הֶרגש
היסוד החשוב ביותר בעבודת התפילה, הרוח המחיה, הכח הדוחף הוא: עניין ההרגשה והאמונה המוחשית, בבחינת 'כאשר ידבר איש אל רעהו'.
יסוד זה מובא 'במסילת ישרים', ספרו של הרמח"ל הקדוש, וזה לשונו: "...אמנם מי שהוא בעל שֵׂכֶל נכון, במעט התבוננות ושימת לב, יוכל לקבוע בליבו אמיתת הדבר, איך הוא בא ונושא ונותן ממש עמו יתברך, ולפניו הוא מתחנן ומאִתו הוא מבקש, והוא יתברך שמו מאזין לו מקשיב לדבריו, כאשר ידבר איש אל רעהו ורעהו מקשיב שומע אליו (הרגשת אהבה). ואחר שיקבע זה בדעתו, צריך שיתבונן על רוממותו יתברך, אשר הוא מרומם ונשגב על כל ברכה ותהילה, על כל מיני שלימות שתוכל מחשבתנו לדמות ולהבין (הרגשת יראה, כדי שלא יבוא לחוסר כבוד)...".
הרגשת ה'ממשות' בקשר עם ה' יתברך כל כך חשובה ומשמעותית, שאי אפשר לעשות בה 'הנחות'! זהו תנאי מעכב, אי אפשר בלעדיה, וכמו שאנו מתאמצים ומשתדלים בענייני הגוף להחיות אותו, כך עובד ה' חייב להתאמץ מאוד 'להרגיש' ממשות בתפילה ובברכות ולהחיות את כל עבודת ה' שלו.
לדוגמא ידוע, שהברכות שתיקנו לנו חז"ל, ברכות הנהנין, השבח והמצוות הם דבר מאוד יסודי ומרכזי, הממלא את הוויתו של כל יהודי במשך כל שעות היממה, ולכן יש צורך לחזקו תדיר בעניין 'ההרגש', כלומר עלינו להשתדל להרגיש בכל הברכות את ההודאה והכרת הטוב, בנוסף לפשט המילים[1]. ואם נתאמץ יותר, 'בתפילת העמידה', בשלושת הברכות הראשונות, חוץ מהכוונה הפשוטה של פירוש המילים עלינו 'להרגיש' שאנו משבחים את ה', ובשלושת הברכות האחרונות צריך 'להרגיש' שאנו מודים לה'. וכן בברכות האמצעיות של תפילת ה'עמידה' צריך 'להרגיש' את החסרון בשלב הבקשה (בחלק הראשון של הברכה), ואת השבח בחתימתה[2].
[1] עיין לקמן ב'גדר ושורש כל הברכות' בהרחבה.