התורה

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר 'ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" (מסכת מכות כג:). ידוע ש'זכות' הוא מלשון 'הזדככות', והוא על דרך שאמרו ז"ל לא נתנו מצוות אלא 'לצרף' (לזכך) בהן את ישראל (ב"ר רפמ"ד).

פירוש, התורה והמצוות ניתנו לנו מהבורא יתברך לשתי מטרות עיקריות והם:

א - אמצעי לתיקון המדות - אמצעי להכרת הרע שבקירבנו, היינו הבחן המדות האנוכיות שבנו שזהו ה'רצון לקבל' לעצמנו, ולתקנם בבחינת השפעה.

ב- תכלית בעצם - לימוד התורה הקדושה הוא תכלית בעצם ולא אמצעי, דהיינו ע"י הדבקות בתורה הקדושה תתאפשר קבלת ההטבה שרצה הבורא יתברך להיטיב לנבראיו, בבחינת האור שגנז הקב"ה לצדיקים לעתיד לבוא¹⁶⁹.

נרחיב מעט, אמצעי לתיקון המדות - המטרה הראשונה שבעבורה קיבלנו את התורה והמצוות היא, להקנות לנו אמונה ולהיות לנו עזר ואמצעי להכרת הרע ולזככו, היינו להפוך את יצר הרע לטוב, להפוך את 'הרצון לקבל לעצמנו' ל'רצון לקבל על מנת להשפיע' ולהגיע לקיום תורה ומצוות 'לשמה', כמו שאמרו רבותינו ז"ל (קדושין ל:) אמר הקב"ה: "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין", כלומר ע"י התבלין - תורה ומצוות ניתנה לנו האפשרות להבחין ברע - 'יצר הרע' - 'הרצון לקבל' האנוכי, ולתקנו. 

ואמרו חז"ל (מדרש רבה, איכה רבתי, פתיחתא דחכימי ב'): "...הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו, מתוך שהיו מתעסקין בה המאור שבה היה מחזירן למוטב", כלומר בכח לימוד וקיום תורה ומצוות להביא את האדם לתיקון 'הרצון לקבל לעצמו' ולהפכו לבחינה של 'מקבל על מנת להשפיע' ובכך להגיע ל'השוואת הצורה' - התדמות ודבקות בבורא יתברך כנ"ל בביאור 'התכלית'.

חשוב לדעת, שכל מצוה שאנו מקיימים, אפילו הקלה ביותר עם כוונה לשם מצוות הבורא יתברך דורשת התגברות על רצוננו האנוכי, והיא בחינה של נתינה ו'השוואת הצורה' לבורא יתברך, היות ורצוננו האנוכי לא בדיוק תואם את הרצון האלוקי, וזה בלשון המעטה, לכן כל עשייה שהיא נגד רצוננו 'לקבל' היא בחינה של 'נתינה'.

באשר על כן התורה הקדושה ומצוותיה הם 'מתכון' מהבורא יתברך, אשר בכחו הסגולי להביא את האדם למדרגת 'לשמה' - קיום תורה ומצוות ללא פניות אישיות כלל.

ר' ישראל מסלנט ב'אגרת המוסר' המפורסמת שלו, מבאר שיש שתי בחינות ל'תורה תבלין', אחת 'טבעית' ואחת 'רוחנית':

בבחינתה הטבעית: הרפואה פועלת באופן ישיר לסוג המחלה, כלומר לימוד ההלכות השייכות לנושא הנגוע, גמרא ופוסקים, כל איש לפי ערכו, ובכח הלימוד והשינון להפוך את ההרגל הרע לטבע מתוקן.

בבחינתה הרוחנית: אין חילוק באיזה דברי תורה יהיה עִסקו, העסק עצמו בתורה יצילנו מן החטא. למשל, אם יעסוק בעניין 'שור שנגח את הפרה' תצילנו גם מלשון הרע וכד', הגם כי אינם שייכים זה לזה, מכל מקום עצם רוחניות התורה תשמור אותו. אם כי הדבר מותנה בלימוד תורה בעיון ועמל, עד שהתורה תמלא כל מחשבותיו וַיִּשְׂבַּע ממנה עונג רוחני בלי הרף, או אז לא יהיה מקום ליצר הרע להיכנס ('מכתב מאליהו' ה' 152).

המטרה השנייה של התורה הקדושה: תכלית בעצם - אחר שנזדכך האדם די צרכו והגיע לתיקון מדותיו ולתורה ומצוות 'לשמה', זוכה לאור פניו יתברך, דהיינו לגילוי רזי תורה כדברי רבי מאיר "כל העוסק בתורה 'לשמה' זוכה לדברים הרבה... ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק..." (פרקי אבות פרק ו' א'), אז נפתחים עיניו ונשמתו, וזוכה להשיג תרי"ג אורות קדושים, כלומר זוכה להשגה ולגילוי אלוקותו יתברך, בבחינת להיטיב לנבראיו הגנוז בתרי"ג המצוות, וע"י קיום כל אחת מהמצוות בטהרה הרצויה, נהנה מחלק האור המופקד בהמצוה, כי המצוה היא סוד הכלי ובו מלובש האור האלקי, בסוד "נר מצוה ותורה אור" (הקדמת פי חכם של בעל 'הסולם' זצ"ל).

ובלשון הרמח"ל: "בכלל ההשפעות הנשפעות ממנו יתברך לצורך בריותיו יש השפעה אחת עליונה מכל ההשפעות, שעניינה הוא היותר יקר ומעולה שבכל מה שאפשר שימצא בנמצאים, והיינו: שהוא תכלית מה שאפשר שימצא בנמצאות מעין המציאות האמִתי שלו יתברך, ויקר ומעלה מעין אמיתת מעלתו יתברך, והוא מה שמחלק האדון יתברך שמו מכבודו ויקרו אל ברואיו (בבחינת להיטיב לנבראיו). ואמנם קשר הבורא יתברך את השפעתו זאת בעניין נברא ממנו יתברך לתכלית זה, והוא התורה ('דרך השם' פרק ב' ב').

"מבואר בזוהר ד'אורייתא וקוב"ה כולא חד', שהתורה איננה 'בריאה' של הקב"ה ומציאות בפני עצמה, אלא היא 'חכמתו ורצונו של הקב"ה, שהיא חד עם קוב"ה בכבודו ובעצמו, אלא שהתורה 'נסעה וירדה... ממדרגה למדרגה... עד שנתלבשה בדברים גשמיים וענייני עולם הזה... ובצרופי אותיות גשמיות בדיו על הספר' ולכן, כשאדם עוסק בתורה ובמצוות (בבחינתה הגבוהה לשם שמים) הרי אור ה' ממש מקיף את נפש האדם 'מראשה ועד רגלה' ומתקשר עם הקב"ה ממש, דאורייתא וקב"ה כולא חד" (חסידות מבוארת 'עבודת התפילה' עמ' נו').

ומהנ"ל נתבאר, מדוע במספר מקומות בזוהר הקדוש נקראו מצוות התורה 'תרי"ג עיטין דאורייתא', כלומר 'עצות' המביאות לזיכוך ה'רצון לקבל' ולמדרגת 'לשם שמים', שהיא 'המטרה הראשונית' כנ"ל. ובהרבה מקומות אחרים בזוהר הקדוש נקראו מצוות התורה 'תרי"ג פקודין' בבחינת השגת האורות הקדושים 'המופקדים' במצוות התורה - לקיים על ידם את רצונו יתברך להיטיב לנבראיו - 'תכלית הבריאה', וזוהי המטרה של לימוד התורה הקדושה וקיום מצוותיה בבחינתה המובדלת מהשגתנו, אשר אינה ח"ו אמצעי, אלא היא עצם המטרה ו'התכלית', בסוד 'קוב"ה ואורייתא וישראל חד'¹⁷⁰.

מובא בכתבי בעל 'הסולם' (ספר ההקדמות) משל נפלא להמחיש את דרך העבודה עד שמגיעים לתורה לשמה: "אלא הדבר דומה, למלך, שחשק לבחור לעצמו, כל אוהביו הנאמנים לו ביותר שבמדינה, ולהכניסם לעבודתו בהיכלו פנימה. מה עשה, נתן צו גלוי במדינה, שכל הרוצה כקטן כגדול, יבא אליו לעסוק בעבודות הפנימיות שבהיכלו. אבל העמיד מעבדיו שומרים רבים, על פתחו של ההיכל, ובכל הדרכים המובילים להיכלו, וציווה אותם להטעות בְעָרְמָה את כל המתקרבים להיכלו, ולהדיחם מהדרך המוביל להיכל. וכמובן, שכל בני המדינה התחילו לרוץ להיכל המלך, אמנם, נידחו בְעָרְמָה השומרים החרוצים, ורבים מהם התגברו עליהם, עד שהצליחו להתקרב אל פתח ההיכל, אלא ששומרי הפתח היו חרוצים ביותר, ומי שהוא שהתקרב אל הפתח הסיתו אותו והדיחו אותו במזימה רבה, עד ששב כלעומת שבא. וכן חזרו ובאו ושבו, ושוב התחזקו וחזרו ובאו ושבו, וכן חזרו חלילה כמה ימים ושנים, עד שנלאו מלנסות יותר. ורק הגיבורים מהם, אשר מדת סבלנותם עמדה להם, וניצחו את השומרים ההם, ופתחו הפתח, זכו תיכף לקבל פני המלך, שמינה כל אחד על משמרתו המתאימה לו. וכמובן, שמאז ואילך, לא היו להם עוד עסקים עם השומרים הללו (עם יצר הרע), שהסיתו והדיחו אותם ומררו את חייהם כמה ימים ושנים, בהלוך ושוב על הפתח, כי זכו לעבוד ולשמש מול הדר אור פני המלך בהיכלו פנימה (זכו לתורה לשמה)..."

על פי כל הנתבאר לעיל, ניתן יהיה להבין באופן נפלא את דברי הב"ח המפורסמים (או"ח מז'), בביאורו "על מה אבדה הארץ"¹⁷¹ וכך לשונו: "למה יצא כזאת מלפניו להענישם בעונש גדול ורם כזה על שלא ברכו בתורה תחילה, שהוא לכאורה עבירה קלה?! ונראה דכוונתו יתברך מעולם היתה שנהיה עוסקים בתורה כדי שתתעצם נשמתנו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה (לדובקה בו יתברך), ולכן נתן הקב"ה תורת אמת לישראל במתנה שלא תשתכח מֵאִתָּנוּ, כדי שתתדבק נשמתינו וגופינו ברמ"ח אברים ושס"ה גידין, ברמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה שבתורה. ואם היו עוסקים בתורה על כוונה הזאת היו המה מרכבה והיכל לשכינתו יתברך, שהיתה השכינה ממש בקִרבם, כי היכל ה' המה, ובקִרבם ממש היתה השכינה קובעת דירתה, והארץ כולה היתה מאירה מכבודו, ובזה יהיה קישור לפמליה של מעלה עם פמליה של מטה והיה המשכן אחד (בסוד ההתדמות ו'השוואת הצורה'). אבל עתה שעברו חוק זה שלא עסקו בתורה, כי אם לצורך הדברים הגשמיים להנאתם ('רצון לקבל', אפילו) לידע הדינים לצורך משא ומתן, גם להתגאות להראות חכמתם... הנה בזה עשו פירוד שנסתלקה השכינה מן הארץ (בסוד 'שנוי הצורה')... וזה היה גורם (הסיבה) חורבנה ואבידתה".

169 חגיגה (יב.) (ועיין דגל מחנה אפרים בראשית פרשת בראשית, שאותו אור נגנז בתורה הקדושה).

170 "דתנינן תלת דרגין אינון מתקשרן דא בדא, קודשא בריך הוא, אורייתא, וישראל", (עיין שם העניין, זוהר הקדוש 'אחרי מות' עג.  ועיין עוד בהקדמת 'פי חכם' של בעל 'הסולם' זצ"ל, 'ברכת שלום' א' מאמר כא' ונפש החיים שער ד' יט').

171 "אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ, דבר זה אמרו חכמים ולא פירשוהו, אמרו נביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו. שנאמר: "ויאמר ה' על עָזְבָם את תורתי אשר נתתי לפניהם". אמר רב יהודה אמר רב: שלא ברכו בתורה תחילה" (בבא מציעא פה. - פה:).