פנימיות התורה מלמדת אותנו שיש רבדים נוספים בעניין כוונת התפילה הפועלים בפנימיות העולמות לחבר עליונים ותחתונים ולהוריד השפעות.
וכך אומרת הגמרא (יבמות דף סד.): "א"ר יצחק: מפני מה היו אבותינו עקורים (אינם יכולים להוליד)? מפני שהקב"ה מִתְאַוֶּה לתפלתן של צדיקים".
מבאר הזוהר הקדוש (פרשת תולדות): "בוא וראה, עשרים שנה נשתהה יצחק עם אשתו ולא ילדה, עד שהתפלל תפילתו. והוא, משום שהקב"ה חפץ בתפלתן של צדיקים בשעה שמבקשים מלפניו על כל צורכיהם. מהו הטעם? כדי שיתגדל ויתוסף משחת קודש ע"י תפילת הצדיקים לכל מי שצריך, כי הצדיקים[1] בתפילתן פותחים את הצינור העליון, ואז אפילו אותם שאינם כדאים להיענות, נענים".
ביאור הדברים על פי דרכינו בספר זה[2], למדנו שה' יתברך הוא הטוב ומיטיב, ומדרך הטוב להיטיב ולהשפיע, אמנם את הכלים להמשכת השפע ולקבלתו באיכות וכמות התנה בעבודתם של ישראל בתורה ומצוות לשם שמים, בסוד השוואת הצורה וההתדמות.
[2] עיין לעיל בנושא "הקדמה ומושגים".
לדוגמא, רצונו יתברך להוריד שפע של ילודה לעולם, אך העולם חסר בזכויות, חסר בכלים, שהם רצונות של השפעה - 'השוואת הצורה' - תורה ומצוות 'לשמה', על כן עשה את אבותינו הקדושים עקורים כדי לעוררם להתפלל, ובכח תפילתם הטהורה, הנקייה מפניות, בבחינת 'והלכת בדרכיו', הורידו והמשיכו את אותן השפעות לעולם.
"...והמשכיל יבין מדעתו, שלא לחינם הוצרכו לתיקון תחינה קטנה ותפילה קצרה כזו (תפילת העמידה) ק"כ (120) זקנים ומהם כמה נביאים. אלא שהמה השיגו ברוח קֹדשם והשגת נבואתם העליונה ונהירא להו (ומאירים להם) שבילין דכל סדרי בראשית ופרקי המרכבה. לזאת יסדו ותקנו מַטְבֵּעַ ברכות והתפלות באלו התיבות דוקא. מאשר ראו והשיגו איזה דרך ישכון אורה של כל תיבה פרטית מהם אשר היא נצרכת מאוד לתיקון רבוי עולמות וכוחות עליונים וסדור המרכבה. וכמאמרם ז"ל העבודה צורך גבוה. וזהו עניין מאמרם ז"ל שהקב"ה מִתְאַוֶּה לתפלתן של צדיקים... וכתוב מפורש (משלי ט"ו ח'): '...וּתְפִלַּת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ': ולכן קראו רז"ל את עניין התפילה דברים העומדים ברומו של עולם (ברכות ו:), היינו שהדברים עצמם הם תיבות התפילה עומדים ברום העולמות..." ('נפש החיים' שער ב' י').
מוסיף 'בעל התניא' (מאמרים על פרשיות התורה) בעניין פנימיות 'תפילת העמידה': "לא נתקנה הברכה בשביל האדם להתפלל על צרכיו... אלא ודאי כמו שאמרנו שהוא רק המשכת אלקות... שהמשיך אלקותו על ידי אותה ברכה, כגון ברכת השנים, כשמתברכת השנה בכל טובה אזי יש התגלות אלקות בעולם (כלומר, יהיה ניכר שאותו השפע מאיתו יתברך, ולא טבע ומנהגו של עולם). וכן קיבוץ גלויות, כשמקבץ אותנו מן הגלות אזי יהא ניכר גדולתו יתברך, וכשיש לאדם חולה ח"ו בודאי צריך לאותה המשכה, כשיתפלל אזי יהיה המשכת אלקות, אבל לא שיתפלל להנאת עצמו ('שינוי צורה'), וממילא יובן שהאדם לא נברא אלא לכבוד הבורא יתברך" (דהיינו, לעשות רצונו יתברך ולא רצון עצמו).
התברר, שכאשר השם יתברך מוריד השפעות לעולם, הן בגשמיות והן ברוחניות, ההשפעות הללו הן גילוי אלקות, ובלשונו של הרב דסלר זצ"ל ('מכתב מאליהו' ג' 265), גילוי כבודו יתברך, שתכליתו גילוי חסדו יתברך לנבראים, בבחינת להיטיב לנבראיו.
ככל שאדם קנה בעבודתו את מדת ההשפעה, הוא חושב פחות על צרכי עצמו והנאתו, ובראש מעייניו הכוונה הפנימית בכל דבר, ובהדרגתיות מטפס ועולה להיות מסור ונתון יותר לרצונו יתברך מאשר לרצונותיו האנוכיים.
מובא עוד בספר הקדוש 'שומר אמונים' (של הרב אהרן ראטה, 'מאמר פתחו שערים' בעניין ה'קדיש') דבר נפלא, כשאדם מכווין בתפילתו להורדת השפעות מקיים בכך מצוה מהתורה וכך לשונו: "...ובמילת 'יתברך' יכוין שיומשך כל אלו מיני השפעות טובות לכל כללות ישראל, ויקיים בזה מצות עשה "והלכת בדרכיו", שזה דרכו של ה' יתברך להשפיע וליתן שפע לכל ברואיו...".
ובספר 'נפש החיים' מוסיף (פרק א' שער כ') וכך לשונו: "...ולכן אמרו ז''ל (שבת קי''ט ב') כל העונה 'אמן, יהא שמיה רבה מברך' בכל כוחו. קורעים לו גזר דינו. ואפילו יש בו שמץ של עבודה זרה מוחלים לו"
כי עיקר כוונת זה השבח הוא, שיתאצל ויושפע תוספת ברכה ושפעת אור עליון לכל הד' עולמות: אצילות, בריאה, יצירה, ועשיה. וזהו 'יהא שמיה רבה מברך', היינו שיתאצל ברכה ותוספת קדושה ממנו יתברך שמו עד (המשך נוסח הקדיש) "לעלם" - הוא עולם האצילות. ומשם גם "לעלמי" (לשון רבים) - הם ב' עולמות בריאה יצירה, "עלמיא" - הוא עולם העשיה. והם (אותם עולמות) שורש הד' דרגין של האדם: שרש הנשמה – ונפש – רוח - נשמה. וכשמכוון האדם בקדושת מחשבתו באמירת זה השבח לעורר ולהשפיע על ידו תוספת קדושה וברכה על שרש נשמתו. ומשם על נשמתו ורוחו ונפשו. גורם בזה להתם ולכלה כל עוון וחטא אשר חטא באיזה בחינה מאלו הג' והיו כלא היו, וזה כל עיקר ענין התשובה האמִתית כנ''ל (דהיינו, בדומה לאותה פעולה שנפעלת ע"י הקדיש, כך נפעלת ע"י תשובה בלב שלם, דהיינו וידוי, חרטה וקבלה לעתיד). לכן מוחלין לו על כל עונותיו (כי כאשר עבודתו ותשובתו לשם שמים, אורו יתברך ממלא את אותם 'הכלים' שיתרוקנו מאורם, מחמת עוונותיו, וממילא נרפא הכל).
ועוד: "...הצדיק, מוטל עליו להתפלל תמיד על כללות ישראל להשפיע להם השפעות חסדים ורחמים וזהו מחמת שהצדיק עובד את השם יתברך מאהבה, ואהבה הוא האחדות ('השוואת הצורה') ויחוד שמו הגדול וחפץ ה' בידו, כי השם יתברך חפץ תמיד ומִתְאַוֶּה לתפילתן של צדיקים שהם מייחדים שמו הגדול באהבה, לכן ההשפעות נמשכין ויורדין על ידי הצדיק..." ('נועם אלימלך' - הוספות לקוטי שושנה).
'...וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ', ואמרו חז"ל שכולם מתברכים בשביל ישראל" (מלבי"ם בראשית כו').
וגם במדרגתנו יש בחינת צדיק בכל אחד ואחד מֵאִתָּנוּ, והוא כשיעור ה'לשמה' אשר בליבנו המוכשר להורדת השפעות וחסדים לנו ולעולם כולו, בסוד "השוואת הצורה".
ומוסיף בעל התניא (פרק מא, מד) ששמץ קצת מעבודת הצדיקים שייך גם לכל אחד ואחד מישראל כי בפנימיות הנפש שוכנת אהבה הטבעית בלב כל ישראל לעשות כל מה שהוא רצון העליון ברוך הוא.
"...ואף אם נדמה לו לכאורה שהוא כח דמיוני, לא יחוש, מאחר שהוא אמת לאמיתו מצד עצמו, בבחינת אהבה מסותרת"
"'אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיך יִשַּׁק כָּל עַמִּי' (בְּרֵאשִׁית מ"א) - העניין הוא, כי כל מה שברא הקדוש ברוך הוא, לא ברא אלא לכבודו (פרקי אבות ו') כדי לגלות מלכותו ועל ידי זה נכפפין הקליפות תחת השכינה, ובאיזה עניין נתגלה מלכותו? כשמשפיע רוב טוב לישראל אז מודים כל אחד ואחד כי 'מַלְכוּתוֹ בַּכּל מָשָׁלָה' (תְּהִלִּים ק"ג), ובמה יכולים להוריד השפע? על ידי התפילות, כי התיבות הם כלים לקבל השפע ועל כן כל אחד יזהר בתפילתו שיתפלל באופן שיוכל לעורר השפע בעולם על דרך שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סנהדרין לז'): חייב כל אדם לומר בשבילי נברא העולם..."[3] (ליקוטי מוהר"ן קב').
[3] ולא יאמר: "מה אני, ומי אני?" - שזוהי ענוה פסולה.
לפי ההבנה החדשה בעניין התפילה מתורצת הקושיה המפורסמת[4], מהי הסיבה שנצטווינו להתפלל על חסרונותינו, הרי ה' יתברך יודע יותר טוב מֵאִתָּנוּ מה טוב עבורנו, וכל מה שהחסיר ומנע מֵאִתָּנוּ זה הטוב ביותר עבורנו?
אלא כנ"ל, משום שה' יתברך חפץ חסד, חפץ להשפיע ולהיטיב לעולם שפע טוב, ותלה הדבר בידיהם של עם ישראל השייכים ב'לשמה' ובהורדת השפע, ב'השוואת הצורה' והדבקות.
רבי חיים מוולוז'ין על פרקי אבות אומר ('רוח חיים' א' ג'), שכל המצוות דינם כך, בבחינת 'השפעה' (כשיעור ה'לשמה' כך שיעור הורדת ההשפעות): "...כי בשורש כל המצוות מעוררים רוב טוב ושפע עצום בכל העולמות ומוריד מזון ורווח, אך אם עושי המצוות מועטים ואין צינורים לשפע הטוב, רק מהמעטים, וה' יתברך שמו ברחמיו חפץ חסד, שיהיה חיים ושפע לכל בני אדם גם לאינם ראויים, ונוטל השפע מהמעטים השרידים יראי ה', ומחלק לכל בני האדם... 'כל העולם ניזון בשביל חנינא בני...' (ברכות יז')". וכך לשון הגמרא: "שִׁמְעוּ אֵלַי אַבִּירֵי לֵב הָרְחוֹקִים מִצְּדָקָה" (ישעיהו מו' יב') "... כל העולם כולו נזונין בזכותם, והם - אפילו בזכות עצמן אין נזונין; כדרב יהודה אמר רב, דאמר רב יהודה אמר רב: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: כל העולם כולו נזונין בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת".
על פי היסודות שלמדנו בפרקים הקודמים ובפנימיות הדברים, נמצא, שמוטל על כל אחד מבני ישראל תפקיד נורא ונשגב בין בתפילה ובין בתורה ומצוות, להתדמות לבורא יתברך בכח הנתינה להוריד השפעות טובות לעולמנו, ועל ידי זה יתקיים בנו, 'והלכת בדרכיו' 'לדובקה בו' - תכלית הבריאה.
"...וזהו הגילוי שכינה בתחתונים להשפיע אור גדול בלבבות ביניהם ולקבל גם כן מהם, כידוע דירת שכינה בתחתונים צורך גבוה וכמאמרם (זוה"ק ח"ג ז' ב) ישראל זנין כביכול לאביהם שבשמים, ובכל קרבנות נאמר: 'ריח ניחוח' וכן כל המצוות לנחת רוח לפניו, ונאמר (דברים לב', יח') "צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי..." ושמתישין, חס ושלום, כח פמליא של מעלה בחטאיהם (ומונעים את הורדת ההשפעה), והיינו כי יותר ממה שעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק... (היינו הבורא חפץ להשפיע לתחתונים - פסחים קיב:)" (ר' צדוק הכהן מלובלין - מחשבות חרוץ אות ט).
"...כי אם כל מגמתו והשתדלותו בעשיית המצוות לעשות נחת רוח ליוצרו, והכל עבור השכינה, כי 'העבודה צורך גבוה' ולא צורך הדיוט, וכאשר נודע מספרים שכל מעשי המצוות והתורה ותפילה הכל תיקוני עולמות עליונים וכו'" (תורת המגיד שמות פרשת משפטים).
"ואנו נקראים בנים למקום, וזהו (שנאמר:) אין טובה באה לעולם אלא בשביל ישראל (יבמות סג.), היינו שעושים שביל להוריד השפע למטה וזהו (תהלים סח' לד'): 'תְּנוּ עֹז לֵאלֹקִים', ישראל מוסיפין כח בפמליא של מעלה (זח"ג פ' שמיני), ולזה נתן לנו התורה כי על ידי אמצעות התורה נוכל להוריד שפע למטה" ('מאור עינים' פ' פקודי).
"דהנה ה' יתברך ברא העולמות כולם כדי להיטיב לברואיו והעיקר תלוי באדם, באם הוא עושה רצונו של מקום אזי מוסיף כח בפמליא של מעלה, כדכתיב: (תהלים סח' לה') 'תְּנוּ עֹז לֵאלֹקִים'" ('מאור ושמש' חקת).
בהתברר עד כה תפקידנו הנורא והנשגב בתורה ותפילה, עלינו להתחזק ולהוסיף כוונה וגילוי דעת בכל ענייני עבודת ה', כמו שמובא בספר 'עוד יוסף חי' וכך לשונו[5]: "...ואל אורו הגדול המתלבש בעשר ספירות דאצילות אנחנו מעלים כוונת התפילה, והברכות, וההודאות, ולימוד התורה הקדושה, וקיום המצוות האמורות בתורה ובדברי סופרים, וכל מחשבה טובה ורעותא דליבא (ורצון הלב) שבקדושה, להוריד שפע עליון וברכה רבה...".
וזהו עומק דברי חז"ל (מנחות סד.) שאמרו בעניין התפילה שהיא כנגד עבודת הקרבנות: "עבודה, צורך גבוה" ('מאור ושמש' פ' נצבים).
בנוסף לכוונה הנ''ל נסיים עם עצה נפלאה המובאת בספר נפש החיים (שער ב פרק יג) וכך לשונו: "אלא העיקר בעבודת התפילה. שבעת שהאדם מוציא מפיו כל תיבה מהתפילה. יצייר לו אז במחשבתו אותה התיבה באותיותיה כצורתה ולכוין להוסיף על ידה כח הקדושה שיעשה פרי למעלה להרבות קדושתם ואורם. כמו שכתבתי לעיל בפרק י' שלכן נקראת התפילה 'דברים העומדים ברומו של עולם' (ברכות ו:) שכל תיבה בצורתה ממש היא העולה למעלה מעלה כל אחת למקורה ושרשה לפעול פעולות ותיקונים נפלאים. והיא סגולה נפלאה בדוק ומנוסה למרגילים עצמם בזה. לבטל ולהסיר מעליו בזה כל מחשבות ההבלים הטורדות ומניעות טהרת המחשבה והכוונה. וכל אשר יוסיף הרגלו בזה. יתוסף לו טהרה במחשבתו בתפילה, והיא כוונה פשטית: