'הרצון לקבל' - הרחבה
לאחר שבארנו[1] שהדבר היחיד שהבורא יתברך היה צריך לברוא זה בחינה של 'מקבל', דהיינו 'רצון לקבל הנאה ותענוג', בהכרח 'הרצון לקבל' כלול בכל פרט ופרט בבריאה, הרוחנית והגשמית, כי כאשר אנו רואים מציאות של עולמות, שלכאורה פועלים על פי חוקי טבע, ומנותקים ממקור החיים, בהכרח הדבר שיש בחינה של 'שינוי צורה', 'רצון לקבל' שיצר את הפרדה.
[1] לעיל בנושא 'הנברא' ובנושא 'התפתחות הדרגתית'.
משמעות הדברים היא, שבאופן טבעי כל בריה בעולמנו שואפת ופועלת למטרה יחידה: קבלת הנאה ותענוג, וממילא גם בריחה מכאב וייסורים, וכן מין האדם, בטרם זיכוכו, בכל דיבור, מעשה ומחשבה שלו מטרתו מצד אחד לברוח מייסורים, ומאידך לרדוף אחר אושר, סיפוק והנאה.
העולמות הרוחניים והעולמות הגשמים מחולקים בכלליות: לדומם, צומח, חי ומדבר (דצח"מ), והשיעורים ושינוי ערכים של 'הרצון לקבל' יוצר את השוני בין הבחינות, כי אין מציאות בכל הבריאה כולה, הפנויה מה'רצון לקבל'.
אומר בעל 'הסולם' שחכמי הסוד גילו לנו בהבחנת הדברים, שקיים יחס ישר בין שיעור ה'רצון לקבל' לבין שיעור התנועה הנבחנת במציאות, כלומר ככל ששיעור ה'רצון לקבל הנאה ותענוג' גדול יותר כך שיעור התנועה גדול יותר, היות וה'רצון לקבל' מוליד צרכים וחסרונות, והצרכים מולידים תנועות מספיקות עד כדי להשיג את הצורך (הקדמה לסה"ז כא' לה').
נמצא, שהבחנת שיעור ה'רצון לקבל', הוא על פי מדד שיעור התנועה הניכר בדצח"מ (דומם, צומח, חי, מדבר), על כן בהכרח, בכל פרט מפרטי המציאות, ללא יוצא מן הכלל, נוכל למצוא תנועה וחיות בשיעור כזה או אחר.
לדוגמא, בעולם הגשמי: ב'דומם' יש את שיעור ה'רצון לקבל' - הצרכים והחסרונות הקטנים ביותר לכן הוא נקרא: 'בחינה א' של ה'רצון לקבל'. ובראיה רגילה ללא מכשירי עזר, תנועת ה'דומם' אינה ניכרת, אלא בכלליות בלבד כתנועת הירח והכוכבים וכד'.
ב'צומח', התנועה ניכרת יותר בפרטים, היות והצרכים גדלים, לכן הוא נקרא: בחינה ב' של ה'רצון לקבל'.
ב'חי', נוסף על התנועה בפרטים, יש גם תנועה שנובעת מ'רצון לקבל' הנאות, תאוות ושליטה וכו', לכן הוא נקרא: בחינה ג' של 'הרצון לקבל'.
ובאדם שהוא בחינת ה'מדבר', יש את ה'רצון לקבל' הגדול ביותר, כי בנוסף לתנועה בפרטים, ניכרת תנועה נפשית חסרת גבולות, כח דמיון להשכיל בעבר ובעתיד, וכן לשמוח או להצטער בענייני זולתו או להבדיל להתמלא קנאה וחמדה לכל השייך לזולתו. על כן ה'מדבר' נקרא בחינה ד' של ה'רצון לקבל'.
ותדע, חסרונו של האדם הוא גם מעלתו, שהרי 'תכלית' האדם לקבל את ההטבה הגדולה שהבורא יתברך רוצה להיטיב לנבראיו, ואותו 'רצון לקבל' לאחר תיקונו ב'על מנת להשפיע' יהיה הכלי לקבל את ההטבה, וכגודל הרצון וההשתוקקות לקבל את ההנאה, כך יהיה גודל התענוג והרגשת ההטבה, לכן בהכרח שה'רצון לקבל' שבאדם הוא הגדול ביותר.
וכך לשונו של בעל 'הסולם': "נוסף על כולם מין האדם, שהוא בחינה ד' של ה'רצון לקבל', והוא כבר במדתו השלמה הסופית, הרי ה'רצון לקבל' שבו, פועל בו גם הֶרגש זולתו. ואם תרצה לידע בדיוק נמרץ, כמה הוא ההפרש מבחינה ג' של ה'רצון לקבל', שבמין החי, עד הבחינה ד' של ה'רצון לקבל' שבמין האדם. אומר לך, שהוא כמו ערך בריה אחת של המציאות כלפי כל המציאות כולה. כי 'הרצון לקבל' שבמין החי, החסר מהרגש זולתו, לא יוכל להוליד חסרונות וצרכים אליו, רק בשיעור המוטבע באותה הבריה, בלבדה. מה שאין כן האדם שיש לו גם הרגש זולתו, נמצא חסר גם בכל מה שיש לזולתו, ומתמלא קנאה לרכוש לו כל הישות שנמצאת בזולתו. ואם יש לו מנה (מאה) רוצה מאתים, וכן נמצאים חסרונותיו וצרכיו הולכים ומתרבים עד שהוא רוצה לבלוע כל הישות שבעולם כולו" (ספר ההקדמות).
"וכל עיקר מה שהאדם מִתְאַוֶּה לכל מיני תענוגי עולם הזה, הוא רק משום שהוא רוצה להשתיק, בדרך תחליף ודמיון, את הרגשת החסרון שהוא מוצא בעצמו - אשר באמת אינה אלא רעב רוחני, געגועי הנשמה למצב שלימותה (עיין במסילת ישרים פ"א).
ורעב זה אין ביכולת העולם הזה להשביעו, ועל כן 'אין אדם מת וחצי תַּאֲוָתו בידו', יש לו מנה רוצה מאתים - כי הדמיון לא ישביע" ('מכתב מאליהו' א' 100).
באדם עצמו, בפרטיות יש מספר בחינות של ה'רצון לקבל' ובשיעור שמתמזגים אלו ד' הבחינות בכל אחד ואחד יגרמו לכל השינויים בין אדם לאדם, לדוגמא:
'רצון לקבל' הכרחי כגון: אכילה, שתייה, שינה וכו'.
'רצון לקבל' תאוות גשמיות יותר מההכרח.
'רצון לקבל' כבוד ושלטון.
'רצון לקבל' מושכלות.
ובישראל נוסף גם 'רצון לקבל' הנאה מדבקות בבורא.
כך גם העולמות הרוחניים בכללות מחולקים כנגד ארבעת הבחינות של ה'רצון לקבל', וככל שהעולמות משתלשלים ומתגשמים עד לעולם הזה, כך גדל ומתעבה גם 'הרצון לקבל'[2].
[2] עולם האצילות שהוא הזך ביותר, לאחר מכן בריאה, יצירה, עשיה שהם עולמות רוחניים, ולבסוף עולם הזה הגשמי הנראה לעינינו.
מציאות כל העולמות בכללות נחלקת לארבעה עולמות והם כוללים את כל המציאות הרוחנית הנמשכת עד העולם הזה, אמנם הם כלולים זה מזה ובכל אחד מהם יש פרטים עד אין קץ, וכל הנוהג בכלל המציאות נוהג בכל עולם ואפילו בחלקים הקטנים ביותר שאך אפשר להיפרט.
נמצא, שרק מין בני האדם שייכים ל'תכלית', אחר שכבר יש בהם ההכנה של הרגש זולתם כלפי בני מינם הדומים להם, בבחינת מצוות בין אדם לחבירו, הנה אחר העבודה בתורה ומצוות, שמהפכים ה'רצון לקבל' שלהם ל'רצון להשפיע', ובאים ב'השוואת הצורה' ליוצרם, שאז מקבלים כל המדרגות שהוכנו להם בעולמות העליונים... שבזה נעשו מוכשרים לקבל את התכלית שבמחשבת הבריאה עצם ההטבה לנבראים. ('ראשית חכמה' של הרב גוטליב שליט"א ע"פ בעל 'הסולם' זצ"ל).
ובאמת, למה לו לאדם העולמות העליונים שברא השי"ת בשבילו? ואיזה צורך יש לו לאדם בהם?
כי עתה תראה, שאי אפשר כלל לאדם להגיע לעשיית נחת רוח ליוצרו (נתינה, דבקות ושלמות), זולת על ידי סיועם של כל העולמות האלו. כי בשיעור הטהרה של ה'רצון לקבל' שבו, משיג האורות והמדרגות של נשמתו... וכל מדרגה שמשיג (ע"י קיום תורה ומצוות), הרי האורות של אותה מדרגה (שקיבל בסוד 'השוואת הצורה' מהעולמות העליונים) מסייעים לו בטהרתו. וכן עולה במדרגותיו (ב'השוואת הצורה') עד שזוכה להגיע אל השעשועים של תכלית הכוונה שבמחשבת הבריאה, וזה שאמרו בזוהר (נח, ס"ג) על המאמר "הבא לטהר מסייעין אותו". ושואל: במה מסייעין אותו? ואומר, שמסייעין אותו 'בנשמתא קדישא' (בנשמה קדושה - דהיינו, אורות המדרגה שהשיג בעבודתו). כי אי אפשר לבא לטהרה הרצויה למחשבת הבריאה, זולת ע"י סיוע כל מדרגות הנשמה ('ספר ההקדמות' של בעל 'הסולם' זצ"ל).
תהליך ה'זיכוך' והטהרה של 'הרצון לקבל הנאה לעצמו' הוא הדרגתי, עבודת האדם מתחילה בהתגברות וזיכוך ה'רצון לקבל הנאה' הקטן ביותר - בחינה א', עד שמגיע בס"ד לזיכוך ה'רצון לקבל הנאה' הגדול ביותר - בחינה ד'. התגברות על 'רצון לקבל הנאה' קטן 'מושכת' אור וסיוע קטן, התגברות על 'רצון לקבל הנאה' גדול מושכת אור וסיוע גדול, כמו שאמרו חז"ל: 'לפום צערא אגרא' (כגודל העמל וההתגברות כך השכר).
עבודת הזיכוך והטהרה של ה'רצון לקבל' מתחילה בקיום תורה ומצוות באופן מעשי, ואפילו בלי כוונה מיוחדת לשם שמים בכל מצוה ומצוה, אלא כוונה כללית, בתנאי שהמטרה והיעד הסופי יהיו להגיע לשם שמים, בבחינת מתוך שלא לשמה בא לשמה[3].
[3] עיין לקמן בנושא 'מתוך שלא לשמה...'.
בשיעור שמטהר את חלק 'הדומם' - בחינה א' של 'הרצון לקבל', 'התדמה' לאותה בחינה העומדת כנגדה בעולמות עליונים, ומקבל דרכה בחינה של ה'נשמתא קדישא' - הסיוע הרוחני מאותה מדרגה, הנבחן ככח דוחף לעבודת ה', בבחינת 'מצוה גוררת מצוה'.
לאחר השלמת חלק 'הדומם' בקניין קבוע, בקיום כל התרי"ג, עולה וממשיך האדם להזדכך בלימוד התורה וקיום המצוות, על דרך 'כמות' ו'איכות', פירוש: 'כמות'- היגיעה והעמל בתורה ומצוות. ו'איכות'- הכוונה לשם שמים, ובעיקר מוסיף כוונה ורצון לקניית רצונות אמִתיים להשפעה ואמונה 'מעל הדעת'[4].
[4] עיין עוד לקמן בנושא 'עמוד התורה'.