חז"ל (סנהדרין קז') לימדו אותנו יסוד בכוחות הנפש: 'משביעו - רעב ומרעיבו - שבע'. ככל שירבה במילוי תַּאֲוָתו כך תרבה תַּאֲוָתו, 'אוהב כסף לא ישבע כסף', 'יש לו מנה רוצה מאתיים', ועוד רבות כאלה[1].
הנה כי כן אדם 'רעב', המשתוקק להשביע את יצרו ע"י תאוות ומותרות, התַּאֲוָה אשר ישאף אליה תרחק ממנו ותגדל מאוד, ואפילו אם ילחם במרץ רב, לא יגיע אפילו למקצת שאיפתו הכפולה ומכופלת, 'שאין אדם יוצא מן העולם וחצי תַּאֲוָתו בידו' (קהלת רבה פ"א יג'), "ומנהגו כמנהג האש, שכל מה שתוסיף עצים על האש תוסיף המדורה ותרבה שלהבת" ('כד הקמח').
ורעה מזו, שלא רק ש'ירעב' מחסרון אותה שעה בלבד, אלא 'ירעב' אפילו מחשש חסרון העתיד, ועתיד כזה, אשר ספק גדול אם הוא יהיה אז בין החיים, וכן 'ירעב' לחשש חסרון ילדיו נכדיו וניניו, עד שיכריחנו יצרו לעבודות ויגיעות גדולות להכנת כל זאת, וגם אם יגיע לעושר גדול, ידאג ויחשוש לגניבה או אבידה של כל זאת ויקוים בו 'מרבה נכסים מרבה דאגה', עד שימות 'רעב' ויגע. וכל זאת ועוד, תוצאות 'כח הנטילה', הרצון האנוכי שבאדם, המכונה 'יצר הרע'.
הרב דסלר זצ"ל התבונן רבות בעניין ה'רעב' והשאיפה לחומריות, והעלה בזיכרונו זה המעשה וכך אמר: "לפני שנים הרבה, בנדודי דרך ארצות הצפון ראיתי עדת זאבים רעבים רצים ומחפשים מזונות, וימצאו נבלת חיה קטנה מושלכת על הדרך ויקפצו כולם עליה מבוהלים ודחופים, אבל לא יכלו לאכול טרף, כי כל אחד קפץ על גבי חבירו, וידחפנו מבלי השאיר לו מקום, וכה נשכו זה את זה וילחמו זה בזה עד אשר כולם היו פצועים ויזוב דמם לרוב, וכה נלחמו עד אשר כולם נשארו מוטלים על גבי השלג, חסרי אונים, ורק אחדים, הגיבורים בהם, המה שמו את שיניהם בנבלה. ותעבור רגע והנה גם אלה התחרו זה בזה וישובו ויכו וינשכו אחד את השני עד האחד גבר ויחטוף את הנבלה וינוס.
התבוננתי למראה וראיתי את המנצח רץ למרחוק, והנה כל דרכו מלאה דם מדמו אשר זב, מפצעיו הרבים, אשר פצעוהו חבריו.
אמרתי לליבי: עליו נאמר 'בנפשו יביא לחמו'. והנשארים, פצעיהם עוד רבים מפצעיו, דמם אבד וכוחם סר מהם ללא תועלת ממלחמתם, וירגישו חרפת מנוצחים, ורעבונם עודנו בחוזקו כבראשונה".
כך בני העולם, המנצחים - ניצחונם זמני וקצוב, עד אשר ירעבו שוב למטרה מדומה המלווה ביגיעות חדשות. ואם כך המנצחים - מה יגידו המנוצחים! לדאבון לב, רובנו מנוצחים במרוץ החיים החומריים האנוכיים במידה כזו או אחרת.
לא כן הצדיקים, וכמו שנאמר על אברהם אבינו עליו השלום: "זקן ושבע - שראה כל משאלות לבו וְשָׂבַע כל טובה... והוא ספור חסדֵי השם בצדיקים, ומדה טובה בהם שלא יתאוו במותרות" (רמב"ן בראשית כה), ולכן ההטבה שקיבלו היא הטבה מצד הקדושה, הטבה רוחנית שלמה השייכת לנצח, בסוד 'השוואת הצורה' בין הבורא ה'נותן', והצדיק ה'נותן', העושה את כל מעשיו לשם שמים.
