכָא שֶׁל נֶפֶשׁ. כִּי חַסְדֵי ה' לֹא תָמְנוּ וְלֹא כָלוּ רַחֲמָיו לְעוֹלָם".
[1] בחרתי לצטט קטע מעט ארוך מדברי רבי נתן, מרוב נחיצותו להבנת העניין.
נורא נוראות מה מלמדת אותנו התורה הקדושה, שהעיקר הגדול הוא לעשות את רצון ה', כי רצון ה' הוא ה'אמת לאמיתה', אפילו אם צריך לשלם מחיר יקר ולשבר את הדבר היקר מכל, את לוחות הברית, סמל האמת.
מלמדים אותנו חז"ל שיש נסיונות ומצבים שונים המחייבים אותנו להשליך, אפילו את 'האמת' ארצה, כל זמן שתוצאותיה התרחקות ממנו יתברך, נזק ורפיון רוחני, , כי רצון ה' הוא שנתקרב אליו יתברך ונדבק בו באהבה, וזו היא ה'אמת לאמיתה'.
אמנם צריך לדעת שבמדרגתנו, על פי רוב, רצון ה' נסתר מאוד, וללא בירור וקבלת הדרכה מרב גדול אסור לנו לקבל החלטות בנושא.
בשלב ראשוני הדרך הנכונה היא, להתעלם ולהסיח את הדעת מאותה 'אמת' שמרחיקה אותנו, בבחינת 'ותשלך אמת ארצה', ולהמתין לזמן המתאים - לזמן התחזקות, אמונה ושמחה, ואז להתמודד עם אותה 'אמת' ולתקן את הטעון תיקון, בבחינת 'אמת מארץ תצמח'[3].
[3] עיין עוד לקמן ב'חשבון נפש'.