לאחר ביאור המושגים[1] ניתן לבאר בכללות את עניין ההתפתחות ההדרגתית של 'האדם' מהרצון הראשון של הבורא יתברך להטיב, עד צורתו הגשמית בעולם הזה, הכלול מגוף ונפש ואפשרות בחירה ע"י תורה ומצוות והכשרתו לתכלית הבריאה, סדר זה יעזור לנו להבין, לדעת וליישם את עבודת ה' עד התיקון השלם - 'התכלית' הסופית, בבחינת "וְיָֽדַעְתָּ הַיּוֹם וַֽהֲשֵֽׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ..." (דברים ד' לט').
[1] לצורך הבנת הדברים, לא ניתן לדלג על שלב ביאור המושגים, מאותה סיבה שלא ניתן לבנות קומה שניה לפני הראשונה.
טרם ההתפתחות ההדרגתית היו במציאות שתי 'צורות' (תכונות ורצונות) בלבד: צורת 'משפיע' - הבורא יתברך, וצורת 'מקבל' - הנברא (המוגדר בשלב זה כשורש לנשמות) . אומר השל"ה הקדוש[2]: "והשם יתברך הוא הטוב האמִתי, רצה להיטיב לזולתו וברא העולם", ברא הוא יתברך מציאות חדשה - 'יש מאין'[3], שמהותה 'רצון לקבל הנאה ותענוג' - נברא שיקבל את ההטבה שרצה הבורא יתברך לתת ולהיטיב.
[4] לקמן בנושא 'מקבל על מנת להשפיע - בהרחבה' הדבר יתבאר.
מטרת ה'אדם', להשליט בבחירה את כוחות 'הנשמה' על כוחות 'הגוף' ולהתדמות לבורא יתברך בפעולותיו במדת הנתינה וההשפעה, עד שכל דיבור, מעשה ומחשבה יהיו לתועלת הזולת ולא לתועלת עצמו. עבודה זו תתכן אך ורק בכח לימוד התורה הקדושה וקיום מצוותיה, כמו שאמרו חז"ל (קידושין ל:): "בראתי יצר הרע ('רצון לקבל') - בראתי לו תורה תבלין" (התורה היא התבלין ליצר הרע, לתקנו 'בעל מנת להשפיע').
ובלשונו של בעל 'הסולם' זצ"ל ('מתן תורה'): "אולם כאן עמדו חכמי הקבלה ושאלו, למה לא בראנו (ברא אותנו) מתחילה בכל אותה הרוממות הרצויה להדבק בו יתברך, ומה היה לו יתברך לגלגל עלינו את כל המשא והטורח הזה של הבריאה והתורה והמצוות? והשיבו (חז"ל (בירושלמי ערלה פרק א, הלכה ג), דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולא באפיה וכו'. פירוש, כי מי שאוכל ונהנה מיגיע כפיו של חבירו מפחד הוא להסתכל בתואר פניו (מבושה), כי נעשה מושפל, והולך על ידי זה עד שמאבד צורתו האנושית. ומתוך שמה שנמשך משלמותו יתברך ויתעלה לא יתכן שימצא בו חסרון, לכן הניח לנו מקום להרוויח בעצמנו את רוממותינו הנרצית על ידי מעשה ידינו בתורה ומצוות... כי הדבר הזה דומה, לעשיר אחד שקרא לאדם מן השוק ומאכילהו ומשקהו ומעניק לו מכסף וזהב וכל חמדה יום יום, ובכל יום מרובים מתנותיו על הקודם לו וכן מוסיף והולך, לבסוף שאלהו העשיר: "אמור לי האם כבר נתמלאו כל משאלותיך? וענהו: "עדיין לא נתמלאו כל מבוקשי, כי מה טוב ומה נעים היה לי אילו כל הרכוש והחמודות הללו הגיעוני על ידי עסקי עצמי כמו שהגיעו אליך, ולא להיות מקבל מתנת ידך בחסד" ...ודבר זה טבעי הוא, כי הגם שמצד אחד הוא טועם תענוג גדול, ומוסיף והולך כפי שיעור ריבוי מתנותיו, הנה מאידך קשה לו לסבול מבושה את ריבוי ההטבה הזו שהעשיר הולך ומרבה עליו בכל פעם. כי חוק טבעי הוא בעולם, שהמקבל מרגיש כמין בושה ואי סבלנות בעת קבלת מתנת החינם מאת הנותן מחמת חסדיו ורחמיו עליו[7]... וזהו שהכין לנו ע"י היגיעה והטרחה וע"י העסק בתורה ומצוות להמציא את רוממותינו בעצמנו (להגיע לדבקות בו יתברך בבחירה והתגברות), כי אז כל העונג והטוב המגיע לנו ממנו יתברך..., יהיה כל זה בבחינת קניין עצמנו, שהגיע לנו ע"י מעשה ידינו, שאז אנו מרגישים עצמנו בבחינת בעלים לדבר, שאין לנו טעם של שלימות זולתה...".
[7] גם אדם החומרי ביותר, שבדרך כלל אינו מרגיש בושה בהיותו מקבל מתנת חינם מחמת חִספוס מידותיו, גם הוא ירגיש בושה במצבים מסוימים, שבהם ירגיש את חסרונו ושפלותו, כי הבושה היא מהרגש החסרון.
התברר, כשהאדם יגיע לתיקונו - 'מקבל על מנת להשפיע' הוא יהנה מהטבה שלמה ללא בושה, דבר שיעשה נחת רוח גדול לבורא יתברך החפץ להיטיב הטבה שלמה לנבראיו ללא בושה.
למעשה, כל שאיפת הנבראים ותכלית הבריאה היא להגיע למדרגה הנעלה, אשר נוכל לקבל את ההטבה מבוראנו על מנת לעשות לו נחת רוח - 'מקבל על מנת להשפיע' כנ"ל[8].
[8] ספר 'הקדמות' וכן ב'מכתב מאליהו' ג, עמ' 270. ועיין עוד לקמן בנושא 'מקבל על מנת להשפיע בהרחבה'.
אמנם תדע, ששלימות מדרגה זו תהיה רק לאחר תחיית המתים, לרוב ככל הנבראים, מלבד יחידי סגולה בכל הדורות שכבר גמרו, או שיגמרו את התיקון הנרצה בתוך הששת אלפי שנה[9].
[9] ועיין עוד 'מכתב מאליהו' ד' 155-156 ובהערה 4 שם.
התברר, ש'ההתפתחות ההדרגתית' החלה במחשבתו יתברך להיטיב, באשר על כן ברא 'רצון לקבל' - נברא רוחני שיקבל את ההטבה. בשלב מוגדר התעוררה בנברא בחינה מסוימת של 'נהמא דכיסופא', בושה ממתנת חינם, אשר גרמה לנברא למעט את 'רצונו לקבל' את ההטבה הגדולה מידו של הבורא יתברך, אלא אם כן יוכל לקבל את ההטבה ב'על מנת להשפיע' - צורה השווה לצורת הבורא יתברך שרק 'משפיע'. בכך יוכל הנברא להינצל מקבלת הטבה המלווה בבושה ולהגשים את תכלית הבריאה - הדבקות השלמה בו יתברך מכח ההתדמות.
בשלב ראשוני, ההתדמות לתכונת הבורא החלה ב'אי קבלה' לתועלת עצמו, כתכונת הבורא יתברך שאינו 'מקבל', כי בשלב זה עדיין הנברא לא קנה תכונת ההשפעה. כך נמשכת ההתפתחות ההדרגתית דרך העולמות הרוחניים, עד לעולם הזה הגשמי ולמציאות הנקראת 'אדם', הכלולה מגוף ונשמה, וע"י עסק תורה ומצוות עם כוונה לשם שמים, דהיינו כוונה לעשות נחת רוח לבורא יתברך, ניתן יהיה להשליט את כח הנשמה - מדת ההשפעה. על כח הגוף - מדת הקבלה לעצמו' ולהגיע ל'השוואת הצורה', דהיינו להתדמות לצורת ההשפעה של הבורא יתברך ולהגיע לתיקון הנרצה, ל'תכלית', לדבקות בו יתברך, ולקבלת טובו יתברך בשלימות.
נמצא, שכל עמלנו בתורה ומצוות להגיע ל'השוואת הצורה', להתדמות לבורא יתברך, בבחינת 'והלכת בדרכיו, שהיא הדבקות ועצם ההטבה ללא בושה.
מבאר בעל 'הסולם' שהעולמות הרוחניים התפתחו בהדרגה עד למציאות עולם הזה הגשמי, "דהיינו למקום שתהיה בו מציאות גוף ונשמה, וכן זמן קלקול ותיקון. כי 'הגוף' שהוא הרצון 'לקבל לעצמו', נמשך משורשו שבמחשבת הבריאה (להיטיב לנבראיו, אשר על כן ברא 'רצון לקבל' את ההטבה כנ"ל), ועובר דרך המערכה של העולמות דטומאה, כמו שנאמר: "וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד" (איוב יא' יב'), ונשאר משועבד תחת המערכה ההיא (של יצר הרע - ה'רצון לקבל' לעצמו) עד י"ג שנה, והוא זמן הקלקול. ועל ידי עסק המצוות מי"ג שנים ואילך, שעוסק (משתוקק, משתדל ומתכוון) על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא מתחיל לטהר את ה'רצון לקבל לעצמו' המוטבע בו, ומהפכו לאט לאט בעל מנת להשפיע. שבזה הולך וממשיך נפש קדושה (הנקראת יצר הטוב - רצון להשפיע) משורשה במחשבת הבריאה. והיא עוברת דרך המערכה של העולמות דקדושה, והיא מתלבשת בגוף, והוא הזמן של התיקון. וכן מוסיף והולך לקנות ולהשיג מדרגות דקדושה ממחשבת הבריאה (להיטיב לנבראיו)... עד שהן מסייעות לו להאדם, להפוך את ה'רצון לקבל לעצמו שבו, שיהיה כולו, בבחינת 'מקבל על מנת להשפיע' נחת רוח ליוצרו, ולא כלל לתועלת עצמו, שבזה קונה האדם 'השוואת הצורה' ליוצרו, כי 'קבלה על מנת להשפיע' נחשבת לצורת השפעה טהורה. כמו שכתוב במסכת קדושין ((ראיה לכך בדף ז.) "באדם חשוב, נתנה היא ואמר הוא, הרי זו מקודשת", כי קבלתו, שהיא על מנת לֵהָנוֹת לנותנת לו, נחשבת להשפעה ונתינה גמורה אליה[10]. ואז קונה דבקות גמורה בו יתברך, כי דבקות הרוחני אינה אלא 'השוואת הצורה', שבזה נעשה האדם ראוי לקבל כל הטוב והנועם והרוך שבמחשבת הבריאה (ללא בושה)" (ספר 'ההקדמות' של בעל 'הסולם' זצ"ל).
[10] בעל 'הסולם' זצ"ל מוכיח, אפילו הלכתית, ש'מקבל על מנת להשפיע' שווה ממש 'למשפיע'. ומבאר, כי בדר"כ האשה מתקדשת בכך שהיא מקבלת טבעת וכד', והגמרא מחדשת שיש מציאות שהאשה תיתן לאדם חשוב מתנה, והדבר יחשב שהיא קיבלה, ובכך תתקדש, כי ה'נחת רוח' שנגרם לה מזה שהאדם החשוב התרצה לקבל ממנה מתנה נחשב לה ממש כקבלת טבעת. התברר, ש'מקבל (אדם חשוב) על מנת להשפיע' (נחת רוח לנותנת) שווה להשפעה ונתינה גמורה.
צריך לזכור, שאין באפשרות הנברא להגיע למדרגת 'משפיע' לבד, ללא קבלה כלל כצורת הבורא יתברך, אלא באפשרותו ובבחירתו להגיע רק לצורה השווה ל'השפעה' הנקראת 'מקבל על מנת להשפיע' כנ"ל, היות והנברא טבעו ומהותו 'קבלה'[11].
[11] כנ"ל בנושא 'הנברא'.
ועוד צריך לזכור, שהדרך היחידה לשנות את תכונתנו הטבעית - 'לקבל', דהיינו להשוות את 'הצורה' לבורא יתברך ולקבל 'צורת השפעה', היא רק בכח התורה הקדושה שהיא מעל הבריאה והטבע, שהרי אמרו חז"ל שהתורה הקדושה קדמה לבריאת העולם, ושה' יתברך הסתכל בתורה וברא את העולם[12], לכן רק בכח התורה הקדושה, אשר ניתנה לנו מהבורא יתברך לצורך התיקון וקבלת ההטבה, נוכל להפוך את הטבע של 'מקבל לעצמו', ל'מקבל על מנת להשפיע', וכך יוכל הנברא גם לתת ולהשפיע לבורא יתברך, בבחינת "תנו עוז לאלוקים", ולהגיע ל'השוואת הצורה' ולדבקות, וממילא תתבטל הבושה הנובעת מה'רצון לקבל'[13].