חשוב לדעת שמשלב זה של הגדרת 'התכלית' עד סוף הספר הלימוד יהיה בצורה הדרגתית בבניין העבודה 'השלמה', אריח על גבי לבנה, כל אדם לפי ערכו ומדרגתו יְלַקֵּט ידיעות, חיזוקים ועצות, אשר המטרה העיקרית היא לשאוף ולהתקדם לכיוון התכלית', וממילא יעלמו כל הרגשות היבשות ו'תופעות לוואי' של קיום תורה מצוות באופן חיצוני ורדוד, ויתחזק אצלנו עניין הרגשת ה' וחֲוָיָת ההשגחה בכל רגע נתון. וכל זאת בתנאי שהלימוד יהיה בעיון, מלווה בתפילה, התבוננות וחזרות, עד שיהיו הדברים כמונחים בקופסה. יהי רצון שה' יהיה בעזרינו.
לצורך הגדרת 'התכלית' נפתח בדבריו המפורסמים של הרמח"ל הקדוש מספרו 'מסילת ישרים': "יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא, שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. והנה מה שהורונו חכמינו ז"ל הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמִתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא... וכשתסתכל בדבר תראה כי השלמות האמִתי הוא רק הדביקות בו יתברך... כי רק זה הוא הטוב. וכל זולת זה שיחשבוהו בני האדם לטוב, אינו, אלא הבל ושווא נתעה. אמנם לכשיזכה האדם לטובה הזאת, ראוי שיעמול ראשונה וישתדל ביגיעו לקנותה, והיינו שישתדל לְהִדַּבֵּק בו יתברך בכח מעשים, שתולדתם זה העניין, והם הם המצוות".
ומוסיף בספרו 'דעת תבונות': "כי האל יתברך שמו הוא תכלית הטוב ודאי. ואמנם, מחוק הטוב הוא להטיב, וזה הוא מה שרצה הוא יתברך שמו - לברוא נבראים כדי שיוכל להטיב להם, כי אם אין מקבל הטוב אין הטבה. ואמנם, כדי שתהיה ההטבה הטבה שלמה, ידע בחכמתו הנשגבה שראוי שיהיו המקבלים אותה מקבלים אותה ביגיע כפם, כי אז יהיו הם בעלי הטוב ההוא, ולא ישאר להם בושת פנים בקבלם הטוב, כמי שמקבל צדקה מאחר. ועל זה אמרו (ירושלמי ערלה פרק א, הלכה ג): "מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה (מי שאוכל מדבר שאינו שלו - ממתנת חינם, מתבייש)".
ובספרו 'דרך השם' (א' ב') כתב: "הנה התכלית בבריאה היה להיטיב מטובו יתברך לזולתו... ועל כן בהיות חפצו יתברך להיטיב לזולתו, לא יספיק לו בהיותו מיטיב קצת טוב, אלא מיטיב תכלית הטוב שאפשר לברואים שיקבלו. ובהיותו הוא לבדו יתברך הטוב האמִתי, לא יסתפק חפצו הטוב אלא בהיותו מְּהַנֶּה לזולתו בטוב ההוא עצמו שהוא בו יתברך מצד עצמו... על כן גזרה חכמתו שמציאות ההטבה האמִתית הזאת יהיה במה שינתן מקום לברואים לשיתדבקו בו יתברך... ותהיה ראויה לידבק בו ולהנות בטובו... הנה ע"י קנותה השלמות לה, נמצאת מתדבקת והולכת בו, עד שסוף (לבסוף) קנותה השלמות, והימצאה מתדבקת בו, יהיה הכל עניין אחד".
"והנה שורש כל ענין העבודה הוא, היות האדם פונה תמיד לבוראו. והוא שידע ויבין שהוא לא נברא אלא להיות מִתְדבק בבוראו, ולא הושם בזה העולם אלא להיות כובש את יצרו ומשעבד עצמו לבוראו בכח השכל, היפך תאוות החומר ונטייתו, ויהיה מנהיג את כל פעולותיו להשגת התכלית הזה ולא יטה ממנו" ('דרך השם' א' ד').
ובלשונו של האר"י הקדוש: "כשעלה ברצונו יתברך שמו לברוא את העולם כדי להיטיב לברואיו ויכירו גדולתו ויזכו להיות מרכבה למעלה לְהִדַּבֵּק בו יתברך..." (שער הכללים פרק א).
נמצא, שתכלית האדם להגיע לדבקות בו יתברך, וזאת ע"י תורה ומצוות, ובכך יוכל הבורא יתברך להיטיב הטבה שלמה לנבראיו כרצונו - ללא בושת הנברא, כי הדבקות בו יתברך היא עצם ההטבה השלמה.
לאור הגדרת ה'תכלית', אומר הזוהר הקדוש (זוהר חדש בראשית כב ע"ב):
"...ראה כמה יש לו לאדם להרהר ולדקדק בְּלִבּוֹ בכל יום ויום, ולפשפש במעשיו ולדקדק בכל ענייניו, ויהרהר בְּלִבּוֹ שלא בְּרָאוֹ הקדוש ברוך הוא ונתן בו נשמה עליונה ומעלה על שאר בריותיו, אלא להרהר בעבודתו, ולהדבק בו, ולא ילך אחר ההבל".
מוסיף רבי נתן ב'לקוטי הלכות' (שבת הלכה ו, אות ה): "...כי כל אדם שבעולם יכול לבטל עצמו ולזכור בהתכלית, שהוא להכלל (בדבקות) באור האין סוף יתברך... כל ישראל מאמינים (בפנימיותם) שזה עיקר תכליתם ותקוותם לנצח, וכל אחד כפי מה שהוא, בכל מה שעובר עליו, יכול לבטל עצמו בתוך כל הבלבולים והטרדות... ויזכה לעשות כל עסקיו בשביל התכלית...".
