'השוואת הצורה' - הדמות
נמצא על פי הגדרת 'התכלית' שעיקר השתדלותנו בעבודת ה' בקיום תורה ומצוות צריכה להיות מכוונת למטרת הדבקות בו יתברך שהיא עצם ההטבה שהבורא יתברך רוצה להיטיב לנבראיו בזה ובבא.
"...והנה מתוך גלגולה של מלה זו ('דבקות') בפיות ההמון כמעט שאיבדה כל תוכן, אולם אם תשהה את רעיונך על המִלה הזאת רגע קט, תשאר עומד ומשתומם על גובהה המפליא, כי תצייר לך העניין האלקי וחן ערכו של הנברא השפל, אז תוכל לערוך יחס הדביקות מזה לזה, ואז תבין, למה אנו שָׂמִים את המִלה הזאת לתכלית כל הבריאה הגדולה הזאת" ('מתן תורה' - בעל ה'סולם').
אמנם על פניו, הדברים נראים מאוד רחוקים מהשגתנו, כיצד נברא קרוץ חומר, מוגבל במקום ובזמן, יכול לְהִדַּבֵּק בבורא עולם ונצח, וכמו שכתוב במדרש (ויקרא רבה קדושים כה'):
"וכי אפשר לבשר ודם לעלות בשמים ולהדבק באש, אותו שכתוב בו "כי ה' א-להיך אש אכלה הוא..." (דברים ד כד')?!
והדברים צריכים ביאור, אומרת התורה הקדושה:
"...אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלוקיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ" (דברים יא' כב').
פסוק זה טומן בתוכו מספר מצוות, אמנם לעניינו נתמקד במצות ה'דבקות' בלבד.
מבאר רש"י הקדוש את מצות ה'דבקות', וכך לשונו: "וּלְדָבְקָה בוֹ - אפשר לומר כן? והלא אש אוכלה הוא! אלא הדבק בתלמידים ובחכמים, ומעלה אני עליך כאילו נדבקת בו" (דברים יא, כב).
וכך גם פוסק הרמב"ם בספר המצוות (מצוה ו'): "והמצוה השישית היא שצוונו להדבק עם החכמים, ולהתייחד עמהם, ולהתמיד בישיבתם, ולהשתתף עמהם בכל אופן מאופני החברה במאכל ובמשתה ובעסק, כדי שיגיע לנו בזה להִדמות במעשיהם ולהאמין הדעות האמתיות מדבריהם, והוא אמרו יתעלה: (עקב י') "ובו תדבק...".
נמצא, שהדרך להגיע לדבקות בו יתברך היא, לְהִדַּבֵּק בתלמידי חכמים[1]!
אמנם קצת קשה, הרי בפסוק אחר המדבר מעניין מצות ה'דבקות' מבאר רש"י, לכאורה פירוש אחר.
אומרת התורה: "אַחֲרֵי ה' אֱ-להיכֶם תֵּלֵכוּ וְאותוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמרוּ וּבְקולוֹ תִשְׁמָעוּ וְאותוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן" (דברים יג, ה).
מפרש רש"י במקום: "וּבוֹ תִדְבָּקוּן - הדבק בדרכיו (ולא פירש "הדבק בתלמידי חכמים"). גמול חסדים, קבור מתים, בקר חולים, כמו שעשה הקדוש ברוך הוא"[2].
לכאורה פירוש זה סותר את פירושו הנ"ל, עם כן מה האמת?
התשובה לכך מובאת בפירוש 'עיקר שפתי חכמים' על התורה (דברים יא' כב' ברש"י אות כ') שבאמת אין סתירה בין הפירושים, שאלו ואלו דברי א-לוהים חיים, ומצות ה'דבקות' היא להתדמות אליו יתברך, וכשיעור ההתדמות שיעור הדבקות, ומה שציוותה התורה את מצות הדבקות בתלמידי חכמים היא, "כי מהם ילמד להיות רחום וגומל חסד", בבחינת ללכת בכל דרכיו 'ולדבקה בו'.
'החפץ חיים' בספרו 'אהבת חסד' בפתיחה, מבאר מהפסוקים המדברים על מצוות 'והלכת בדרכיו', ומחדש שההתדמות לבורא יתברך היא הדרך לכל התקדמות רוחנית, ממדרגת היראה למדרגת האהבה, עד הדבקות הגמורה, כלומר באותו שיעור עלייה בזיכוך מדת החסד וההתדמות למידותיו יתברך, כך שיעור הדבקות.
והנה מקצת מלשונו הזכה: "...דהתורה מלמדנו שהאדם אינו זוכה לשום מדריגה עד שירגיל נפשו מתחילה ללכת בדרכי טובו של הקדוש ברוך הוא, להיות רחום וחנון וגומל חסד...". עיין שם באריכות.
נמצא, שההתדמות והדבקות הם דבר אחד, וכשיעור ההתדמות כך שיעור הדבקות.
גם בדברי ה'ספורנו' ('כוונת התורה') רואים את הקשר הישיר בין ההתדמות לדבקות וכך לשונו: "...ומזה החלק העיוני הוא להתבונן בדרכי טובו ורחמיו על כל מעשיו, ובפרט על המין האנושי אשר ברא בצלמו בדמותו, למען ישתדל המעיין בבחירתו להתדמות לבוראו כפי האפשר לדבקה בו לרצון לפניו כי חפץ חסד הוא... ישתדל המתבונן ללכת בדרכי טובו יתברך להתדמות אליו בפרט, להיטיב אל הזולת כפי האפשר לרצון לפניו 'ולדבקה בו' כאמרו יתברך 'והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני' ואמרו ז"ל זה 'אלי ואנוהו' מה הוא חנון וכו' וזה שהבינו ממלת 'ואנוהו' 'אני והוא' כלומר אהיה כמותו ובזה יאושר לחיי עולם יותר מכל זולתו כאמרו הן לה' אלוקיך השמים כו' באבותיך חשק. ובכן אמרו ז"ל גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת ובזה יושג התכלית המכוון מאִתו יתברך במין האנושי...".
וכך גם רואים בפירוש המלבי"ם על הפסוק (דברים פרק ז' ח'): "כִּי מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם" - "...ומה שהוציא אתכם היה מאהבת ה' אתכם, שהאהבה לא תהיה אלא בשווים (התדמות כנ"ל, אך קשה) ואיך יצויר אהבה שיאהב ה' אתכם (היכן ההתדמות? תירוץ), הלא זה מצד שיש בכם אלהות, היא נפשכם, שהיא חלק אלוה ממעל, שמצדה יאהב דומה לדומה" (בבחינת "בנים אתם לה' א-להיכם")[3].
אמנם צריך להבין בעומק העניין, לקרב לשכלנו, את הקשר בין ה'התדמות' לדבקות?
מבאר בעל ה'סולם': "...והעניין הוא כי בגשמיים (במציאות החומרית) התופשים מקום - מובנת לנו הדביקות בקירוב מקום, והפירוד מובן לנו בריחוק מקום. אבל ברוחניים שאינם תופשים מקום כלל, אין 'הדביקות' ו'הפירוד' מובנים בהם בקירוב מקום ובריחוק מקום, שהרי אין תופשים מקום כלל, אלא 'השוואת הצורה' (ה'התדמות') שיש בין שני רוחניים מובנת לנו כ'דביקות', 'שינוי הצורה' בין שני רוחניים מובן לנו כ'פירוד'.
וכמו שהגרזן מחתך ומבדיל בדבר גשמי לחלקו לשנים ע"י שמרחיק החלקים זה מזה, כך 'שינוי הצורה' מבדיל את הרוחני ומחלק אותו לשנים... כששני אנשים שונאים זה לזה - נאמר עליהם, שהם נפרדים זה מזה כרחוק מזרח למערב. ואם אוהבים זה לזה - נאמר עליהם, שהם דבוקים זה בזה כגוף אחד. אין המדובר כאן בקרבת מקום או ריחוק מקום, אלא המדובר הוא ב'השוואת הצורה' או ב'שינוי הצורה'. כי בהיות בני אדם אוהבים זה לזה, הוא משום שיש ביניהם 'השוואת הצורה' (דמיון ומכנה משותף, תכונות, רצונות או מדות זהות), כי מפני שהאחד אוהב כל מה שחברו אוהב, ושונא כל מה שחברו שונא, נמצאים (הם) דבוקים זה בזה ואוהבים זה את זה, אבל אם יש ביניהם איזה 'שינוי צורה', דהיינו שאחד אוהב דבר אף על פי שחברו שונא את הדבר ההוא וכד', הרי בשיעור שינוי צורה זו, הם שנואים זה על זה ונפרדים ורחוקים זה מזה... ומדת הדביקות שביניהם תלויה במדת 'השוואת הצורה' שביניהם[4].
ובזה אנו מבינים מה צדקו דברי חז"ל, שפירשו (את) הכתוב "ולדבקה בו" שהוא הדביקות במדותיו: מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון. כי לא הוציאו הכתוב מפשוטו, אלא להיפך, שפירשו הכתוב לפי פשוטו בתכלית, כי הדביקות הרוחנית לא תצויר כלל בדרך אחרת, אלא ב'השוואת הצורה'. ולפיכך ע"י זה שאנו משווים צורתנו לצורת מדותיו יתברך, אנו נמצאים דבוקים בו. וזה שאמרו מה הוא רחום וכו' כלומר, מה הוא יתברך כל מעשיו הם להשפיע ולהועיל לזולתו ולא לתועלת עצמו כלל, שהרי הוא יתברך אינו בעל חסרון שיהיה צריך להשלימו, וכן אין לו ממי לקבל. אף אתה כל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך (בבחינת "והלכת בדרכיו"), ובזה תשווה צורתך לצורת מדות הבורא יתברך שזו הדביקות הרוחנית ב'השוואת הצורה' האמורה..." (בעל 'הסולם' זצ"ל בספרו 'מתן תורה')[5].
[5] עיין עוד לקמן בנושא 'והלכת בדרכיו' ועניין 'הדבקות'.
מוסיף הרב מקלנבורג בפירושו על הפסוק: "...וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַֽעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בראשית א' כו'): "...כערך שיטהר האדם את עצמו בעיונו ובמעשיו לעלות מעלה מעלה, להתדמות ולהשתוות במדותיו אל מדות הרוחניות, ככה נשפיע אליו פעם ופעם צלם ונפש מטוהרה ומצחצחה יותר עליונה במדרגה; כי אצילות הנפש אינה נפסקת מן האדם לעולם בעודו בחיי גשמיותו, ויותר שיתעלה האדם בנפשו בטהרת מחשבתו השגתו ומעשיו על פי התורה והמצוה, ככה תרומם צלמו ותתעלה נפשו לבקש יותר שפעת עליונים בהשגה וטהרה, וכעדות הכתוב והתקדשתם והייתם קדושים, כשם שמקדש האדם את עצמו מלמטה כך מקדשין אותו מלמעלה, וכמאמר קדמונינו בצח לשונם, הצדיקים מדמין צורתם ליוצרם..." ('הכתב והקבלה').
התברר, כי הבורא יתברך חקק בבריאה חוק רוחני מופלא שעל ידו ניתן להגיע לדבקות בו יתברך, והוא עניין ה'התדמות' ו'השוואת הצורה'!
אמנם תדע, שאין אפשרות בכח הנברא לשנות את טבעו 'המקבל' ולהיות משפיע באמת, בפנימיותו ולהתדמות לבוראו, אלא אם כן ידבק בלימוד התורה הקדושה וקיום מצוותיה, כמו שאמרו חז"ל (קידושין ל:): "בראתי יצר הרע (המידות האנוכיות) - בראתי לו תורה תבלין" (לתקנו ולהשפיע לזולתו. והדברים יתבארו יותר בהמשך).
עד כאן ביארנו את מושג 'השוואת הצורה' באופן החיובי, כלומר על דרך 'ההשפעה', בבחינת 'עשה טוב'. אם כי גם 'אי קבלה', בבחינת 'סור מרע' היא 'השוואת הצורה' לבורא יתברך - שלא שייך בו כלל עניין ה'קבלה', כי ממי יקבל? 'אין עוד מלבדו' כתיב, ולכן לצורך העבודה השלמה אנו נשתמש בשתי הבחינות: 'עשה טוב' ו'סור מרע', כל דבר בְּעִתּוֹ ובזמנו.
תדע, קיום תורה ומצוות עם כוונה ל'שם שמים' בכל דיבור, מעשה ומחשבה מוגדרת 'כנתינה' לבורא יתברך, שהיא 'השוואת הצורה', התדמות ודבקות בו יתברך, וכמו שה' יתברך רק נותן ולא מקבל, כך העושה 'לשם שמים' רק נותן ולא מקבל[6].
[6] 'מכתב מאליהו' ד', עמ' 80. בהמשך יתבארו הדברים יותר.
בהגדרה זו מקופלת כל עבודת ה' והשורש הפנימי של כל קיום תורה ומצוות וזו היא הדרך ל'תכלית הבריאה' - עצם קבלת ההטבה בשלמות, הדבקות בו יתברך.
היסוד הנ"ל, שההתדמות ו'השוואת הצורה' מוגדרת כדבקות, ו'שינוי הצורה' כפירוד, הוא מפתח נפלא להבנת פנימיות הנהגת ה' עם בריותיו ושורש חשוב מאוד בעבודת ה' בכלל ועבודת המדות בפרט. יסוד זה ילווה אותנו בחיבור זה לאורך כל שלבי סולם עבודת העליה עד ל'תכלית'.
מובא 'בראשית חכמה' (שער הענוה א'): "שמעתי משם הגאונים, כי על כוונה זו אמרו במסכת ראש השנה (יז ע"ב) על "וַיַּֽעֲבֹר יְהוָֹה עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא..." (שמות לד' ו') אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו. מלמד, שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח ציבור ["לא נאמר אלא לשבר את האוזן" - מהרש"א], והראהו למשה ואמר לו: כל זמן שישראל יעשו לפני כסדר הזה, אני מוחל להם, ע"כ הגמרא. והדבר קשה, שהרי אנו רואים שכמה פעמים אנו מזכירים שלש עשרה מדות ואיננו נענים? אלא אומרים הגאונים, כי כוונת 'יעשו לפני כסדר הזה' - אין הכוונה לבד על עטיפת טלית (ואמירת הדברים), אלא שיעשו סדר המדות שלימד הקדוש ברוך הוא למשה (דהיינו שיקיימו בפועל), שהוא: 'אל רחום וחנון', דהיינו: מה הוא רחום, אף אתה תהיה רחום וכו', וכן לכל שלש עשרה מדות". ע"כ לשון ה'ראשית חכמה'[7].
[7] לעניין עבודת המדות וההדמות למדותיו יתברך במדרגה הגבוהה, מבוארים הדברים בספר 'תומר דבורה' לרמ"ק.